ביומולדת של ברדוגו

ברדוגו מלך הסלבריטאים חוגג יומולדת 34, הכריזה ההזמנה שהגיעה במייל; ליומולדת של ברדוגו, הכריזו השלטים בכניסה לנמל תל אביב, וסדרני חניה כיוונו ג'יפים לכאן ולכאן. בכניסה למועדון הנובה סוללה של ארבע בחורות על מחשבים. אתה אומר את השם שלך, הן מקישות אותו, מעדכנות איזה משהו ואומרות לך שבסדר. אחרי זה מחתימים לך את היד.

 

כמו תמיד הגעתי מוקדם. ברדוגו מתחבק עם אנשים חשובים ממני. איתן אורבך כבר כאן, מתראיין לכתבת של אחד ממדורי הרכילות. בחצי אוזן אני מצליח לשמוע טיפה מהדיבור: אורבך משיק הערב (כך במקור וממש כך) קרחת חדשה. זה הולך להיות עוד אחד מהערבים האלה, אני אומר לעצמי. עוד אחד מהערבים בעולם הזה עם העברית הזאת. לכאן אף אחד לא מגיע, הוא מפציע; אף אחד לא נמצא, הוא נצפה. כל אקט הוא השקה, כל אחת על תקן, כל אחד אושיה, כל כלב אייקון.

 

על ההתחלה אני פוגש שני פליטים מהמסיבה של חיים יבין בשבוע שעבר. יגאל גלאי שאומר לי: יצאתי בסדר ממך, יא חרא, אבל בכיף, ושירה פליקס שאיתה אני כבר בדיבור. בשולחן צדדי אני פוגש עיתונאית מהדה-מרקר שבאה לסקר את האירוע. אמרו לה לקחת ממני דוגמה, כלומר לחקות אותי. למרות שהיא מעיתון מתחרה, יש בינינו אחוות פרולטריון ואני נותן לה כמה טיפים: לא לבלות. לא ליהנות. להיות. לשאת בשקט את הצלב. תעשי מה שאני עושה, אני אומר לה, הולך לבאר ומצטייד בקמפרי תפוזים, שם אני פוגש עיתונאית צעירה מכלכליסט, העיתון החדש של ידיעות. גם הם רוצים כזה מדור. שיהיה בהצלחה.

 

אורבך עדיין מתראיין, עכשיו לוואלה סלבס, כששירז טל מגיעה למקום, או יותר נכון מפציעה כמו זריחה אחרי לילה של קרב. ברדוגו, שבדיוק לא היה במקום, נאלץ לזנק כמו פומה לכיוון הכניסה, שם יקבל את פניה בחום. פוטו אופ צריך להיות. גם המראיינת של וואלה סלבס יודעת משהו על היררכיה וכששירז טל עושה את צעדיה הראשונים בחדר היא מודיעה לאורבך במהירות שיאללה ביי. הוא מדגמן פרצוף נעלב. איזה מאמי.

 

המקום מתמלא בקצב משביע רצון. המון מפורסמים, מלא סלבריטאים. איך מבחינים ביניהם? יש לי כלל פשוט, עליו אני אוהב לחזור: מפורסמים זה אנשים שאני ואתם יודעים מי הם, סלבריטיז הם אנשים שכתבי הרכילות יודעים מי הם. נגיד מאיר סוויסה שעל הבאר. אני יודע איך קוראים לו, אז הוא מפורסם. הכתבת של וואלה סלבס יודעת מה שמו של המלצר הצעיר שהודח מתוכנית ריאליטי אחרי שלושה פרקים, אז הוא סלב.

 

מיקי דורסמן, שרון איילון, שרון חזיז, שלום אסייג, דובי טל, הריצ'רד גיר הישראלי הזה מהטלוויזיה מה שמו, דורון ג'מצ'י, אמיר שלח, דובי גל, ההיא ששיחקה בבורגנים וההוא מערוץ הילדים. כל כך הרבה שמות.

כלום לא קורה. המסיבה מתרוממת, אבל לא באמת. אין כאן נשמה. כשאני מסתכל סביב נראה שאני לא היחיד שלא נהנה, שמרגיש שמשהו חסר. על הבאר אני פוגש בחורה שעבדה באירוע של "מעלות S&P". לפני שבועיים כיניתי את האירוע שלהם חסר נשמה. אני מתנצל בפניה. ליד האירוע של הערב, אני אומר לה, שלכם היה כמו בית הקברות באומן בראש השנה.

חשבתי שאין פה הרבה קוראים של גלובס. למעשה, חשבתי שאין פה הרבה קוראים בכלל, אם לא מחשיבים כיתובי תמונות במדורי רכילות, ואני מופתע כשבחור אחד שואל אותי מה אני אכתוב על האירוע ומפגין שליטה יפה בחומר. אתה נהנה, אני שואל, והוא מושך בכתפיו ומדליק סיגריה.

 

אני עושה עוד סיבוב. בקומה השניה יש פיצות. יורד חזרה. עומד שתי דקות בכל נקודה, ועובר למקום אחר. יש את הבאר של המקובלים, ליד הכניסה, איפה שכל הצלמים והסלבז, אבל שם לא ישרתו אותך לפני שיעברו עליך בפוטושופ. אני בוחר בבאר הקטן לעוד קמפרי. ולאט לאט אני מתחיל להרגיש שאני שונא פה את כולם. הכל כל כך דוחה. גילת אנקורי. אני מביט אל הלוע הפעור של הריק המוחלט. טל מוסרי. אני חושב על החיילים האלה שישבו בתוך הסוס הטרויאני ומבין שיכול היה להיות יותר גרוע. דודו הולצמן.

אחרי עוד משקה אני במצב נפשי של זקן סיני בפתח מערה; אני כבר לא שואל את עצמי מה יש בדודו הולצמן הזה שמעצבן אותי כל כך, אני שואל את עצמי מה יש בי שמתעצבן כל כך. על איזה מיתר אצלי פורטים הדודו הולצמנים של העולם?

 

זה לא שהמועדון לא מפוצץ בבחורות מהממות, אבל הפעם היחידה שאני באמת מרגיש משהו בלב הזה שלי זה כשאלון מזרחי האווירון עובר לידי עם אשתו. בכל זאת מלך השערים של הליגה הישראלית בכל הזמנים. אני לא ניגש אליו. למה לקלקל את הרגע. בכל זאת אני צופה בו כמה דקות, יושב בצד, נותן את המקסימום המינימלי, אם לצטט אחד ממכתמיו האלמותיים.

המולה: הראל סקעת נכנס. אני שם לב שאצל הגברברים הולך חזק עכשיו מעילים צבאיים. ממש ישראלים אמיתיים. בטי רוקאווי. אורנה דץ (שאווינג!). גלית גיאת. ליאור מילר. אני כותב את השמות האלה בשביל שתדעו שהם היו שם.

 

באיזשהו שלב ברדוגו עולה לנאום. הוא נרגש: כל מי שנמצא פה הוא חבר טוב מאוד שלי, מכריז האיש, כל הסלבריטאים, כולם, חברים טובים מאוד שלי. מה זה סלבריטאים, סלבריטאים זו רק מילה, הוא אומר, הם באמת חברים טובים מאוד שלי.

אני מסתכל סביב. מה אקלקטי הוא טעמו של ברדוגו בחברים. יש פה מכל גווני הקשת של מדורי החברה: מטרו-ערסים, פסוודו-דוגמניות, הומואים אקסטרווגנטים, שחקני כדורגל ואושיות לילה, קצת מכוכבי העבר, קצת מנשכחי העתיד. כולם צעירים לנצח.

אחר כך יש איזה קטע ריקוד בשילוב מסכים שעליהם מוקרנים תמונותיהם של ברדוגו ומרטין לותר קינג. את צביקה הדר, שמגיע באיחור, ברדוגו מקבל כאילו היה זה השבויים והנעדרים כולם, כולל רון ארד, ואפילו הייתי מרחיק לכת ואומר כאילו היה צביקה הדר השלום בעצמו. לא רק באזורינו, שלום עולמי. המוזיקה רועמת, אבל לא הרבה רוקדים. מה שכן, הרבה אנשים מנענעים את הישבנים המשגעים שלהם.

 

ברדוגו עולה בפתאומיות לבמה, כמעט הייתי אומר נסער: יש לי הודעה חשובה לכל העיתונאים. אני נדרך כנמר בסוואנה, וכמוני שאר כלבי השמירה של הסלבריטוקרטיה. הרבה שואלים אותי מה אני, אומר ברדוגו, וחשוב לי מאוד להדגיש שאני לא יחצ"ן, אני מפיק. כי הרבה אנשים מתבלבלים וכותבים ככה או כותבים אחרת. אני מפיק, זה מה שאני, לא יחצ"ן. יש פה יחצ"נים והם החברים הכי טובים שלי. אני מפיק.

לי זה מספיק. ממש כשאני בדרך החוצה, ברדוגו פוגש בי ונוקש על כתפי: איך זה שאתה בלי דרינק, אח שלי?! מזל טוב, אח שלי! אנחנו מתחבקים ומתנשקים ואני יוצא אל הלילה הפריך.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שקטימאן  On 24/02/2008 at 23:03

    אויש

  • גדי שמשון  On 25/02/2008 at 0:28

    אך למרבה הצער מתי שהוא, כמה שהם לא משלמים לך, יימאס לך.

  • Joov  On 25/02/2008 at 2:17

    נראה לי שאתה בדרך הבטוחה להפוך מסלב למפורסם

  • דרור פויר  On 25/02/2008 at 6:34

    גדי – אתה צודק, וכבר נמאס לי (ולא משלמים לי מספיק). אני סובל הרבה פחות באירועים של ההון, שם לפחות יש כוח ועוצמה ודברים לנגוס בהם. אירועים מהסוג הזה שכאן אני די מתעב

    ג'וב – כן, זה קורה יותר ויותר לדאבוני. גם בטיימאאוט שמו תמונה שלי. ואני בסך הכל בא לעבוד

  • אודי שרבני  On 25/02/2008 at 7:51

    אנשים חושבים שקמפרי זה סתם משקה.
    הצבע עושה להם מחשבות מפגרות.
    אני ממליץ בחום.

    מהממות היו, וזה בסדר. אבל כוסיות, ככה בלי ו'. "כסיות", היו?

  • רחביה ברמן  On 25/02/2008 at 21:55

    הייתי אומר שצריך למצוא דרך להשאיר אותך שם כדי שתדווח לנו, אבל לא מגיע לך והאמת שזה לא באמת מידע נחוץ, אפילו אם אצלך הוא מעניין ומעורר.

  • הדר גיל-רועי  On 25/02/2008 at 22:36

    בהתחלה זה היה נראה כמו טור רכילותי ותו לא, אבל התמכרתי לטורים שלך ב-G – טור האירועים והטור בעמוד האחרון (וגם ראיון הפתיחה בעמוד הראשון והטור של יואב קרני… וטוב, כל השאר).
    נכון שיש אירועים ויש אירועים אבל לרוב, האבחנות שלך מדויקות והכתיבה שנונה, ואפשר ללמוד הרבה (בממד האנושי, לא הרכילותי) על האנשים והאירועים. ברור שזה לא מידע "נחוץ" אבל הוא עדיין מסקרן במידה מסוימת.
    ראו את זה יפה כשמישהו החליף אותך לפני כמה שבועות, ושם היה טור די גרוע ומשעמם לטעמי כי הוא כתב בעיקר על עצמו, ולא על האירוע.
    בקיצור, תנסה להחזיק מעמד 🙂

  • שי פסבדונים  On 29/02/2008 at 0:35

    פשוט בזבוז של תאי מוח. בעיקר שלך. ספר סיפור במאתיים עמודים. הנח לביצה להתבוצץ.

    אתה מזכיר לי את עצמי בעוד 45 שנה שומר בכניסה לבנק. והמחשבות שבטח יעברו לי בחיטוט בתיקים ובמבט באנשים ובניקור – איפה טעיתי.

  • קורינה  On 08/03/2008 at 6:32

    נשכחי העתיד.

    איך אשכח בעתיד כשיש לי כזה חור בהשכלה?

    למיטב זכרוני, שלחתי לך שאלה בדוא"ל, דרור.

    השב לאמתך.

  • סלבס  On 26/07/2011 at 12:48

    אוי הם כל כך משעממים אותי האירועים האלה כמו שאתה אומר אין בהם נשמה, סתם אסופה משועממת של אנשים שמציבה עצמה במקום בלי שום תכלית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: