פרידה מבובי פישר

 

א.

"אין גאונות אמיתית בלי שמץ של שיגעון" כתב אריסטו, ונער הפוסטר הגדול ביותר של האמירה הזו הלך לעולמו בשבוע שעבר באיסלנד: בובי פישר, אלוף העולם בשחמט, אולי הגאון הכי אקסצנטרי שפסע בינינו ולבטח היהודי הכי אנטישמי. בן 64 היה במותו, כמספר הערוגות על לוח השח, וזה לא שאני עצוב עליו (ואני עצוב עליו) כמו שאני עצוב על כל האתוס הזה של הגאון המשוגע שעושה רושם כי הולך ופס מן העולם. מראדונה עדיין בסביבה, אבל מי חוץ ממנו?

אני מביט סביב: איפה האיש שגאונותו ושגעונו יכולים להצית את הדמיון של עולם שלם? אין אחד כזה בסביבה, נדמה שאנחנו מתבוססים בביצה של בינוניות. אפילו הגאונים שלנו הולכים ונעשים משעממים יותר ויותר, שלא לדבר על המשוגעים שלנו.

אכן, העולם בלי בובי פישר הוא מקום משעמם יותר. נותר רק להתנחם בחוק שימור האנרגיה האומר שכל הגאונות הזו מתפזרת עכשיו באוויר וחלק קטן ממנה יגיע מתישהו גם אליכם ואלי. זה נכון גם לגבי השיגעון, אגב. וגם לגבי היהדות, והאנטישמיות, וכל דבר בעצם. ולמרות שהוא היה אנטישמי לאללה הרי שהוא היה גם יהודי לאללה, אז אולי אפשר לקזז לו את זה.

זה מוזר, כי ממש לא מזמן סיימתי את הספר המעולה ביותר "בובי פישר יוצא לקרב" (דייויד אדמונדס וג'ון איידינאו. הוצאת ידיעות אחרונות) שמספר על התחרות המפורסמת ביותר של פישר, אליפות העולם נגד בוריס ספסקי ביולי 1972 ברייקיאוויק שבאיסלנד בעיצומה של המלחמה הקרה. מהספר למדתי כי פישר היה יהודי משני הצדדים, ולא רק מצד אמו כפי שמקובל לחשוב. פישר ריכז אליו לכמה ימים את תשומת לבו של כל העולם והעניק לארה"ב, לדמוקרטיה ולקפיטליזם את אחד מהניצחונות הגדולים ביותר שלו על הרוסים, הקומוניזם והסוציאליזם. ברמת החשיבות והסמליות, נצחונו של פישר על ספסקי נמצא רק קצת מתחת לנחיתה האמריקאית על הירח לפני הרוסים לא הרבה שנים לפני. אם הוא היה מפסיד אולי ההיסטוריה הייתה נראית אחרת.

האם בובי פישר חיכה שאסיים את הקריאה, ומת? לא. בעצם, מי יודע.  

ב.

פעם, כשהייתי מכור לטטריס, הייתי הולך ברחוב ומדמיין בניינים נופלים, מסתדרים על האדמה ונעלמים. כל מי ששיחק טטריס מכיר את התחושה הזו, ואולי זו ההצצה האינטימית ביותר שאנו יכולים לקבל אל תוך מי שהיה בובי פישר. כך לבטח הוא ראה את העולם, רק בעוצמה גבוהה פי אלף. בעוצמות האלה קשה לחיות, ומפעל החיים של פישר אכן היה להתרחק כמה שאפשר מהעולם.

סיפורו של בובי פישר, מהאייקונים הגדולים של המאה הקודמת, הוא מיתולוגיה מודרנית על קללה וגאולה. אפשר לראות אותו בקטעים ישנים שהועלו ליו-טיוב, משחק שח כאילו אש אדירה מאכלת את כולו מבפנים.  

ג.

הדבר שאני אקח מבובי פישר, ברמה המטאפורית והפואטית, הוא "שעון פישר" שהמציא, פטנט שמעמיד על הראש את כל מה שאנחנו רגילים לחשוב על הזמן. לפי השעון של פישר, כל מסע שעושה השחקן על לוח השח מעניק לו עוד זמן משחק, זמן חיים. במקום שהזמן ילך ויתקצר, כמו נר, הוא הולך ונפרש, כמו מניפה.

תנו לרעיון הזה שניה לשקוע ואז תראו שבמהות הוא לא שונה בהרבה מהרעיונות המרכזיים של כל הדתות הגדולות בנוגע לנפש וכל זה.

חתיכת פסיכי היה פישר. אשחק משחק שח לזכרו באינטרנט. בטח אפסיד. 

ד.

נכון שזה הכי קלישאה בעולם להקביל את הפוליטיקה לשח. אנ'לא יודע איך אהוד אולמרט משחק, אבל לפי איך שהוא מתנהל הוא חתיכת שחקן גרוע; מכור לתמרונים מיותרים, הקרבות טיפשיות, בזבוז זמן והסחות דעת.

מה שכן, אין ספק שראש הממשלה הפנים באופן מושלם את הטכניקה של השעון של פישר. כל מהלך שהוא עושה קונה לו עוד קצת זמן. שותפים באים והולכים, משרדים נפתחים ותיקים מחולקים, הכל בשביל עוד קצת זמן.

בטכניקה הוא שולט, אבל את המהות של שעון פישר הוא פספס לגמרי. כי אף משחק לא יכול להימשך לנצח. מהותו של המשחק – או הליבה שלו, אם לנקוט במילה האופנתית של השעה – היא לא ההישרדות, היא ההכרעה. וגם אם בזמן האחרון עושה רושם שהוא רוצה להכריע, אתה לא בטוח שהוא יכול ואין לך באמת מושג אם הוא באמת רוצה או שזו עוד אחת מהסחות הדעת שלו.

זה שאתה לא יכול להאמין לראש הממשלה שלך זו חתיכת בעיה.  

ה.

כולם מדברים על זה שהם לא יתנו למצב ברצועה להגיע למשבר הומניטרי. אבל העניין הוא שאין דבר כמו קריטריון מקובל למשבר הומניטרי. משבר הומניטרי הופך לכזה עם ההכרזה על משבר הומניטרי. מאחר וישראל לעולם לא תכריז על משבר הומניטרי בעזה, לעולם לא יהיה משבר הומניטרי בעזה. מה שישראל בעצם אומרת זה: לעולם לא נכריז על משבר הומניטרי בעזה. מה שקורה שם זה כמובן סיפור אחר.

ואל תבינו אותי לא נכון. שמאלני שמאלני, אבל יש מלחמה בדרום וסנקציות כמו הגבלת אספקת דלק לעזה (מספיק להפעלת בתי חולים ושירותים חיוניים) היו לגמרי במקום. זה גם עבד, אבל זה לא העניין פה, לא ככה? השאלה היא, כמו תמיד, כמה זמן זה יכול לעבוד. כמה זמן מקנה לנו, ובעיקר לתושבי שדרות, הצעד הנוכחי בעזה ואיך ואם הוא מקרב אותנו לאיזה סוג של פתרון.

וזה בדיוק העניין, לא? החיים הם לא שח ובמקרה הזה יכול מאוד להיות שאין שום הכרעה, או יותר נכון: במקרה הזה הכרעה היא לא הפתרון. אנחנו הרי מחסלים את המלך של הצד השני בכל פעם, וכל פעם צומח מלך אחר. לא, אנחנו לא נכריע את הפלסטינים, והם בטוח שלא יכריעו אותנו. אולי להרוויח זמן זה הדבר היחיד שאפשר לעשות במקרה הזה. 

ו.

אנחנו לא מוכנים לדבר עם החמאס. נהיה מוכנים לדבר עם החמאס כשיקום גוף קיצוני יותר מהחמאס, כי אנחנו עם הקיצוניים לא יושבים, רק עם המתונים. יש בזה סוג של היגיון, אני לא אומר שלא, אבל התוצאה היא שהמצב רק הולך ומקצין. ואם בכל מקרה נדבר עם החמאס, למה לא לדבר אתו עכשיו? אני לא אומר לעשות שלום או משהו, וגם מתחיל להישבר מזה שרק מאתנו נדרשות מחוות, אבל צריך לנסות. משהו, אפילו משהו קטן. הפצצת, שיטחת, מחקת? תן עכשיו איזו חתיכת גזר.  

ז.

עוד המצאה גדולה של פישר שראויה להילקח אל הנצח היא ה"שחמט הרנדומלי": משחק שנפתח בסידור הכלים בצורה אקראית על הלוח, מה שמכריח את השחקן להתעלם מכל ההנחות המוקדמות, הפתיחות הקבועות והדרכים המוכרות, להשתחרר מכל אלה ולחשוב על עצמו, על היריב ועל הסיטואציה מחדש. המשחק נפתח בלי עבר, בלי משקעים. הוא לא בהכרח נפתח בצורה הוגנת יותר או נוחה יותר, אבל היי – מה יכול להיות דומה יותר לחיים?

את ההמצאה הזו של פישר אנחנו לא יכולים ליישם אצלנו. כמה חבל. אצלנו זה הכל משקעים, הנחות מוקדמות ודרכים מוכרות. אנחנו רוקדים את אותו הריקוד, חוזרים על עצמנו ועל אותן טעויות שוב ושוב, שוקעים יותר ויותר עמוק. 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • זוכרת  On 29/01/2008 at 11:39

    זוכרת כילדה את החדשות שתמיד התייחסו למצב המשחקים בין פישר לספאסקי; את הידיעות בעמודי החדשות בעיתון. ובכלל את היקף ההתייחסות לאירוע כלו, עוד קודם שהתחיל.

  • ש  On 29/01/2008 at 12:21

    א מ חייה

  • שפי  On 29/01/2008 at 12:39

    את חוברת המהלכים של משחקי פישר-ספסקי ידעתי כמעט בעל-פה.

    שחמט נגד שש-בש:
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=1510581

    הגנה סיציליאנית:
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=7373391

  • רונית  On 29/01/2008 at 13:43

    תודה

  • גבריאל  On 29/01/2008 at 15:21

    גם אחד מהמשוגעים המיוחדים.. לא ?

  • מעין  On 29/01/2008 at 15:49

    הוא רעיון גדול.נראה לי ששווה לפתח אותו לעוד טור…
    תודה. מאד נהניתי לקרוא

  • יובל  On 29/01/2008 at 16:16

    סיפור קומיקסי חביב להפליא על שח ועל החיים:
    http://www.scottmccloud.com/comics/chess/index.html

  • צביקה  On 29/01/2008 at 23:23

    היהלומים המשוגעים לא פסו מהעולם עדיין: יש את טייסון למשל, או את פרינס ועוד כל מיני.

    ולגבי המטאפורה הטטריסאית, והרעיון שהצטיינות בשחמט יש בה משהו שהופך אותך אוטומטית למשוגע: יש מספיק אלופים – קרפוב, פטרוסיאן, לאסקר – שמפריכים אותה. ככל שאני חושב על זה אני משוכנע שמה שטיגן את הפיוזים של פישר היה הלחץ הפוליטי, המשמעות הגאו-פוליטית המגוחכת שכל המערב ייחס לנצחון שלו.

    you would cry too if it happened to you

  • קורט ו.  On 30/01/2008 at 22:27

    ככה זה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: