בין הקראווילה לטראסק

 

בצומת אשדוד אני קולט שלבשתי את חולצת ה-Guess הכתומה שלי, וקצת דואג; אני בדרך לתערוכת "חולמים בית" במושב יד בנימין, שם מתגוררים מפוני היישוב גני טל שמציינים היום שנתיים להתנתקות. לא הייתי רוצה שהם יחשבו שאני מסתלבט עליהם או משהו, כי אני לא. מה שלא יהיה, אני אומר לעצמי, נעבור את זה יחד.

להפתעתי אני היחיד בחולצה כתומה. רוב הנוכחים לובשים חולצת טריקו כחולה עם הדפס כתום ("כי בזכות אמונה עוד נוכל… עוד נקניך ונבניך גני טל"). מדי פעם אפשר לראות מטפחת ראש כתומה, אבל זהו.

התערוכה "חולמים בית" מוצגת זו השנה השניה. אני עושה סיבוב. כל משפחה הביאה משהו מהבית; משפחת טובי הביאה מדף מהמטבח (שני משמאל, מלמעלה). משפחת בן כנען הביאה חתיכת קסאם עם כיתוב "זה לא הקסאם שגירש אותנו", משפחת צוויג בנתה דגם של הבית שהיה לה. יש גם דגמים של הצרכניה ובית הכנסת, בפינה תלויה הפרוכת מבית הכנסת, מולה עומד "האקליפטוס של גולדשמידט" בתוך עציץ, משפחה אחרת הביאה אדנית עם דוגמיות של כל סוגי הגידולים. אני עובר בין השולחנות, מדפדף באלבומים, מעלעל ביומנים, על אחד השולחנות מודפס וכרוך בלוג שכתבה שלומית ברגר, תושבת גני טל, לוואלה בימי ההתנתקות. אני מדפדף ליום ההתנתקות וקורא: "… השעה עכשיו שבע, עוד שעה באים החיילים ועוד לא ארזתי כלום…".

בפינת החדר טלוויזיה משדרת בלופ את שידורי ההתנתקות. כשש נשים יושבות מול המסך ובוכות. בכל סיבוב שאני עושה יושבת קבוצה אחרת של נשים מול אותן תמונות, ובוכות. בכלל, הרבה דמעות זולגות במועדון של יד בנימין. כבר בשיחת הטלפון המקדימה, כששאלתי איך מגיעים ואם מגיע איזה פוליטיקאי, נעניתי ביבבה חרישית: לאף אחד כבר לא אכפת מאיתנו. כמעט כל מי שאני מדבר אתו מתחיל לבכות בשלב די מוקדם של השיחה.

אנשים מפורקים. שחוחים. תלושים. כועסים. זה מה שראיתי ביד בנימין. אחד מהתושבים – עצב בעיניו ומדליון "לא נשכח" לצווארו – בא לדבר אתי על הקריאה שקראתי לקלוט את פליטי דרפור בארץ. זו בעיה, הוא אומר לי, הרי תפתח חריץ, יבואו לפה מיליון. זה לא העניין, אני אומר לו, העניין הוא היעדר החמלה. כשהיא נעלמת, היא נעלמת לגמרי. לא שמים עליו ולא שמים עליך. הוא חושב לרגע. אתה יודע מתי הבנתי שזה גמור, הוא אומר? כשראיתי איך התייחסו לנכים. חזרתי הביתה ואמרתי לאשתי: הם יגרשו גם אותנו מהבית. אני שואל תושב אחר מה הוא עושה היום. כלום, הוא אומר.

בשולחן אחד אני מוצא ספר שירים קטן מאת יעל הרמתי, "ילד כתום". אני מעתיק שיר למחברת: "לפסנתר של אחותי / אין מקום בקרוואן / אני ויתרתי / על ספריה ושולחן / בסלון הכנסנו רק שתי ספות /  וכמעט לא נשאר איפה לעמוד". (הוצאה עצמית, 25 שקלים.).

אני יוצא החוצה לנשום קצת אויר. בחוץ אווירה טובה יותר. לא הייתי אומר עולצת, אבל נעימה. האנשים אולי מפורקים, אבל הקהילה נראית מגובשת. הרבה ילדים קטנים. יש מיני יריד: מזכרות, לוחות שנה. חשב כמה אתה חייב ושים כסף בחריץ, תודה. אני עובר בין הדוכנים, פוגש את יעל הרמתי החמודה ומעתיק עוד שיר שמצחיק אותי: "מזל שבמושב יש פסי האטה / כי מרוב שלטים באוטו / לא רואים את השמשה".

מוטי סנדר, שהקים את אתר האינטרנט קטיף.נט, ומהדמויות הבולטות ביישוב, מנחה את הטקס שמתחיל בהדלקת נר זיכרון ולימוד משניות: פרקי אבות ג, ט"ז. משנה שהמסר שלה הוא: הפנקס פתוח והיד רושמת. יש דין ויש דיין. כול כאלב ביג'י יומו.

אבל זה לא ערב פוליטי או מחאתי, זה יותר ערב בנוסח 'חברים מספרים'; העלאת זיכרונות ופורקן רגשות. סנדר מתחיל: "כואבים, מאוכזבים, מרומים, נטושים, מותשים, סחוטים, עייפים, נרדמים, חולמים. חולמים בית . מתעוררים – ומתנפץ החלום". אחריו מספר החקלאי חיים כביר בפשטות כובשת על כמה אהב את גידולי התבלינים שלו. מראים סרט: דחפור הורס מבנה. לא נעים להגיד אבל ראיתי כבר מלא כאלה. אחרי הסרט מסביר סנדר שזה לא סתם מבנה, זו הייתה המכולת של חזי ורותי וחנה ומוטי. ואברם! והיישוב כולו פוצח במחיאות כפיים סוערות למכולתניק שלו. עבורי זה היה הרגע הכי עצוב בערב.

חבר נוסף עולה לבמה ומספר איך אהב לעמוד עם החברים מתחת לעמוד החשמל אחרי תפילת ערב שבת ולנתח את השבוע שעבר, ואחר מספר על תפילות מנחה בין החממות, וסנדר מספר איך הוא ויהושע ואפי וציון ומוטי וישראל החליטו לעשות הליכה בים כל בוקר, וכמה כיף שזה היה ואיך שמאז הגירוש הוא לא רואה את האנשים, רק במרפאה. ואז השתררה שתיקה של מבוכה וסנדר מבהיר שלא התכוון, חלילה, לאחד מהנזכרים לעיל.

צבי הנדל יושב בצד, מעשן בשרשרת. יש לי חוש למחאה, והאמינו לי שלא הייתה הרבה מחאה באוויר הלח של יד בנימין. רק פצע שלא הגליד.

לבמה עולה ילדה בת 12 בערך. "אני מתגעגעת הביתה", היא מתחילה, "ואני עצובה". "הזמן עובר ואני עצובה שאני מתחילה לשכוח את כל מה שהיה. במקום להיות בקרוואן הייתי יכולה להיות במושב המהמם שלנו."

"היינו שם בשליחות אלוקית, אמרה הילדה, לא פחדנו מערבים ופצמ"רים. למה דווקא לנו עשו את זה? אנחנו שמרנו על המדינה. הפסדתי את החיים שלי, אמרה הילדה הקטנה. בתים לא חוזרים אחרי שהורסים אותם, אבל לפחות אני כאן עם כולם".

אני חומק החוצה לפני "התקווה". בכניסה למועדון עומד שלט דרכים גדול, "לגני טל", שהורד ביום הפינוי.

 

יומיים אחר כך, אני פוסע לתוך "טראסק" בנמל תל אביב. מקום לבן, מעוצב. מה חוגגים? קבוצת "קלי" המתמחה בביטוח פנסיוני ושיווק פיננסי (ומנהלת נכסים בשווי 4.5 מיליארד שקל), מציגה את השינויים שחלו בקבוצה בעקבות רפורמת בכר. גולת הכותרת: הקמת חברת הבת "קלי שוקי הון", בשותפות עם עו"ד אבי מנדה, לשעבר סמנכ"ל ב"כלל פיננסים בטוחה". כל החבר'ה מהביטוח באו לעשות כבוד למנחם קלי: איזי כהן (מגדל), אביגדור קפלן (כלל), דב קוטלר (פריזמה), אריק שטיינברג (פסגות), קובי לוינסון (ד"ש) ואלטשולר מאלטשולר.

אני מגיע באמצע המצגת של ידין ענתבי, הממונה על שוק ההון הביטוח והחיסכון במשרד האוצר. ביטוח זה דבר כל כך משעמם! מסביבי אני רואה לא מעט סוכני ביטוח מנקרים בכיסאותיהם, שלא לומר ישנים שנת ישרים – והשעה עוד לא 11 בבוקר!

אחריו עולה לבמה רן קלי, הבן של מנחם, דור ההמשך. מלא מרץ, קלי זה, ללא ספק בוגר מצטיין של בית הספר הגבוה למצגות פאואר פוינט. כל כולו אומר ביטוח. "הבוקר חשבתי על שני דברים שמשותפים לכולנו", פתח. "אחד זה החום, השני זו הדאגה מכניסת הבנקים לתחום הביטוח הפנסיוני".

מבין עמודי המצגת המהוקצעת של קלי חילצתי את האמת הגדולה של ענף הביטוח היום, את גלגל הצלה שלהם ערב כניסת הבנקים לתחום: העובדה, או האמונה, שאת הבנקים הלקוחות שונאים עוד יותר משהם שונאים את חברות הביטוח. זו, חברות וחברים, האסטרטגיה השיווקית של ענף הביטוח לטווח הקצר. בטווח הארוך הם כבר יחשבו על משהו.

קלי יורד לקול מחיאות כפיים. תודה לך רן, אומר המנחה, הצלחת לרגש את כולנו. חלק מהנרדמים אף התעורר לרגע. אחריו מדבר ח"כ אבישי ברוורמן על היתרונות והסכנות בתהליך הגלובליזציה של השווקים. סיכמתי את דבריו של ברוורמן: כשהייתי בסטנפורד… כשהייתי בבנק העולמי… כשירדתי לנגב… חברי הקרוב, חתן פרס נובל, אמר לי…. וכך הלאה. מילת טעם לא נאמרה שם, האמינו לי. אחר כך היה בופה לא רע.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חייש  On 09/08/2007 at 22:27

    מי שליבו גס בסבלם של אחרים, לצבוע יחשב כשיבוא לתבוע את עלבון סבלו שלו.

  • סיון  On 10/08/2007 at 2:13

    אני לא בטוח שאתה צודק, חייש, לא בטוח בכלל, אבל בוא נניח שכן, בוא נניח שאין להם זכות לתבוע את עלבונם. האם זה אומר שגם הלב שלך צריך להיות גס? לכל אחד קשה לאבד בית. שבור את חלומם, העלם את כוחם הפוליטי, ייבש את התקציבים. אבל לוותר על חמלה? על אמפטיה למישהו שנאלץ לעזוב מהבית? (אפרופו נכבה, אתה יודע).
    ואגב, דרור, אתה בטוח שבסוף האירוע שרו את התקווה? ברצינות, אתה יודע את זה בתור עובדה?

  • דרור פויר  On 10/08/2007 at 4:02

    חייש, אתה טועה. וגם אם אתה צודק, אתה טועה. וחוץ מזה, אתה מדבר עליהם ואני מדבר עלי, ולבי לא גס בסבלם
    סיון – אני איתך, וכן, אני יודע את זה בתור עובדה

  • דב  On 10/08/2007 at 5:07

    למדתי גם משהו מתגובתו של חייש.

  • בין שתי אירועים  On 10/08/2007 at 10:09

    דרור,
    אני מאוד נהנה לקרוא את דברי החוכמה שלך (בלי ציניות) אבל אתה הורג אותי עם 2 הפוסטים האחרונים,
    אולי תכתוב חברת ביטוח אנונימית ואל תזכיר (כבדרך אגב) כמה נכסים הם מנהלים וכו' במסווה של ביקורת.

    אולי פשוט אל תפרסם את מי שאתה כל כך (מתיימר) לתעב.
    אבל אז לא יזמינו אותך לאירועים שוב… אפשר להבין את הדילמה.
    (אולי אתה צריך נאמנות עיוורת של הזמנות לאירועים)

  • דרור פויר  On 10/08/2007 at 13:58

    בש"א יקר – תודה רבה לך. לא, אני לא אכתוב "חברת ביטוח אנונימית". ולא בגלל שלא יזמינו אותי יותר (מה שלא יכול היה להיות אכפת לי פחות) אלא משום שזה בדיוק העניין – להיות במקום אמיתי, בזמן אמיתי, עם חברה אמיתית, עם אנשים אמיתיים. באותה המידה יכולת לבקש ממני להשמיט את השם "גני טל" ולכתוב "התנחלות אנונימית". זה היה הורס את הכל. חוץ מזה, אני כותב את הטור הזה לגלובס ושמות החברות חשובות ביותר.
    אני לא "כל כך מתיימר" לתעב אף אחד. היומרה הזו והתיעוב הזה הם בראש שלך.

  • אליק בליק  On 11/08/2007 at 12:16

    כמה שלא ינסו להתחפש למסכנים ולהתהדר בנוצות הנוסטלגיה, המגורשים והקורבן הם פושעי מלחמה (לשעבר).
    אני שילמתי מספיק בשביל לכפר על פשע המלחמה שלהם, שנים עשר מיליארד שקלים הם קיבלו, אז מה הם עוד רוצים? שיעזבו אותנו בשקט.

    דרור, יקירי, שכחת להזכיר את הפשעים הנוראיים שעשו כשהיו שם בשליחותך ובמימונך, על הגזענות שלהם והתנשאותם כלפי החלשים, ועל איך שניצלו באופן ציני אותך, ואת צה"ל במוסר הכפול שלהם – הם קיבלו מימון, אבטחה וכסף כמו שתושב שדרות יכול רק לחלום, ומצד שני לא הספיקו להתנכל לחיילים ולמפקדים, לפני ההתנתקות ובמהלכה.

  • חייש  On 11/08/2007 at 23:34

    אין בי אמפתיה לבריונות ואין בי אמפתיה לבריונים. כל הקיום שלהם שם, הורתו בחטא ולידתו בחטא. הם שיגשגו על סבלות שכניהם. עכשיו הם מבכים את חורבן השיגשוג. ליבם נעצב על הוילה רחבת הידיהם עם הנוף לים אותה רכשו בזיל הזול ובעזרת המדינה, וילה שנבנתה בידי אותם נדכאים שלאחר מכן איבדו כל שליטה על חייהם בעקבות קומץ הקולוניאליסטים שהשתכנו מעבר לעמדות השמירה הצה"ליות. כאשר הגזלה נלקחת מן הקוזאק ומושבת לבעליה כואב לו לקוזאק, אבל בל נשכח כי גזלה הייתה בידו, למן היום הראשון ועד לאחרית דבר.

  • חולוני  On 12/08/2007 at 8:28

    בחיים לא האמנתי שגם אנשים 'רגילים' יכולים להיות כ"כ חסרי חמלה וסבלנות כאלה. אתם מדברים עליהם אבל תסתכלו על עצמיכם. בהמות. מה?? מה הם כבר עשו? כולם שם עושים צבא מלא ביחידות קרביות ותורמים לחסד בכל דבר שאפשר! הם קיבלו את האישור לחיות שם מהממשלה וכשאמרו להם שהם צריכים לעוף אז כמעט כולם, כמעט כולם יצאו בלי לומר מילה/להרים יד/ לקלל. ובלי כלום. בלי זכרונות ושכנים וקירות של 20 שנה. אז לכו חפשו כי אתם לא יותר טובים מאף אחד. אי רגישות לדבר כזה זאת בושה לעצמכם.

  • הכלכלן המתוסכל  On 12/08/2007 at 10:53

    דרור כמעט צודק – ביטוח זה כמעט הנושא הכי משעמם בעולם.
    החיסכון הפנסיוני – זה הדבר הכי משעמם בעולם.

  • ורד  On 12/08/2007 at 11:43

    כמכירה מקרוב מאוד 3 משפחות מהמפונים ובכלל .
    המשבר הגדול והפצע המדמם הוא לא בגלל חורבן הבית האישי החורבן הוא חורבן קהילה, המשבר הוא כתוצאה מהתפרקות ההנהגה. .
    בקהילה בניצן יש קשיים רבים בהחלטה על מקום שכולם יהיו תמימי דעים בנתיים
    אין להם בתי ספר וגנים איכותיים הם לא יכולים להמשיך הלאה
    הילדים גדלים עם תחושת עוול נוראית .
    אין שירותי קהילה המדינה לא נתנה עדיין מענה
    לרבים מהם אין עדיין עבודה.
    הכאב והפיצוי שקיבלו לא מאפשר להם למצוא מקום באיכות החיים שהם בנו שם.
    וההתלהמות כאן בגין שזה היה בחטא?
    שוב אנחנו ממחזרים את חורבן הבית בגין שנאת חינם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: