פנסיה והעיר הגדולה

א.

השבוע חשבתי על מודיעין, שבשבוע שעבר חגגה עשור להיווסדה ברוב עם והדרת מלך; הייתה הופעה של עידן רייכל ואפילו פואד הגיע והעלה זיכרונות מטקס הנחת אבן הפינה: זה היה ב-93' ומישהו שפך קפה רותח על רבין. איזה קטעים, הא?

קראתי בעיתון שבשבוע הספר (המקוצר) שנערך במודיעין נמכרו כמעט אך ורק ספרי ילדים, כשהדבר היחיד שנתן איזה פייט היו ספרי הבישול. בהתחלה זה מצחיק, אחר כך עצוב: מה כבר יכול לצאת מפרבר בו הורים לא קוראים ספרים? מהפכה בטוח שלא. רק בינוניות ואדישות, וזה עוד במקרה הטוב. עובדה: במקומון המקוון של מודיעין, Mcity, קראתי על מצלמות אבטחה שהותקנו בתיכונים בעיר אחרי מקרים רבים של ונדליזם.

ואיך בכלל חדר הפרבר הרדום הזה למחשבותיי, ומה פתאום אני חושב על ילדים? זה בגלל גרמניה, שעשתה לי לחשוב על זקנים.

 

ב.

הפרדוקס של התרבות המערבית, או לפחות אחד מהם, הוא שככל שהיא מזדקנת ככה היא שייכת יותר לצעירים. כתבנו על זה לא פעם; אירופה הישנה מתמעטת, עם ממוצע ילודה עלוב של 1.5 לידות לאישה, כשבמקביל היא מזדקנת עם העלייה בתוחלת החיים. אבל למרות המציאות הזו, או אולי בגללה, היא מקדשת את הנעורים. כתבתי על זה לא מעט. הסופר הצרפתי מישל וולבק תאר אחד מהעתידים האפשריים למצב הזה בספרו הנהדר ועוכר השלווה "אפשרות של אי" שסיימתי השבוע ועשה לי טוב, כלומר רע.

בגרמניה המצב עגום במיוחד, עם ממוצע לידות של 1.3 לאישה. אין פלא, אם כך, שלפני כחודש נפתח שם, בפרברי ברלין, גן שעשועים המיועד לקשישים בלבד. ממש כך. את מקום הקרוסלות תפסו הליכונים מעוצבים, במקום הנדנדות הוצבו מכשירי כושר ועיסוי, ואיפה שפעם היה ארגז חול עומדים היום שולחנות שח וברידג'.

הכניסה לילדים, אם שאלתם את עצמכם, אסורה.

זה מסוג האנקדוטות שיכולות להוות יופי של נושא במקרה שהשיחה נתקעת לרגע (שמעת על הגן לקשישים? גדול, לא?), אבל לא הכל מצחיק בחיים; זה המצב האמיתי בגרמניה, וזה מעסיק אותם שם. לפני מספר חודשים שודר שם בטלוויזיה סרט שנקרא "מרד הקשישים", שמתרחש בשנת 2030: הרשויות הסוציאליות קרסו, ומיליוני זקנים הידרדרו לחרפת רעב. אז הם פתחו במרד אלים. זה לא תרחיש כל כך בדיוני, הסכימו הכל בדיון הציבורי שהתעורר בעקבות ההקרנה. גרמניה, ואיתה המערב כולו, נאבקת בפצצה דמוגרפית מתקתקת: היא נכחדת. לאט ובאלגנטיות, אבל נכחדת.

האירופאים הם כמו דובי הפנדה; הם איבדו את אינסטינקט ההישרדות וההתרבות. לדובי הפנדה יש לפחות את הסינים, שמרביעים ומרבים אותם באמצעים מלאכותיים. מי ירביע את האדם הלבן?

 

ג.

גם בספרד המקשישה נבנים גני שעשועים לקשישים, גם איטליה בוחנת את העובדה, ואפילו השר לענייני גמלאים שלנו, רפי איתן, שוקל  להביא גנים כאלה לישראל, שהולכת ומקשישה גם היא. זה רעיון טוב, אני חושב. אם היום כ-10% מתושבי מדינת ישראל הם בני 65 ומעלה (וזאת יחסית לכ-3% בקום המדינה!), הרי שעד 2025 הם הולכים להיות כ-31% מהאוכלוסייה, הרבה יותר מהממוצע העולמי. חברים, חכו קצת, ב-2035 אני מצטרף אליכם, אנחנו נעשה חיים משוגעים בעיר הזו, תאמינו לי!

בינתיים, זה לא שקשישי העיר צריכים אותי בשביל לעשות חיים: בשבוע שעבר, אולי שמעתם, נערכה אליפות הארץ בנהיגה בקלנועיות בהשתתפות כחמישים קשישים. חבל שלא הייתי שם. נהיגה איטית בקו ישר זה הצד החזק שלי. אני זוכר פעם אחת שהסעתי את סבא וסבתא שלי הביתה; למה אתה נוסע כל כך לאט, הם שאלו.

כן, אני באמת חושב שאני יכול, בזמן המתאים, להוות תוספת מבורכת לסצנה הגמלאית בעיר. למעשה, אני מחכה לזה בקוצר רוח. הדבר היחיד שקצת מעיב על הציפייה זו האפשרות לקריסת מערכת הפנסיה שתשאיר אותי למות עני ודפוק, נרקב באיזה מסדרון.

מה שבטוח זה שהסדר החברתי הולך להשתנות. העולם הישן: ההורים עובדים, אם אפשר קונים דירה לילדים, אחר כך פורשים לפנסיה, אחר כך נפטרים, מורישים משהו והגלגל ממשיך. העולם החדש: ההורים חיים עד גיל מופלג, ואם יש להם בכלל ילדים הרי שאין להם מה להוריש להם (כל החסכונות הלכו על הפנסיה), וגם הגלגל הזה ממשיך, רק בכיוון אחר. סבי קנה דירה להורי, הורי כבר לא יקנו לי דירה, מה אוריש אני לילדי? (ואני בכלל עוד אין לי ילדים) חבילה של עיתונים מרקיבים. באחד מהם, בהנחה שלא יזרקו את כל הערמה לזבל, יימצא המאמר הזה שאין שום דבר שאפשר לעשות בו.

הסדר החברתי הולך להשתנות, למרות שלא בטוח שניתן לשייך את עליית מפלגת הגמלאים, ובעקבותיה את הקמתם האפשרית של גני שעשועים לקשישים, למהפכה המתרחשת – הרי ההצבעה לה הייתה הצבעת מחאה (בכאילו, כן? אין מחאה אמיתית בישראל) ורבים ממצביעיה בכלל ערקו אליה מ"עלה ירוק" בשביל הקטעים. מפלגת הגמלאים צריכה להתבגר (מצחיק, לא?) ולהפוך מקוריוז לכוח משמעותי, והיא צריכה לעשות את זה מה; תוך שלושים שנה אני חייב שהמצב ישתנה מהקצה אל הקצה. אנחנו – הקשישים של היום והקשישים של מחר – מוכרחים לשלב ידיים!

 

ד.

קשישים נוטים לגור בערים, זה הרבה יותר נוח. הערים הקשישות בישראל הן רמת גן, גבעתיים, בת ים וחיפה, בהן חלקם של בני ה-65 פלוס הוא סביבות ה-20%, אבל גם לתל אביב, איפה שאני גר, אין הרבה במה להתבייש; קשישים ממלאים את רחובותיה, יושבים בבתי הקפה בכיף, משלמים מחיר פנסיונר בתחבורה הציבורית, שוחים בים בבוקר ומתחרדנים בשמש בגנים הציבוריים. ביחד כיף להזדקן, כמו שאומר השיר, ואין ביחד כמו בעיר. בכל פעם שאני מזדמן לכפר או לפרבר הם תמיד נראים לי מקומות בודדים למדי; הרחובות תמיד ריקים. אין חיים.

 

ה.

אלא – וזה הרבה פעמים ככה בחיים – שאליה וקוץ בה. בעוד הערים שלנו הולכות ומתמלאות קשישים שרוצים רק לכייף, הרי שהערים על יושביהן הולכות לסבול, ובגדול, מהתחממות כדור הארץ וזיהום האוויר.

ולמה זה מעצבן? כי לגור בעיר זה אקט די ירוק, יחסית; עכברי העיר נוסעים פחות ברכב ומבזבזים פחות אנרגיה מעכברי הכפר עם רכבי השטח שלהם. ולמרות זאת, הרי שאנחנו, העירוניים, הסובלים העיקריים משינויי האקלים שמתרגשים עלינו: זיהום אויר, אקלים קיצוני, התפשטות מחלות זיהומיות ומגפות (ממש כך). הידעתם? 75% מפליטות גזי החממה מתרחשות בערים, למרות שהשטח העירוני הוא רק 0.4% מפני כדור הארץ. כדאי לכם לקרוא את נייר העמדה "התחממות גלובלית והעיר" שעוסק בדיוק בנושא החשוב הזה.

משם אני למד כי הערים הגדולות בעולם עומדות בחזית המאבק למניעת שינויי האקלים. יוזמת האקלים של ביל קלינטון שהושקה בשנה שעברה היא כולה שיתוף פעולה בין הערים הגדולות בעולם ששמו להן למטרה להפחית את פליטת גזי החממה ולייעל את השימוש באנרגיה. לונדון, לוס אנג'לס, בואנוס איירס, קהיר, קאראקס, שיקגו, דלהי, דוחה, איסטנבול, יוהנסבורג, מדריד, מלבורן, מקסיקו סיטי, ניו יורק, פריז, פילדלפיה, רומא, סן פאולו, טורונטו, ווורשה כבר בעניין. מה עם תל אביב, ירושלים, חיפה ובאר שבע? למה מחכים, לעזאזל?!

 

ו.

המסקנה מכל הסיפור הזה היא שאימוץ אורח חיים ירוק יותר והשתתפות פעילה יותר בתנועה הסביבתית (בכל רמה של מעורבות) הם האינטרס של כולנו, גם של הזקנים של היום, אבל בעיקר של אלה, כמוני, שהולכים ומזדקנים.

אנחנו הזקנים של המחר, אחיות ואחים, כי לא משנה מה, את הזמן אנחנו לא נצליח לעצור. אז אם אנחנו רוצים להעביר את הימים הטובים של חיינו בגינה ציבורית המותאמת לצרכינו אנחנו צריכים להתחיל לדאוג לזה עכשיו. זה כמו תוכנית פנסיה, רק גלובלית.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איילת  On 21/06/2007 at 9:54

    שהורים משקיעים בחינוך הילדים יותר מאשר בעצמם? בעיקר בעיר כמו צעירה כמו מודיעין שאחוז הילדים עולה על אחוז המבוגרים בה.
    ספרים למבוגרים שאינם בקטגורית העיון או הבישול, סופם על פי רוב להתקע על המדף לאחר קריאה אחת כך שמנוי לספריה או החלת ספרים בין חברים משתלמים יותר.

  • רוני  On 21/06/2007 at 10:08

    ואני קוראת בממוצע 5-10 ספרים בחודש (אם כי חלקם במסגרת העבודה). כמוני גם אורי קציר (שהוא גם קורא מצטיין וגם יצרן מילים בלתי נלאה). גם אראל סג"ל מהלהקה שלך כאן באזור, לא?
    יש כאן לפחות שבעה בוק קלאבס באנגלית ולכל אחד מהם כמאתיים מנויים וכארבעים ארגזי ספרים המתניידים מבית לבית, יש מערכת ספריות עירוניות נסיונית ומדהימה שיש לה יותר מנויים מברוב הערים בארץ. וזה דווקא בארץ שבה הספריות מתות בערים הוותיקות (זו נשמעת כמו כותרת לספר, נכון?). רוב החברים שלנו מתחילים את יום שישי בספריה, ורק משם הולכים לבית הקפה לקפה של בוקר (כן, גם בפריפריה שותים קפה בשישי, וזה חמוד גם כאן)
    ולגבי שבוע הספר במודיעין – היזם שארגן אותו בשנים האחרונות עושה עבודה כל כך איומה, שכמעט כולם נוסעים לתל אביב וירושלים לקנות ספרים. אנחנו לקחנו את הילדים לגני יהשוע השנה. היה כיף גדול.

    בכל ענייני הקשישים, לעומת זאת, אני מסכימה עם כל מילה.

  • קוראת ירושלמית  On 21/06/2007 at 10:22

    תל אביב דווקא הצטרפה או לפחות הסכימה שיערכו גם בה מדידות למעקב אחרי שינויי האקלים בערים. לא בטוחה אם זה ליוזמה הזו, אבל נשמע דומה.
    אולי ירושלים תחליט להציל את עצמה בעזרת מהפכה ירוקה בעיר? (מותר לבן אדם לחלום, לא?)
    שמישהו ישכנע את גאידמק שזה רווחי!

  • דרור פויר  On 21/06/2007 at 10:45

    רונצ'יק – לא התכוונתי לפגוע ברגשותייך הלוקאל פטריוטיים ובתושבים הקוראים של הפרבר המקסים הזה המלא באוהבי ספר צעירים ומבוגרים. רק השתמשתי בעירכם כקונטרה, כמקפצה, על מנת להגיע לנושא.
    אבל אני מודה שיש דעה קדומה בבסיס המקפצה הזו; כתושב העיר נראים לי חיי הפרבר ריקים ומשעממים עד למאוד.

  • דרומי  On 21/06/2007 at 10:52

    כשמנתחים את הגיל של אירופה, אי אפשר להתעלם מהמהגרים, שהם הגורם המרכזי שמצעיר את אירופה.

  • הפנתרה השחורה  On 21/06/2007 at 11:48

    גם אני חשבתי השבוע על מודיעין.
    נסעתי במונית, וכשהנהג סיפר שהוא עובד בתחנה במודיעין התפלאתי- כמה נסיעות כבר יש בפרבר הזה? ואז הוא סיפר לי על חיי היום יום של תושבי מודיעין:
    בגלל שמדובר במקום גדול והתחבורה הציבורית שם לא מספקת, כולם נוסעים במוניות. לכל מקום.בתחנה יש שבעים מוניות, וכולן עובדות יפה.
    בבוקר האימהות מפזרות את הילדים בבתי הספר במונית.
    אחר כך הן יוצאות לקניות, במונית כמובן.
    בצהריים עושים איסוף של הילדים.
    אחר הצהריים המונית לוקחת את הילדים לחוגים.
    ובערב, לסרט או לבילוי.
    בשבתות יש המון נסיעות לשדה התעופה. בעיקר בגלל נסיעות עסקים לחו"ל. ובאמצע השבוע יש המון נסיעות לשדה התעופה כי הם טסים הרבה לנופשונים.

    האמת, נשמע לי נורא. ומשעמם. ומדכא.
    בעיני, עדיין, מקום שאין בו חיי רחוב הוא לא מקום שראוי למגורי אדם.

    ולמרות מה שרוני מספרת על הספרייה, בואו נתערב שעיקר ההשאלות שם הן של רבי מכר מאוסים.
    וזה אני חושבת אפילו יותר גרוע מלא לקרוא בכלל

  • אורן צור  On 21/06/2007 at 12:47

    אפשר לומר הרבה על חיי הפרברים. הם משעממים, הם מציפים בעיות והם תוצאה של סוג מסויים של תרבות. למרות כל זה – אני לא בטוח שהם יותר "ריקים" מחיי העיר.

    מה כבר קורה בעיר? אפשר לחשוב שמרבית התושבים בעיר הגדולה חיים באופן שונה מהותית מהבורגנות. פאב, ים, מסיבה ואיזו הפגנה קטנה ברחבת הסינמטק, המוזיאון או במפגש שד' בן ציון-קינג ג'ורג' בין לאטה לסרט באוזן השלישית אלו לא בדיוק חיים מלאים, אם כי אלו החיים שאני אוהב.

  • קורא  On 22/06/2007 at 1:41

    כולנו חיים כאן במרכז תל אביב כאילו התרבות זורחת לנו מהתחת, אבל אני מוכן לשים כסף שהסופר הגאוני הבא, הש"י עגנון או הדוד פוגל, לא יגור בתל אביב, לא יגדל בה, ויש הרבה יותר סיכוי שהוא יצא ממודיעין או מחצור הגלילית.

  • פרובינציאלי גאה  On 22/06/2007 at 8:31

    יש הרבה מהפרובינציאליות בלעג הזה לפרובינציה. גם הרבה בורות. הרבה.

  • רוני  On 22/06/2007 at 9:32

    לא מתוקף מגורי במקום זה או אחר, אלא מתוקף זה שאני משתדלת לקיים עולם פנימי משמעותי. זה לא ככה גם בעיר הגדולה, חברים?

    (אני לא נוסעת במוניות, אבל הן בהחלט זולות יותר מהחזקת רכב. וכשגרתי בניו יורק, דווקא אז, החיים שלי נשמעו דומים מאוד למה שהפנתרה מתארת…)

    סליחה על הסטיה מהנושא דרורצ')

  • הפנתרה השחורה  On 22/06/2007 at 13:09

    אני לא מזלזלת בפרובינציות, אני מזלזלת בפרברים שכל מטרתם להרחיק את החיים מהתושבים שלהן.
    ודי ברור, גם אם יש יוצאים מן הכלל, שהבחירה לחיות במקום כזה יכולה ללמד משהו על סדר העדיפויות של האדם.
    ובעניין סופרים דגולים- הם יכולים לצמוח בכל מקום שהוא, דווקא כל מיני כתבנים הם אלו שצומחים איפה שיש השקייה (וזה יכול להיות בתל אביב באותה מידה כמו במודיעין)

  • אלה  On 22/06/2007 at 16:43

    למען הסר ספק יש בהודעה נימה של התנשאות. חייתי שנים בתל אביב ומאסתי ברדידות שלה. עברתי לירושלים, איזו הקלה. יש כאן הכל, תרבות אנשים עומק רוחני עומק אינטלקטואלי, גיוון אנושי שאין בתל אביב. כן מה לעשות אשכנזים שחציים מפולין וחציים האחר מהונגריה לא נקרא גיוון. החברה הישראלית נפרשת באמת, רק בירושלים.
    יש כאן אחלה פאבים, מקומות נעימים, גנים ואפילו ילדים. ואנשים כאן אוהבים מאוד לקרוא! אני חותמת לך שממוצע הקריאה בירושלים עולה כמה מונים על זה התל אביבי. הרי חצי אוכלוסייה כאן מכורה לספרי קודש , אני מקווה שתסכים אתי שגם הם ספרים גם אם לא כתוב מאחורה בעטיפה מישל וולבק או משהו.

    תל אביבים מאוד מאוד אוהבים בתי קפה . מאוד אוהבים לבלות, להתמנגל אחד עם השני, ולהרגיש אנרגטיים עירוניים וטבור פועם במרכזו של העולם. אבל לייחס לה עומק תרבותי של ממש? נה. כבר כל כך מזמן שלא. אז אל לך להתעמר בתושבי מודיעין. אני באמת לא חושבת שיש הבדל . רק בצפיפות בתי הקפה לסמ"ר.

  • אביטל  On 22/06/2007 at 21:24

    "ולמרות מה שרוני מספרת על הספרייה, בואו נתערב שעיקר ההשאלות שם הן של רבי מכר מאוסים.
    וזה אני חושבת אפילו יותר גרוע מלא לקרוא בכלל"

    אני מניחה שעל מזרחיים לא היית מעזה לכתוב משפט כזה, נכון? ובטח לא על ערבים.

    פשוט גועל נפש של דיעות קדומות, התנשאות וגם טמטום.

  • הפנתרה הורודה (?)  On 23/06/2007 at 17:45

    שאלה לפתרה השחורה: "אני לא מזלזלת בפרובינציות, אני מזלזלת בפרברים שכל מטרתם להרחיק את החיים מהתושבים שלהן."
    ????
    לא הבנתי.
    התוכלי להרחיב?
    מה הכוונה ? איך פרברים יכולים להרחיק את החיים מהתושבים שלהן ?

  • סיון  On 23/06/2007 at 21:35

    משעשע שכל התגובות עוסקות רק בהקדמה של הטור של דרור, שעסק בשאלת הפרבר/עיר, בזמן שרוב הטור עוסק בעניין הזקנה. והרי המסר של הטור (ודרור לא תמיד כותב הרי טורים עם מסר) הוא חד: אנחנו, בעודנו צעירים, ללא קשר לשאלה אם אנו חיים בעיר או בפרבר, צריכים לחשוב על איך העולם ייראה כשנהיה זקנים. ומה עושות התגובות, של אותם אנשים צעירים מלאי און החיים בעיר או בפרבר? מתעלמות מזה לגמרי, ועוסקות רק בכאן ועכשיו. נחמד. אירוניה לשבת.

  • הפנתרה השחורה  On 24/06/2007 at 13:53

    איך הפרברים מרחיקים את החיים מהתושבים שלהם?
    האם לא זו המטרה במגורים בפרבר?
    לגור במקום שקט- עם אנשים כמוך- בלי יותר מדי בלגן- בלי מסעדות ופאבים שעושים רעש מתחת לבית באמצע הלילה- בלי הומלסים על הספסלים ברחוב (לא מזמן שמעתי תושבת שהם מדברת על הומלסים כעל מפגע ויזואלי שפוגע בחינוך ילדיה)- ועם הרבה "ירוק" (מתוכנן בקפידה) בעיניים.
    אי שם בסוף שנות השמונים גרתי בעיר כזו בארה"ב. בדומה למודיעין, גם זו היתה עיר שתוכננה מראש במטרה להיות מקום נוח למגורים. עם קניון בכל פינת רחוב שנייה, עם תחנות דלק במרחקים מדודים, עם דשא גזור בפלס ועם בתי קולנוע לפי מספר התושבים.

    אני מקווה שלא אחטוף מבול חדש של נאצות אם אומר שלטעמי האישי זו הייתה חוויה נוראית, מדכאת, ומדוללת לחלוטין מבחינה תרבותית. כי איך יכולה להתקיים תרבות אמיתית היכן שהכל כל כך הומוגני?
    הבחירה לחיות במקום כזה היא לגיטימית, כמובן. ואפילו- אני מודה- קורצת לפעמים. אבל יש לה משמעות מסויימת, אני לא מבינה למה כל כך קשה להודות בזה.
    לפויר- גם אני מתנצלת על הסטייה מהנושא, כבר תכננתי לפרוש מהקטטה אבל הורודה שאלה אז עניתי…

  • גיל שליט  On 09/07/2007 at 10:15

    זו לא רק התרבות המערבית שאיבדה את החשק – קראתם שביפן יש יותר חיות מחמד מילדים עד גיל 15?????

    אני מודה ששלושת ילדי הם הרבה – במיוחד בערב, אבל איך אפשר רק עם חתול, או חמוס או מה שמגדלים?????

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: