בגלל מה חרב הבית

 

א.

כל העניין עם חפציבה בחטא יסודו ובחטא אחריתו – חטא הגזל. בתחילה נגזלה אדמתם של תושבי בילעין ובסופה נגזלו חסכונותיהם של מאות אנשים. אני לא מאמין גדול בשכר ועונש, ובטח שאני לא כמו הכתומים עם ה"יש דין ויש דיין" שלהם והאמונה כי יש מי שנפרע ממובילי ההתנתקות, אבל אני מאמין שגזל ותאוות בצע הם כמו בומרנג, אבל מיוחד – כזה שרק העניים מקבלים אותו בראש כשהוא חוזר.

זה הדבר שמפריד את משבר חפציבה ממשבר סאב-פריים "רגיל", כמו באמריקה (סאב פריים: מתן משכנתאות לאוכלוסיות חלשות כלכלית ואנשים בעלי היסטוריית אשראי בעייתית). אצלנו הכל תמיד קשור בכל.

הרוכשים המיואשים של חפציבה אינם אשמים בכלום ומאבקם צודק וכך גם התושבים של בילעין. בהבדל אחד: לראשונים עוד יש סיכוי לקבל חזרה את שאבד. אחרי הכל "זה האינטרס של הבנק", כפי שאמר השבוע נציג בנק הפועלים. למרות שיום יגיע והאינטרסים של הבנקים ישתנו. דברים מוזרים מאלה כבר קרו.

ועדיין, הייתה לא מעט אטימות בדרישת "שלום עכשיו" לפנות את הפולשים מהדירות, מה שרק משך אליה את האש. מעכשיו יש לנו אשם. לא המדינה, לא היזמים, לא הבנקים ואפילו לא הלקוחות שמיהרו לתת כספים בלי בטחונות (על מה חשבתם?!). הכל זה "שלום עכשיו". ובג"צ, כמובן. מרדכי יונה, בלי בושה, האשים בראיון לידיעות אחרונות את שלום עכשיו בכל הבעיות. כמה נוח. בינתיים הספין הזה עוד קטן, אבל הוא עוד יגדל, חכו. אנשים הרי רק מחכים להאשים את בג"צ בכל דבר. במקרה הזה זה אפילו עוד יותר קל, הרי לרוב האנשים אין שום עניין בעסקאות של בעלי עניין ונושים מובטחים ואג"חים. תנו להם משהו פשוט, כמו שהשמאל אשם. את זה הם יצליחו להבין בקלות.

ניתן גם לראות בפרשת חפציבה מין הד נפשי להתנתקות; החרדים היו היחידים שעמדו על הקשר להתנתקות. מה שהמדינה לא עשתה למען המפונים במשך שנתיים, התרברבו, אנחנו עשינו בתוך חמש שעות. אבל הם נשארו ברמה הארגונית.

מדובר במנגנון נפשי שדוחף אותנו לעיסוק חוזר במושג ה"בית" אחרי שנתיים. מה זה בית, מתי בית הופך לבית? כשגרים בו? כשנותנים עליו מקדמה? כשפולשים אליו? כשמפונים ממנו? מה שווה יותר, משכנתא או זכות אבות? זו לא רק ההתנתקות. הלא המודע הקולקטיבי מחזיר אותנו שוב ושוב לעיסוק הזה בבית, כמו פצע בתוך הפה שאנחנו לא יכולים להפסיק לחטט בו. בלי מילים אנחנו שואלים את עצמנו מה אנחנו עושים פה בעצם ובאיזו זכות.

ובהקשר הזה מעניין שלמרות שכולנו מזדהים עם הרוכשים המיואשים של חפציבה, הרי שאנחנו מכנים אותם בתואר השלילי "פולשים" (מסיגי גבול, תופסים מקום בכוח).

 

ב.

על רקע המשבר נתנו השבוע בעיתונים הרבה טיפים לרכישת דירה. הראשון אצל כולם היה: אל תאמין לאף אחד. אין ספק שזה המשפט שמגדיר אותנו הכי טוב כחברה. צריך להטביע את המשפט הזה על כל השטרות והמטבעות ולחקוק אותו על כל הכניסות של כל הבניינים הציבוריים והפיננסיים במדינה ולהדפיס אותו על כל המעטפות הרשמיות: אל תאמין לאף אחד. אני לא פוסל גם סטיקרים וחולצות טריקו וכיפות סרוגות עם הלוגו הזה. הייתי אף מפציר ברבנות להכניס את המשפט לעשרת הדברות. לא תגנוב כבר ממילא לא אופנתי פה. זוהי, אחרי הכל, רוח התקופה ואלה הם, אחרי הכל, ימי אולמרט, ואף אחד לא מאמין לאף אחד.

 

ג.

השבוע נוכחנו (שוב) ברמת האבסורד אליו מביאה את עצמה תרבות הספין של אולמרט ואנשיו. להאשים את ניצולי השואה בניצול ציני של השואה לצרכים פוליטיים זה כבר יותר מדי הפוך על הפוך על הפוך משההיגיון יכול לשאת. זה כל כך מעוות שכבר אין צורך להזדעזע. זה פשוט רפלקס. האסטרטגיה שלו, בכל נושא, היא אחת: הכל עובר עליך וקקה בידיך.

השבוע ישבתי לשתות קפה עם חברי אלעד. נכון שכל פעם שאתה שומע את ראש הממשלה מדבר ברדיו, הוא שאל, זה נדמה כאילו ביד אחת הוא מחזיק את השפופרת וביד שניה עושה לה אצבע משולשת? נאלצתי להסכים. לפעמים, אמרתי לו, אני יכול לראות את האצבע המשולשת הזאת שלו מתנפנפת מולי גם כשהוא מופיע בטלוויזיה.

רק גישת האצבע המשולשת (והאמינו לי, לא תתקשו כלל וכלל לדמיין את זה) יכולה להסביר איך עמד האיש הזה מולנו לפני כשבוע ואמר על הקצבה של ה-83 שקלים ש"הזנחה שהייתה מנת חלקן של ממשלות רבות לא תמשיך עוד. אצלנו היא תטופל. אנו מתקנים כאן עוול של 60 שנה".

 

ד.

חשבתי על משהו נורא פופוליסטי. הבנקים העמידו בלי שום בעיה הלוואות של משהו כמו 700 מיליון שקל לחברת חפציבה ואף קבלו מעמד של נושים מובטחים (משמע, כספם יוחזר). למה לא יבוא איזה בנק ויעשה תוכנית הלוואות נוחה ובטוחה, לשני הצדדים, לניצולי שואה שעוד נותרו?

לדמיין את הקמפיין הטלוויזיוני של דבר כזה יכול להיות די מזעזע, אני מודה – אני כבר יכול לראות בעיני רוחי את הפרסומת עם מודי בר-און: "עברת את השואה? עכשיו תעבור לבנק שלי".

 

ה.

מה עוד היה לנו השבוע? אה, כמובן. הבורסה המתנדנדת. עוד ביטוי לחוסר הביטחון המובנה בנו שהשבוע שוב הרים את ראשו. ציבור המשקיעים הישראלי, טענו השבוע פרשנים, שוב הוכיח שהוא הרבה יותר עצבני, חששן ומפוחד מזה האמריקני או האירופי. לא, נו, באמת, ברצינות?

ואלה בדיוק אותם הפרשנים שכל יום משנים את דעתם, היום מהללים, היום מזהירים, תמיד יודעים מה היה, אבל אף פעם לא מה יהיה. ומה בדיוק אפשר לצפות מציבור המשקיעים הישראלי, שיהיה שקול ונבון ואחראי? מה, הוא גר על הירח? ואיך? מה, מסביב יהום הסער ורק באחד העם ראשנו לא ישח?

בכלל, "המשקיע הישראלי" זה מינוח קצת מטעה. צריך להיות: "הישראלי המשקיע". ככה הרבה יותר הגיוני. והישראלי המשקיע משקיע כמו שהוא ישראלי: נדחף, מצטופף, חסר סבלנות, רץ לעשות קופה, ממהר לברוח, מחפש קומבינה, משחק אותה קשוח, אבל בסוף תמיד יוצא פראייר, חולם בגדול ונופל בקטנות. לא שם על אף אחד, אבל המום כשאף אחד לא שם לב אליו.

ולכן מה שקורה פה הוא לא בדיוק מפולת סלעים. מפולת זה ישר מזכיר לי איתני טבע, כוח עצום שאי אפשר לעצור. אבל אנחנו הרי בישראל ומה שקורה פה מזכיר יותר את המהומות במגרשי הכדורגל, עת כולם צובאים על השערים הנעולים. מישהו תמיד נחנק בסוף, והאמינו לי – אלה אף פעם לא האנשים שיושבים בתאי הכבוד.

ורק על מנת להשלים את המטאפורה, הרי שבנוסף לכל זה גם הכדורגל מחורבן.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חנן כהן  On 12/08/2007 at 11:52

    הלוואות לעשרים שנה לניצולי שואה בני שמונים.

  • קורינה  On 12/08/2007 at 12:14

    סעיף ב' ראוי שיועלה לכותרת הקבועה של הבלוג שלך, וגם במודעות בכל חוצות העיר ובבלוני הליום מעל לרוחצים על שפת הים, חקוקים בשמים.

  • פנחש  On 12/08/2007 at 14:39

    רק לגבי הכותרת שלך. הבית אף פעם לא חרב. הבית הוא בלב. וזה מה שמחזיק את האנושות. בכל חורבן. המאמינים האמיתיים יודעים את זה.

    רצונות ההתרחבות הבלתי פוסקים ומדון ושנאה אינם נחלת בית אמיתי. המאמינים האמיתיים יודעים את זה.

    ומה עם מהגרי העבודה שיקבלו/לא יקבלו את שכרם מחפציבה. באיזה מקום הם ברשימת הנושים.

  • ניבה  On 12/08/2007 at 23:48

    למעשה למרות שמאלניותי הרבה, לאחר שבדקתי את הבג"צ, (ובדקתי) התברר לי ששלום עכשיו לא הצליחה להוכיח (ברוב המקרים) שאדמות שכונת נחלת חפציבה במודיעין עילית היו שייכות לאנשי בילעין. אם תקרא את העתירה שהגישה התנועה באתר שלה תגלה ששמות אנשי הכפר לא מופיעים בה ולא בכדי: בעתירה גם לא כתוב של מי האדמות, העתירה דנה רק בכך שהשכונה נבניתה ללא האישורים המתאימים ורק בשל הבעיות האלו ניתן הבג"צ. רוב האדמות עליהן יושבת חפציבה הן אדמות מדינה שהופקעו לפני שנים מתושבי בילעין, כבר אז הם עתרו בשל כך לביהמ"ש אך עתירתם נדחתה. אני לא יודעת מה היה באדמות לפני שהן הפכו לאדמות מדינה, זה לא יפתיע אותי אם הם באמת נגזלו בחקלאים פלשתינים מסכנים. אך בכל מקרה כרגע האדמות אינן רשומות על שם אותם פלסטינים, לא חפציבה היא זו שגזלה את בעלותם, וגם מישהו ירצה מאוד לפצותם או לא יידע מיהם

  • סיון  On 14/08/2007 at 1:39

    מדי תקופת זמן, דרור, אתה יוצא בפוסט פסימי. זה די מובן, במדינה שלנו, ועדיין אני דווקא בא לכאן כדי לקרוא את הבהיר. מקווה ששבוע הבא.

  • אלי תל אביב  On 15/08/2007 at 8:03

    וכל כך בלתי נמנע

    בדרך למטה

  • אלי תל אביב  On 15/08/2007 at 8:17

    אפשר עדיין לדבוק במשפט, אבל עם תוספת קלה

    in god we trust- only

Trackbacks

  • By וובסטר 3 - חנן כהן on 07/09/2007 at 21:03

    דרור פויר נתן לי את ההשראה:

    השבוע ישבתי לשתות קפה עם חברי אלעד. נכון שכל פעם שאתה שומע את ראש הממשלה מדבר ברדיו, הוא שאל, זה נדמה כאילו ביד אח…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: