אמש בתיאטרון

 

בכניסה לפואייה של בית ציוני אמריקה עומדים דן חלוץ ורון חולדאי ומתלוצצים כטייס אל טייס. בכלל, חלוץ מסתובב כמלך בארמונו. מאז התפטר בעקבות המלחמה והוועדה הפך חלוץ לביזנס-סלבריטי. ביוני מינה אותו דנקנר ליו"ר חברת סטרלינג והשבוע הפך למנכ"ל "קמור מוטורס", יבואנית רכבי ב.מ.וו.

אני מנסה לחשוב על איזה ג'ובים האיש הזה היה מקבל אם היינו מנצחים במלחמה! כמה דלתות היו נפתחות בפניו לו באמת היה יודע לנהל תיק השקעות!

לצדם עומד עו"ד אלי זוהר ושלושתם מתבשמים האחד מריחו של השני. אתם עומד גם תא"ל מיל. רן פקר, הטייס המיתולוגי ויפה התואר, שבעברו – כמה מתאים למחזה שאת הפרמיירה שלו אנו חוגגים היום – פרשייה לא נעימה שאולי בכלל לא הייתה, מי יודע, של הרג שבוי. פקר יצא זכאי והוא מטופח ושמור.

 

עוד מעט תתחיל הפרמיירה של "גוד ביי אפריקה", מחזהו של הלל מיטלפונקט העוסק במעורבות הישראלית באפריקה ובאוגנדה בפרט. בפואייה תערובת די מחליאה של תרבות, פוליטיקה וביטחון. אנשי תיאטרון ואנשי צבא בעבר ובהווה מתחככים אלה באלה כאילו אנחנו בצילומי סרט תקופתי על תקופת השחץ בין 67-73. חסר רק רחבעם זאבי שיפסע בפואייה עם אריה קשור ברצועה.

אני מבחין בציפי פינס מתנשקת עם חולדאי. הם עם צעיר בטריקו שחורה, משבחים אותו, מלטפים אותו, אומרים לו כמה שהוא יפה ומוצלח. מגיע גיא פינס, בן של ציפי, וגם הוא מתחבק ארוכות עם הצעיר ומצטרף למעגל סביבו. הצלמים מצלמים. המנצח גיל שוחט בחולצה וורודה מצטלם גם הוא עם הצעיר. אני מנסה לברר מי זה. דן שפירא. דן מי? דן שפירא. הוא שחקן? מסתבר. המקורות שלי אומרים שהוא השתתף במשהו שנקרא "סקר הסקס הגדול" ובסדרה המונומנטלית "אלביס, רוזנטל והאישה המסתורית". בחור של סוגה עילית.

בבית אני מחפש אותו בגוגל, למד שהוא בנו של מולי שפירא (שגם הוא פה), שהוא בן 26, ושיש לו תובנות עמוקות מני ים על מקצוע השחקן, אני בטוח שלא שמעתם את האנלוגיה הזו מעולם, אז העתקתי אותה עבורכם: "אני משווה את ההצגה לסקס, שאתה מאוד מקווה בה להגיע לאורגזמה. יש פעמים של אורגזמה יותר טובה, ויש הצגות שהיא פחות טובה ואם יש הצגה שלא הצלחת לגמור, אז זה על הפנים ואתה אחר כך מאוד מצוברח".

בעוד שפירא מחייך לכל מצלמה פוסע לו שלמה בר שביט, השחקן הוותיק, ואף מצלמה לא מתקתקת לעברו. המצלמות דוממות גם כשעוברת חנה מרון הנהדרת.

(עדכון: אחרי שנכתב הטור הזה, נשלח לעיתון והודפס, למדתי ששפירא הנ"ל יככב במחזמר על חיי מייק בראנט)

 

הצלצול כבר קורא להיכנס, אבל בכניסה מצטופפים אנשים כמו יעל דן, מתן וילנאי, דב לאוטמן, איתן הבר, עוזי ברעם (אני מת על עוזי ברעם!), יאנוש בן-גל, בייגה שוחט והאלוף בני גנץ, מפקד זרוע היבשה. חתיך הגנץ הזה, אין מה לומר, ממש פול ניומן. נאווה ברק פה, מבלה. איפה אהוד? הבריז. הבריז גם אמנון ליפקין-שחק, הסתדרנו בלעדיו. אני מבחין בדן פרופר. לפואייה נכנס גם דן מרגלית, סוחב על גבו שק מלא במאתיים קילו של חשיבות עצמית.

מתחילה ההצגה, והיא טובה מאוד. אני מודה שאינני חובב גדול של אמנות התיאטרון ולהיות שחקן תמיד נראה לי נורא דבילי; לא עבודה לאנשים מבוגרים. אבל הצוות שעל הבמה – סנדרה שדה, דפנה רכטר, רפי תבור, יורם חטב וששון גבאי – פשוט מעולה, והמחזה כתוב לעילא.

הישראלים יוצאים די נבלות מאיפה שלא מסתכלים על זה, במיוחד מערכת הביטחון, אבל במקום שיעולים של מבוכה מצד הגנרלים הרבים באולם, אני שומע רק צחוקים גדולים. האנשים האלה יכולים להרוג אותי. מה, הם לא קולטים?

 

בהפסקה לא קורה שום דבר מעניין. בסוף ההצגה, אחרי מחיאות כפיים סוערות, אנחנו שבים לפואייה לקוקטייל חגיגי. הכיבוד בסדר, למרות שלא הזדרזתי לבקש את מספר הטלפון של הקייטרינג. הסנדביץ' שניסיתי היה יבש ונתקע לי בגרון והיין שבא לשטוף אותו היה בינוני. אני מביט סביב. רון חולדאי, עושה רושם, לא שותף לדעתי על הבופה.

אני משקיף על מתן וילנאי. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו ככה, לייב. מה אומר לכם, התקשורת עושה עמו עוול. תמיד הוא נראה אפור יותר מאפרים סנה, אבל מולי אני רואה אדם מלא חיים ושופע מחוות-גוף שדיבורו קולח ובעיניו בת-צחוק. ולחשוב שאני השוויתי אותו למוטי רייף.

 

עורכים הכרה ביני לבין אדון בשם אבי איינשטיין, שהיה טייס במבצע אנטבה. אחלה גבר זה. גם הוא נהנה מההצגה. אוגנדה? הוא היה שם רק פעם אחת, במבצע. אני שואל אותו אם המחזה נראה לו אמין ולמה אנשי הצבא לא מרגישים לא בנוח. "שמע", אומר איינשטיין, "אין ספק ששיתפנו פעולה עם כל מני…, אבל אם יש להם סיבה להרגיש לא בנוח? לא יודע".

וכך אנחנו מפטפטים בנימוס על מדיניות ישראל באפריקה בשנים ההן, כשלפתע אני מתעשת: עומד מולי מישהו שהיה במבצע אנטבה! זה מאוד מרגש אותי, בחיי, אבל לדאבוני איינשטיין היה חייב ללכת לפני שהצלחתי לדלות ממנו כמה זיכרונות. בלבי אני נוצר את הדקות בהן עמדנו יחד בפואיה של בית ציוני אמריקה, מפטפטים כזוג שועלי קרבות-אוויר ותיקים.

 

חבר הכנסת אבישי ברוורמן ניגש אלי. "דרור!", הוא קורא לי ולוחץ את ידי, "דע לך שאני קורא אותך כל שבוע ונהנה. אתה אמיתי!". לא ברור איך, אבל בכל האירועים האלה, איכשהו הצלחנו להתיידד ברוורמן ואני. אני חש אליו סוג של חיבה שקשורה ודאי לעובדה שהוא זוכר את שמי.

דבר אחד אתם צריכים לדעת על החבר שלי אבישי: כשהוא ניגש אליכם, עדיף שתפנו את היומן. האיש אוהב לדבר. לזכותו ייאמר שהוא אוהב גם להקשיב, אבל לעצמו. הטכניקה שלו עילאית: הוא עומד קרוב אליך ומדי פעם, כשאתה מעיף מבט הצידה, הוא שולח יד אל כתפך ומיישר אותך חזרה, שלא תפספס מילה ואז לא תדע, חלילה, ששר האוצר של ונצואלה הוא חבר טוב שלו.

"כולם פה בקומבינה", אומר לי ברוורמן. ההצגה עצבנה אותו: "אפשר למצוא ישראלים בכל מקום מלוכלך, בכל דיקטטורה, תמיד הם שם. גם בבורמה" הוא מונה את חטאיה המוכרים של מדיניות החוץ הישראלית, ולא נפרד ממני לפני שהוא מספר לי על פגישתו, לפני כעשור, עם נלסון מנדלה, חבר טוב שלו. "אמרתי לו, נלסון – איך אתה יכול לשבת עם ערפאת ולדבר אתו?". ומנדלה ענה בחריפות: אתם מדברים, שאל מנדלה, אתם שתמכתם במשטר האפרטהייד בדרא"פ שכלא אותי? אתם שציידתם ואימנתם את הגרועים שבדיקטטורים? את כל זה עשיתם ואני סלחתי, אמר מנדלה, ולברוורמן לא היה מה לענות.

 

הלל מיטלפונקט תופס רגע של שקט בפינה, אני ניגש ומציג את עצמי. לא מוזר לך, אני שואל, שהקהל מלא באנשי צבא שלא קולטים מה שניסית להעביר. זה בכלל לא מוזר, אומר לי מיטלפונקט. להפך, והם לא קולטים כי מבחינתם זה אף פעם לא הם, אלה תמיד ישראלים אחרים.

אסימון קטן ירד – מבחינתם של האנשים האלה זה איננו כתב אישום כלל וכלל. מבחינתם מדובר בכלל בגעגוע לתקופה אחרת, בה לישראל היו אינטרסים, ושליחים, ויומרות, ומדיניות חוץ ויועצי סתרים וממליכי מלכים. הגעגוע לימים בהם היינו קטנים, חכמים ורעים. לא רעים, גדולים וטיפשים כמו היום.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דב  On 14/10/2007 at 10:54

    >>>אפשר למצוא ישראלים בכל מקום מלוכלך, בכל דיקטטורה, תמיד הם שם. גם בבורמה

    ברוב המקומות אפשר למצוא אנשים ממדינות רבות. צרפתים ובלגים למשל סייעו למשטר ההוטו שחולל את הטבח ברואנדה, ועכשיו הצרפתים עוד מאשימים את הנשיא הנוכחי קיגאמה.

    לכל רודן ממדינה דוברת צרפתית במערב אפריקה היה מעבר סודי לשגרירות צרפת, למקרה של הפיכה.

    זה לא מכשיר את מדיניות החוץ הישראלית, אבל מוטב לשמור על פרופורציות.

  • דרור פויר  On 14/10/2007 at 11:03

    דב – אתה צודק, הכי חשוב לשמור על פרופורציות. ככה תמיד יש מישהו יותר גרוע או מושחת או רצחני שמכניס את הכל לפרופורציות וככה שום דבר לא באמת נורא.
    וחוץ מזה, מהי בעצם אותה "פרופורציה" שלך? מהו הסרגל לפיו אתה מודד את מדיניות החוץ הישראלית?
    הנח את חשבון הנפש של הצרפתים והבלגים לצרפתים ולבלגים. הבט פנימה, חבר

  • זו ש  On 14/10/2007 at 11:22

    איזו גמיזה נפלאה ומעודנת "בחור של סוגה עילית"
    אני חושבת שאאמץ את זה, ברשותך

    (וגם זאת רק בגלל שאותך עצמך מישהי כבר אימצה 🙂

    והוא צודק ברוורמן, אתה אמיתי, ואתה רואה דקויות ומיטיב לנסח אותן. תענוג לקרוא אותך.

  • לילי  On 14/10/2007 at 11:36

    מעודנת אמנם, של ברוורמן. אני מאוד אוהבת אותך דרור
    נהנתי מהרשימה הזאת במיוחד, היא הייתה מרושעת משעשעת וכואבת.

  • יוסי גורביץ  On 14/10/2007 at 11:40

    אלא שהיה קל יותר לעשות חשבון נפש, אלמלא כל מיני צרפתים ובלגים היו דורשים אותו מאיתנו בקול רועם.

  • דב  On 14/10/2007 at 11:52

    על הסרגל מצויות מקצה אחד מדינות כמו הסקנדינביות, שמחפשות בעיקר (או במידה רבה) לקדם מטרות הומניטריות, ובצד השני מדינות כמו צרפת, שמוכנות לכל טינופת כדי לקדם אינטרסים מסחריים בקולוניות לשעבר, ובשאר מדינות, תוך להג צבוע אינסופי.

    הייתי רוצה שננוע לכיוון הטוב של הסקאלה.

  • מבקר המדינה  On 14/10/2007 at 11:53

    מישהו שפרסם בבלוג המעפן שלו איזו חברה לנהיגת מירוצים, רק בגלל שהם נתנו לו חינם איזה קורס עוד יותר מעפן.

    מה בעצם ההבדל בינך ובין הגנרלים האלה?
    שהם הצליחו בחיים, גם אחרי הצבא.

    ואילו אתה….
    אה, כן, איך שכחתי. היתה לך הצלחה כבירה במסע אחר.

  • צביקה  On 14/10/2007 at 12:10

    לא על הרשימה (המצוינת ) אלא באופן כללי: אתה לא מפחד שאם תמשיך לכתוב על הפרמיירות והארועים כפי שאתה כותב – בא נאמר, בלי יראת כבוד יתרה- אז מתישהו היחצנים יבינו עניין ויפסיקו להזמין אותך?

  • עומר  On 14/10/2007 at 12:30

    אבל מצאתי את הגורו החדש שלי :
    "ומה גברים רוצים?

    "להזריע, כמה שיותר. נגיד, לפעמים אני רואה אשה בהריון עוברת ברחוב ויש לי רגש קטן כזה של קנאה שזה לא אני שהכנסתי אותה להריון, שזה לא ממני. נראה לי דבר מדהים להעניק לאשה את הדבר שהיא הכי רוצה בעולם. אם הייתי יכול לעשות ילדים לאיזה מאה נשים אבל בלי להיות מחויב באמת לטפל בהם, אז באמת הייתי עושה את זה".

    אך דן שפירא תעשה לי ילד !! חבל שאין לי רחם..

  • דרור פויר  On 14/10/2007 at 12:59

    תודה זו ש, תודה לילי

    יוסי – גם אתה צודק

    דב – גם אני הייתי רוצה, ובדיוק בגלל זה סרגל הפרופורציות צריך להיות אחר לגמרי. אתה עצמך השווית את ישראל לבלגיה, לא לדנמרק

    צביקה – הרבה יחצ"נים אכן לא מזמינים אותי פעם שנייה

    מבקר המדינה – אתה גרעפצ ברוח

  • ריקי  On 14/10/2007 at 13:33

    מצטרפת לכל הנהנים מהפוסט הזה. צחקתי נורא. עם דגש על הנורא

  • מיכל  On 14/10/2007 at 13:54

    אני אוהבת לקרוא את הטור שלך ואת הנוכחי אהבתי במיוחד.
    הם פשוט לא מבינים שיש להם אחריות.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 14/10/2007 at 15:59

    שחרר אותו מהשורה

  • מבקר המדינה  On 14/10/2007 at 16:41

    אני גרעפצ ברוח
    ואתה איש אשכולות שאין שני לו:

    עיתונאי בחסד עליון (איך הבני זונות שמפטרים אותך לא מבינים את זה?)

    זמר כמו ברוס ספרינגסטין (כמה חבל באמת שאף אחד בחיים לא יוציא אפילו שקל כדי לשמוע אתכם. על דיסק אני בכלל לא מדבר)

    איש ישר כמו סרגל שלא ימכור את האינטגריטי שלו בשביל איזה קורס נהיגה ששווה שלושה וחצי שקל

    ובטח יש עוד כמה תכונות טובות, רק אף אחד לא מצליח למצוא אותן. אבל מה, העיקר שברשימות אתה יוצא גדול. נו טוב, אם לא בחיים אז לפחות פה, אה?

  • איריס  On 14/10/2007 at 17:55

    משובח. תודה.
    בענין דנמרק, נראה לי שדברים שרואים משם לא רואים מכאן. פגשתי לא מזמן בן אדם די קשיש כבר, יהודי מאיסלנד (יש דבר כזה, אבל הם לא סגרו מנין). כשהוא מדבר על דנמרק, זה לא נשמע כמו משהו מוכר. הדנים, היו קולוניאליסטים לא קטנים, ועד היום הם כובשים בגרינלנד. באיסלנד אנשים מתו מרעב בחורף, כיוון שהדנים לקחו להם את הדגה.
    כל זה רק כדי להראות שאין בדיוק איזה סרגל כמו שאתם מנסים לצייר. מה זה מצעד הפזמונים של מדינות חסידות אומות העולם?
    שכל אחד יבדוק את עצמו באמת, ולישראלים יש הרבה עבודה משלהם.

  • יונגר  On 14/10/2007 at 18:52

    אולי, אבל אתה עדיין גרעפצ ברוח

  • דב  On 14/10/2007 at 20:36

    את מדברת על היסטוריה. גם כיום מדיניות החוץ של הסקנדינביות מושפעת מאינטרסים, אבל בצורה פחות בלעדית ממדינות אחרות והם תורמים יחסית יותר.

    "שכל אחד יבדוק את עצמו" – לדעתי הדברים האלה יחסיים. האם אפשר להאשים את ישראל על כך שהיא, למשל, סוחרת עם סין? גם זה משטר מרושע ומדכא. אבל העובדה שכולם עושים כך משנה.

    ובכל אופן, המחשבה הפופולרית שאנחנו הכי גרועים בעולם דווקא לא תורמת לחשבון נפש פרודוקטיבי.

  • חנן כהן  On 14/10/2007 at 21:30

    פויר, אתה משורר.

    אני חוזה עתיד גדול לביטוי הזה.

  • עומר  On 14/10/2007 at 21:59

    נא נא נא נא נא תחת של בננה דרור ! אתה שומע אותי ?! תחת של בננה !!

  • רחביה ברמן  On 14/10/2007 at 23:41

    מהטור המיתולוגי שלו בשנים הראשונות של המדינה, שנקרא "עוזי ושות'"

    בקטע הספציפי הזה הוא מספר על איך שפעם ירד על רצח על צבינג'י, ולמחרת צבינג'י תופס אותו ברחוב. קינן כבר בטוח שהוא הולך לחטוף מכות אבל צבינג'י דווקא מבסוט ממנו חלאס ומסביר לו ש"צריך לתת להם בראש".

    ממשיך קינן בדרכו ופוגש צבינג' נוסף. "היית גדול אתמול", אומר לו צבינג'י. "הוא בטח לא הבין, אבל אני התפקעתי מצחוק"

    וכן הלאה וכל הלאה, ומסיים קינן במלים "ועכשיו אני חושש שבסוף אפגוש את צבינג'י העשירי, שינקום בי כהלכה"

  • אורית עריף  On 15/10/2007 at 0:06

    קרעת אותי, רחביה… מאיפה הבאת את זה?!

  • המלוכסנת הרחוקה  On 15/10/2007 at 1:07

    יא קמצן מילים!

  • גימל כרמל  On 15/10/2007 at 20:31

    אני חושב שהפויר הזה מחוק לגמרי בהבנתו את המציאות אבל! מי אתה יה זבל שתדבר ככה על סולן הנאג' חמאדי ?
    מבקר המדינה היקר, למרות שדעותינו חופפות לפי התגובה הראשונה שלך אני בטוח שאוציא 59.90 על דיסק בכורה של נאג' חמאדי וכולי גאוה על כך.

    דרור מקריאה לקריאה של הגיגייך אני פשוט נבהל מלחשוב מה היה קורא אילו…

  • איתמר שאלתיאל  On 16/10/2007 at 8:48

    וזה, בעצם, כל מה שרציתי לומר.

  • רחביה ברמן  On 16/10/2007 at 23:35

    כה תש"חי לדיון ב"עוזי ושות"? 🙂

    דרור – אתה כנראה הרבה יותר בוגר ממני. אני ממש לא בטוח שהייתי מתאפק, למראה ה-
    fly-boy
    המתועב הזה מלהשחיז עליו את הסרקזם שלי, ולא בלחש.

    כאמור, אתה פחות אינפנטיל ממני, מסתבר. יפה לך 🙂

  • אחד העם 18  On 17/10/2007 at 1:12

    כהלכה.
    אבל, דרור, למרות שאתה מאוד נהנה לראות את עצמך כמביט מהצד על ערימת הטייסים והגנרלים, גם אתה חלק מהם. ראית את ההצגה, אכלת מהקייטרינג כריך יבש ויין בינוני (יא פלצן). לא שילמת על הכרטיס, נכון?

  • דרור פויר  On 17/10/2007 at 18:28

    אחד העם – אני לא חלק מהם כלל וכלל. אני מביט בהם מהצד בשליחות הציבור שזכותו לדעת. זו העבודה שלי. אף אחד לא מזמין אותי בגלל מי שאני. זה יכול היה להיות כל אחד אחר. הם רק רוצים להכנס לעיתון.

  • הילה  On 19/10/2007 at 14:21

    קודם כל אני רוצה להודות לך על הכתבה. מאוד חשובה! יש לך עיין טובה ויכולת כתיבה. אני מאוד אשמח אם תשתמש ביכולות שלך להרחיב בנושא: הכוחניות שטבוע בישראליות. מותר שתראה בזה שליחות, אין סיבה להרגיש לא בנוח עם זה. זה מאוד חשוב עכשיו לדבר על זה וזה קריטי לדור הבא. מצטערת אם זה נשמע מוגדם אבל לא יכולתי להתאפק. ושוב תודה

  • כפירונית  On 26/10/2007 at 22:44

    בחיי יש לך ביצי ענק.
    ואני מאלו שקוראות את זה בגלובס. אל תשאל אותי למה ואיך.

  • רוני  On 05/11/2007 at 21:24

    אבל היה שווה לבוא. אחד הפוסטים הכי הכי שלך. נוקב וקשה ונכון. הכי קטע זה שברוורמן ישאר חבר שלך גם אחרי זה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: