מחבק הארובות

 

א.

בכל מה שקשור במעשה ידי אדם, כנסיות ומקדשים לא ממש עושים לי את זה, גם לא ספריות ומוזיאונים. בראשונים אני לא מרגיש את אלוהים, באחרונים אני לא מרגיש את האדם. מה שעושה לי את זה בגדול מאז שאני זוכר את עצמי אלה אמצעי התחבורה הגדולים, ואף יותר מהם המפעל, ומעל הכל – תחנת הכוח.

שם אני מוצא את הפליאה ומחייב את החיים, שם אני מרשה לעצמי להיכנס לאחד ממצבי הוולט וויטמן שלי, כאילו שיש לי סיכוי להתנגד לזה כשזה תוקף: הו, הלב הפועם תמיד של הקידמה! הו, זרועות הבטון הנשלחות אל הים, מעגן לספינות הפורקות! הו, הצינורות העצומים בצבעים שונים המתפתלים כנחשים סביב הבניין הרחב, משתרגים כשורשים קדמוניים! הו, המשאיות הגדולות היוצאות ונכנסות כדבורים בכוורת! הו, גברים ונשים בסרבלים, קסדות פלסטיק, אטמי אוזניים ומשקפיים מיוחדים! הו, האנגרים ענקיים! הו, מחסני החירום! הו, מלגזות! הו, השאון הקדוש של המכונה הגדולה! הו, הפונקציונליות! הו, העוצמה!

ומעל הכל אשיר את שירת הארובות הגבוהות, הרחבות, הנישאות אל על, ענודות טבעות תאורה, מתפרצות בעוז מהבניין העצומים כמו גייזרים של בטון וברזל, חורצות בשמיים התכולים, מטביעות בהם את חותם האדם בענני עשן ופיח.

 

ואני חלק מכל זה, שותף: בכל פעם שאני מדליק אור, מפשיר פשטידה או גולש באינטרנט אני לוקח חלק בתהליך הנהדר הזה. משהו ממני זורם בצינורות האלה והעשן הזה הוא גם שלי. אני, במו ידי, מפעיל את תחנת הכוח בכל פעם שאני שומע מוזיקה. אם מצמידים אוזן לארובה, אפשר לשמוע הד קלוש של גיטרה חשמלית.

אלוהים? תרבות? מהם כל המושגים המופשטים האלה? תנו לי את הטססססס של הלחץ המשתחרר מהבוכנה ואת הווווווררוווום הרועם של המדחס, וקחו את כל הציורים והתפילות שבעולם.

 

ב.

כך שאני חי בסוג של בעיה, אתם מבינים, כי כל הקטע הזה של ארובות ומפעלים זה הכי לא  באופנה. הדיבור הוא אקולוגי ואני לוקח בו חלק בשמחה, אבל אודה ולא אבוש: בכל פעם שמפרסמים בטלוויזיה או בעיתון את אחת מהכתבות המפחידות האלה על התחממות כדור הארץ וזיהום האוויר תמיד הם מראים תחנות כוח וארובות ומפעלים, אז ככה יוצא שאני באמת מודאג ומוטרד מאוד, אבל עמוק בפנים ניצתת בי שוב אותה התרגשות ומתחילה לבעור בי אותה שלהבת. אני חונק אותה באכזריות. עוד תהיה לי מזה צרבת בסוף.

 

זה לא תמיד קל, כאיש עם ראיה סביבתית אני נדון לחיות עם מידה קטנה וקבועה, כמו רעש לבן, של טינה כבושה כלפי כל הירוקים האלה, שהרסו לי את האהבה הגדולה למפעל ולארובה עם כל המודעות הזו לזיהום. התוצאה היא שבכל מאבק ירוק אני מוצא משהו להתבאס ממנו, משהו תמיד דוקר לי. אני סוג של פולניה סביבתית.

 

ג.

את כל זה הציף הוויכוח סביב הקמת תחנת הכוח הפחמית באשקלון – פרויקט D בשבילכם – שהולך ומתלהט. אני לא יכול לומר שאני בעד הקמתה, כמובן. אסתטית ומלאת הוד ככל שתהיה התחנה, ואני בטוח שתהיה מטבע היותה תחנת כוח, הרי שבריאותם של תושבי העיר היפה הזו חשובה יותר ויש הרבה יותר מטיעון אחד מנצח למה לא פחם, למה לא עכשיו, למה לא שם ולמה לא בכלל.

המאבק הסביבתי הזה מנוהל לעילא, עד כמה שאני יכול לומר. הארגונים מאוגדים יפה, בגיבוי של אנשי מקצוע, המסר בהיר והציבור מגלה אמפטיה. מצד שני, יש נקודה בטיעון הפשוט של חברת החשמל: שאין מספיק חשמל.

 

ד.

אבל הסוגיה האמיתית היא לא תחנת הכוח הספציפית הזו, וזה גם לא ויכוח על גז או פחם ואיפה ומתי, ולכן בסופו של ויכוח נידונים שני הצדדים לדפוק את הראש בקיר. הם לא מדברים על אותו דבר. בשלב כלשהו של השיח מתחיל הצד הסביבתי לדבר על חיסכון באנרגיה. כשהוא מגיע ל"כולם צריכים להחליף נורות", הוא מאבד לגמרי את הצד של חברת החשמל. מה לה ולהחלפת נורות? היא מייצרת חשמל. מה, מקורות מתערבת בשוק הכוסות החד פעמיות?

הצד הסביבתי, לעומת זאת, נוהג להתחיל להתעייף כשיורדים אתו לפרטים ומזכירים לו שבעולם יש פוליטיקה ושעם כל הכבוד לגז, הוא לא בדיוק אצל החברים הטובים ביותר שלנו, ושאם רוצים לעשות הסבה, לשפר את הפליטות מהארובות ולשתק את חלקן, חייבים תחנת לרזרבה. פרטים טכניים ומלא גרפים יכולים להרוג כל מאבק סביבתי. נקווה שזה לא יקרה במקרה הזה.

 

ה.

אבל הסביבתי מצליח להבין את שאיש חברת החשמל לעולם לא יבין, שבסופו של דבר התשובה לא תימצא בייצור, היא תימצא בצריכה. זה הקיר שצריך לעבור. אבל בשביל זה צריך זמן, וזמן אין.

הטענה של הסביבתי כי ניתן לחסוך כרבע מצריכת החשמל בעזרת שימוש באביזרים יעילים יותר, בידוד טוב יותר וצריכה נבונה יותר היא נכונה מאין כמותה אבל היא סינית באוזניו של איש חברת החשמל. לא לאוזניו היא צריכה להיאמר. הרי התקינה היא בידי המדינה. וחוץ מזה, כאמור, אין זמן.

המערכה על הצריכה וניהול הביקושים לא צריכה להיערך מול חברת החשמל או על ידה. היא צריכה להיעשות על ידי ובאחריות המדינה, כמובן.

 

ו.

עד אז, אני מציע פשרה. זו יותר מפשרה, זה ניסוי בחברה וסביבה. יודעים מה, בשביל לעשות את זה מעניין בואו נשים כסף. אני שם מאה שקל על הירוקים.

תמיד יורדים על הסביבתיים שהם לא חיים במציאות, ש"זה לא עובד ככה", והמחמירים מוסיפים כי "בישראל זה בחיים לא יעבוד ככה". בואו ניתן להם את הצ'אנס להוכיח שאפשר גם אחרת.

הפשרה/התערבות/ניסוי היא כדלקמן: תיבנה תחנת כוח לתקופת זמן קצובה מראש. התחנה תפעל לפי הקריטריונים הכי מחמירים שאפשר להחמיר בהם, עם פילטרים כאלה על הארובות שאנשים יבואו עם בקבוקי אויר לקחת הביתה. שיהיה ברור מראש: בניית התחנה היא לזמן קצוב, והיא מיועדת להיות הילד ששם את האצבע בחור שבסכר עד שהמשבר יעבור. נותנים לזה נגיד עשר שנים. בזמן הזה תעבוד חברת החשמל בקצב שיא לשפר את שאר התחנות והארובות, לעשות עשן שיהיה כל כך בריא שיתנו אותו לתינוקות.

עכשיו מגיעים לצד השני של העסקה: יערך מבצע לאומי רחב היקף שיבוצע בהנהגת הארגונים הסביבתיים בתנועת מלקחיים ומטרתו תהיה להדביק את הפער הזה בחשמל, לשלוט בצריכה ולנהל את הביקוש, לחסוך עד כדי שתחנת הכוח תהיה מיותרת. אמרנו מלקחיים, לא? אז מצד אחד תקינה אנרגטית מחמירה, מנורה ועד מקרר, מבלוק ועד תריס. אם צריך לאסור על מכשירי פלזמה, הרי זה קורבן שראוי לשלם; מצד שני ניעור שיטת תעריפי החשמל כך שהחשבון יהיה נו, איך קוראים לזה, מודולרי, או במילים אחרות: יעלה טונה כסף לבזבז חשמל; מצד שלישי עידוד בכיוון של אנרגיה חלופית, ומצד רביעי, לאיגוף, חינוך הציבור, הטבות על חיסכון וכל זה.

 

ז.

בתום תקופת ההתערבות רואים: אם הירוקים הצליחו להוריד משמעותית את צריכת החשמל – ואני מדבר על שליש, לא פחות – נסגרת תחנת הכוח החדשה והבניין והחוף והארובות הנהדרות חוזרים לציבור. יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות. תחנת כוח יכולה להיות יופי של אתר תיירות, אמני ארצנו המוכשרים יקבלו את החללים הענקיים, יצבעו את הארובות מחדש, כל פעם בצבע אחר, בהנגר המרכזי תיערך אליפות פינג פונג שנתית, זוגות יתחתנו, מסעדה מסתובבת תוקם בראש הארובה ותסתובב, ותסתובב, ואף אחד לעולם לא יתאבד משם כי החיים יהיו כל כך יפים ומחירי החשמל יהיו כל כך זולים.

אני אומר שאפשר.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On 16/02/2008 at 22:04

    אם תעדיף את האסתטיקה שלך ואת התפעולתך המובנת מהעוצמה והפונקציונליות בטוויסט קטן, כמוני, אז תרגיש יותר טוב בנוגע לאיכות הסביבה
    אותן התחנות, אותם המפעלים, אותה העוצמה והחזותיות רק כמקומות שלא פעילים יותר, שנטושים, סגורים
    כמובן, יש את המלנכוליה של המקום הפונקציונלי ששימש כמקום עבודה ופעל והיה חיוני ופונקציונלי אבל כשאינו פעיל הוא לא מזהם
    אינך היחידי שמתפעל מדברים כאלו
    יש גם עוצמה בכך שאלו לפעמים מקומות שהאסתטיקה שלהם לא "עוצבה" בידי אדריכלים אלא בידי מהנדסים שתכננו את המערכת פונקציונלית ותוך כדי כך נוצרה הצורה
    כמובן מחזיר לדיוני ה- form follows function
    או לא
    בכל אופן אני מעדיף אותם נטושים, לא מזהמים ואת עצמי משוטט בהם לבדי
    בעניין הירוקים, נראה לי שבבחירות הבאות, עקב אי אמונתי במנהיגים הקיימים אלך על הצבעה לאיכות סביבה

  • עומר  On 16/02/2008 at 22:47

    סתם משהו שאני רואה בו כקוריוז, ומשום מה בא לי לרשום אותו. עם ההתחממות הגלובלית, כדור הארץ החליט לקמץ בכמות השלג גם באלפים כמובן. האירופאים המסכנים שכל חפצם זה לבדר את לבם במורדות הסקי מבצעים משהו שדומה לזה שגבר מפזר אבקת שיער על פדחתו החשופה – הם מרססים שלג מלאכותי בכמויות עתק. כמובן שכל הרעיון שנדרשות כמויות אנרגיה עצומות לעשות זאת ושזה פשוט מקטין את הסיכוי שיהיה שלג אמיתי בעתיד לא ממש נוגע לשווייצרים ולאיטלקים החביבים, הרי אם העולם מתחמם לפחות תנו ליהנות קצת מסקי לא ?

  • kenny  On 17/02/2008 at 0:05

    ההצעה למסות בזבוז חשמל היא מעניינת, אך יש לה נקודת תורפה. בימים כאלה המתרגשים ובאים עלינו בראשית השבוע הקרוב, אין מנוס מחימום. חימום יעיל דורש מתקני חימום יעילים, ובידוד יעיל. אלה דברים שעולים כסף.

    אני גר בירושלים ויכול להעיד שבבתים הישנים והזולים יותר בעיר (ואני מדבר אפילו על בתים שנבנו בשנות השישים והשבעים) הבנייה אינה יעילה מבחינת הבידוד וההסקה המרכזית, אם עדיין לא קרסה לחלוטין, מאבדת מיעילותה. כך שלמעשה התוכנית שלך תביא לעול נוסף על שכבות חלשות. מי שלא יכולים להרשות לעצמם לגור בבתים מבודדים היטב ולרכוש מתקני חימום יעילים, יאלצו לשלם יותר על החשמל שבו יאלצו להשתמש כדי להתחמם.

  • רועי  On 17/02/2008 at 0:39

    שלעולם לא תתגשם ותו לא.
    גם עם כל החסכון שבן אדם מודע סביבתית יכול לבצע בחברה מערבית, הוא אולי יגרד קצת את אחוזי הצמיחה בכמות האנרגיה שהוא עצמו צורך, שלא נדבר על כמה זו טיפה בים בספקטרום הרחב יותר.
    הניסוי שלך יגמר בצריכת חשמל גבוהה ממה שיש כיום ותחנה מזהמת נוספת שתספק אותה.

    הדרך היחידה להביא לשינוי אמיתי היא ללכת עם הזרם של החברה ולא נגדה. כל שינוי אחר הוא סתם נעים למצפון של קומץ פעילים ולא יותר.

  • שי  On 17/02/2008 at 6:31

    ובכן. נכון ל-2004 משקי הבית בישראל צרכו 32% מהחשמל. השאר זה תעשייה מסחר וציבורי ואפילו חקלאות ומים (משאבות המוביל צורכות המון – משהו כמו 3%-6%).

    כך שהירוקים צריכים בעיקר לבוא לרשויות – רגולציה זה נקרא. עסקים יחסכו יותר. עיריות יוציאו פחות. ואת המוביל הארצי יעבירו אולי במקום הטבעי – נחל הירדן.

  • אודי שרבני  On 17/02/2008 at 10:01

  • בתאל  On 17/02/2008 at 14:18

    הרעיון שלך לנסות לשלב שינוי התנהגותי משני הכיווניים הוא מעניין ונכון. שינוי סביבתי אמיתי לא יתממש עד שלא יקרו שינויים בהרבה הרבה תחומים בו זמנית – מפוליטיקה ואכיפת תקנים סביבתיים חדשים, המצאת מוצרים וטכנולוגיות פחות מזהמות, שינויי צריכה והתנהגות, וכמובן – ואולי הכי חשוב – העלאת מודעות הציבור לעניניים סביבתיים. לכן אני חושבת שהרעיון שווה ניסיון ושצריך עוד ועוד הרבה רעיונות כאלה שמשלבים שינויים בהרגלי הצריכה, ייצור, חינוך, ואכיפה בו זמנית.

  • רמי  On 17/02/2008 at 14:39

    אם כך אז הצביעי חד"ש.

  • מלגזן  On 24/10/2009 at 20:28

    התקנה של לוחות סולריים ושבשבות רוח, כל בית יוכל לייצר לעצמו חשמל באופן עצמאי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: