חמישה ספרים

א.

אני באמצע של מה שעושה רושם שהולך להיות אחד הספרים הגדולים שאקרא, "קפקא על החוף" של הרוקי מורקמי. כל ספר של מורקמי הוא יצירת מופת בעיני, אבל הפעם אני נפעם ברמות שקשה לי לתאר. אעתיק עבורכם משפט (עמ' 141): "אני יודע שיש סוג מסוים של שלמות שניתן להגיע אליו רק דרך הצטברות בלתי מוגבלת של חוסר שלמות. וזה מעודד אותי".

ב.

והאמת שזה מזל גדול שאני קורא ספר טוב כי לא מכבר סיימתי את "אפשרות של אי" של מישל וולבק, שהרס אותי לגמרי. הספר הזה הוא אולי הכי טוב שלו. בסיום הוא מעפיל לפסגות כאלה שאתה בקושי יכול לנשום. אין מספיק חמצן. הייתי צריך כמה ימים לנוח.

ג.

וזה מצוין, כי תוך כדי שני הספרים האלה אני נאבק ב"ההתפתחות היוצרת" של אנרי ברגסון, וזה לא קל כלל וכלל. העברית ארכאית, המשפטים מסורבלים, יש יותר מדי הסברים טכניים על כל מני דברים כמו מנגנון הראייה אצל בני האדם, תהליך הפוטוסינתזה אצל הצמחים או מנגנון הרבייה אצל סוג מסוים של פרפרים – אבל מתוך כל זה פורצת בעוצמה הפילוסופיה של ברגסון, שקטונתי מלרדת לעומקה, וודאי שלא לנסות ולהסביר אותה, אבל להרגיש אותה אני מצליח פה ושם. ברגסון מדבר על המֶשֶך, על תנופת החיים הנמצאת בכל, על האינטואיציה. זו פילוסופיה שמחה בבסיסה, חיובית, אוהבת חיים. אני לא יודע אם אי פעם אסיים את הספר הזה, זו הפעם השלישית שאני מתמודד מולו, אבל כל עמוד שאני הופך הוא כמו שלב בסולם.

ד.

תוך כדי זה בלעתי בשקיקה את "יצא לתרבות רעה", מחקר של ד"ר נורית בארי על אלישע בן אבויה, המכונה 'אחר' – אולי הכופר הגדול ביותר, ולבטח הידוע ביותר, בתולדות היהדות. האיש רכב על סוס בבית המקדש באמצע יום כיפור והיה עובר בין בתי מדרש ומדיח תלמידים לבטל תורה. אלישע עלה לשמיים יחד עם רבי עקיבא, יחד הם נכנסו לפרדס, ומה שראה שם הפך את אלישע לכופר במערכת השכר והעונש ובאחדותו של האל. לא היה כופר גדול מאלישע. אלוהים עצמו הודיע לאלישע שאין לו שום סיכוי לחזור בתשובה, ששערי שמיים נעולים עבורו. אלוהים עצמו שלח אש מהשמיים שתשרוף את קברו של אלישע. מאה שנים בער הקבר! ראו מה כוחה של הכפירה!

ככופר בעצמי אני חש קרבה גדולה אל 'אחר', וכמו כופרים אחרים גם אני רואה בו מעין אב קדמון. הספר של בארי, לעניות דעתי, עושה עבודה טובה בלהציג את היחס של היהדות לכופרים שבה; תערובת של משיכה והדרה, שנאה ואהבה, כבוד ובוז. זה ספר מרתק. ממש הארי פוטר: סיפורי 'אחר' מלאים במלאכים מדברים שהולכים מכות מתחת לכסא הכבוד, טבעות של אש שיורדות מהשמיים, בת קול שחוזרת ומופיעה מתי שבא לה, ואפילו אלוהים בעצמו מכניס כמה מילים.

אותי עניין במיוחד הוויכוח המקראי על מקור הכפירה של 'אחר', ומקור הכפירה בכלל. הפסיכולוגיסטים טענו שההסבר טמון בהורים, בילדות: כשהייתה אמו בהיריון עברה ליד בתי עינוגין ואביו הקדיש אותו לתורה בברית המילה שלו בגלל תאוות כוח ולא בגלל אהבת התורה. חובבי הדרמה ממקמים את הכפירה ברגע או באירוע, מעין הארה חיצונית: אלישע רואה את הצדיק שרע לו ואת הרשע שטוב לו, ומתקומם נגד מערכת השכר והעונש. ההיסטוריונים תולים את האשם בתקופה הקשה בה חי אלישע אחרי מרד בר כוכבא, על פיהם אלישע יצא לתרבות רעה כשראה כלב אוחז בין שיניו את לשונו העקורה של אחד מהרבנים הגדולים. יש הטוענים שהוא פשוט היה אדם חלש.

אבל כל ההסברים לא מחזיקים מים. אלישע היה ל'אחר' אחרי שהגיע לדרגה הגבוהה ביותר. ארבעה עולים לשמיים, כאמור; אחד משתגע, אחד מת, אחד יוצא כמו שנכנס, אלישע בן אבויה יוצא 'אחר'. הוא ראה שם משהו. מה ראה? ראה שזה לא מה שסיפרו לו וסרב לסתום את הפה. מה שהוא ראה כל כך עצבן אותו שהוא עזב את אלוהים, ירד מהשמיים וישר הלך לזונה – ועוד בשבת!

הזונה זיהתה את אלישע, וסירבה להכניס אותו. אתה רב גדול, אמרה. הלך אלישע ועקר צנון מהערוגה (זו שבת, כן?). ראתה הזונה ואמרה: 'אחר' אתה. הראשונים שמזהים את אלישע כ'אחר' הם אלוהים וזונה. זה אומר שבשביל להיות 'אחר' אתה צריך להרגיש בבית גם בעליונים וגם בתחתונים, שכפירה טובה היא תמיד תערובת של סקס ופילוסופיה.

וחוץ מזה, אלישע הואשם בצדוקיות וגם אני, כידוע, צדוקי אדוק.

ה.

זה כבר כמה זמן מאז שחזרתי שוב אל ספר הטאו, או טאו טה צ'ינג, של לאו צה, ואני מתעמק בו ומתנחם בו והוגה בו יומם ולילה. העתקתי עבורכם חלק משיר:

 

בית

הוא ריבועים של אויר

דלת בין שני חדרים

רק מחברת את האויר

חלון מחבר חלל מרובע

עם הריק הגדול

שבחוץ

 

לעתים

היש

הוא

רק

תרוץ

ואריזה

והאין

הוא

האוצר

האמיתי

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קרן אור  On 20/06/2007 at 15:40

    יפה אמרת ויפה המלצת. ספרים נהדרים. חלקם קראתי והכרתי ואת חלקם מחכה לגמוע בשקיקה.
    הערה קטנה אם יורשה לי….
    לאיש הפשוט מן הישוב שאינו עוסק בתורת הבודהיזם השיר אינו מובן. וכל זאת עקב המטען הרב שהמילה בית נושאת.
    בית אינו רק חומר כי אם גם מילה טעונה בכל טוב – אמא, אבא, ילדות, זכרונות, לימוד, זהו מבצר ריגשי ופיזי אדיר. כולל החומר בו. החדר בו גדלת החלון ממנו היבטת.
    אך בהקשר של זה האחרון, על מנת להבין את כוונת המשורר, שביטול החומר ופריצת הגבולות היא היא האמת האמיתית. צריך הבנה רחבה יותר של הקונטקסט בו הוא מופיע.
    ושיהיה רק טוב!!!

  • ירון  On 20/06/2007 at 15:47

    כמה הערות טכניות בקשר לציטוט הראשון:
    1/2 + 1/4 + 1/8 + 1/16 … עד אינסוף = 1 (תחת הגדרות מתמטיות מקובלות).

    זה נחמד. אבל אני לא יודע למה זה מעודד את הרוקי. סה"כ הוא בן אנוש וככזה הוא לא יודע לצבור אינסוף מוגבלויות (או מספרים או מה שלא יהיה). אפילו שהאינסוף הזה הוא בן מניה. הוא לא יכול לקלוט אינסוף כזה של עצמים בשדה ראייתו (שמיעתו, דמיונו, מחשבתו וכו'). אנחנו יצורים סופיים במהותנו ויכולים לקלוט רק מספרים סופיים (וקטנים מאוד באופן מעשי).
    הדבר היחידי שמתקרב לזה שאנו יכולים לעשות זה לתפוס איזה עצם.מושג (שלם) ולהבין שבתיאוריה הוא יכול להתפרק לאינסוף חלקים. אבל זה מחייב אותנו לתפוס את השלמות קודם כל. וכמובן שזוהי שלמות מוגבלת מאוד – אחרת לא היינו יכולים לתפוס אותה.

    שלמות, מעצם הגדרתה, היא לא משהו שבני אנוש יכולים לתפוס. המסקנה האישית שלי היא שזוהי הגדרה ריקה ולכן מושג השלמות (אלוהים) הוא מושג ריק.

    אבל זה אכן נחמד לשחק בכאילו… קצת כמו למלא לוטו ולחיות באשליות לפחות כמה ימים עד ההגרלה.

  • ליאה  On 20/06/2007 at 16:16

    הספר הזה דיכא אותי לשבוע כמעט
    בגלל שכ"כ הרבה אנשים אהבו אותו
    הכתיבה עצמה באמת טובה
    אבל העלילה?
    למי לא עברו בראש המחשבות האלו, בגוף התחושות האלו
    זה עצוב שבכך מסתכמים הדברים בחייהם של אנשים מסויימים
    זו תסמונת של החיים המודרניים
    לחיות המראש ולא מהרגש,
    וגם כשנדמה שזה רגש זהו יצר השכל בלבד

    הוא רדוד
    יש הרבה יותר עומק בעולם ובחיים

    אבל כל השאר שכתבת פשוט מסכים
    הלואי וכולנו היינו חיים את האין, שהוא האוצר האמיתי
    קץ לתדמיות

  • Joov  On 20/06/2007 at 16:16

    אני באמצע אפשרות של אי וזה משתק אותי.
    הקטע של מנגנון הראיה אצל ברגסון מניפוליטיבי. לא מחזיק מהטיעון שלו.
    בעניין המשפט היפה של הרוקי מורקמי: משהו במשפט הזה מפריע לי. אני חושב שזה הבחירה בלשון זכר כאן: "אני יודע שיש סוג מסוים של שלמות שניתן להגיע אליו…". אני יודע שה"אליו" מתיייחס ל"סוג" ולא ל"שלמות" אבל בכל זאת, לא עדיף היה למשל:
    "אני יודע שיש שלמות מסוג מסויים שניתן להגיע אליה רק דרך הצטברות בלתי מוגבלת של חוסר שלמות. וזה מעודד אותי"?

  • ליאה  On 20/06/2007 at 16:29

    ח"ח

  • דרור פויר  On 20/06/2007 at 18:02

    תודה לכולם

    קרן אור – להבין את כוונת המשורר, להיות מודעים לקונטקסט ולשאת את המטען של המילה, כל אלה אינן דרכו של הטאו

    ירון – יפה אמרת, אבל למה אתה טוען שזה שאנחנו יצורים סופיים מונע מאתנו לחוות שלמות? ולמה אתה מותח קו בין שלמות לאינסוף?
    ואלוהים, אם כבר, הוא לא מושג ריק. הוא אולי לא קיים, אבל זה לא אומר שהוא מושג ריק

    ליאה – אנחנו צריכים אנשים כמו וולבק, צוללנים אמיצים שיורדים בשבילנו אל המעמקים האפלים והקרים של הנפש ודווקא משם מצליחים להביא נימוקים להמשיך ולחיות. אין יותר עומק מהעומק של הצער והריק

    ג'וב – זה באמת נשמע יותר טוב ככה, בלשון נקבה. את הטענה שלך שהטיעון של ברגסון מניפולטיבי אי אפשר להפריך, שהרי כל טיעון הוא בהכרח מניפולטיבי. ובכל מקרה, כמו שכתבתי, אין לי את הכלים להגן על הטיעון הספציפי הזה, או על כל טיעון, של האיש. בינתיים אני נסחף בתנופת החיים שלו, רוכב על המֶשֶך.

  • קונפוציוס  On 20/06/2007 at 18:39

    אכן, לההתבונן בלאו צה דרך עיני הבודהה זה כמו להביט במאו צה טונג דרך עיניה של מרי פופינס. ולהיפך.

  • עופר  On 20/06/2007 at 19:05

    וולבק מדכא נורא, אבל יפה נורא. זה הכי טוב, לא?
    ובקשר לאלישע – הוא לא היה כבר אחר כשנכנס לפרדס?

  • אורי  On 20/06/2007 at 19:52

    אהבתי מאוד את קפקא, אבל ככל שהספר מתקדם, לצערי, הוא הופך לפחות טוב.

  • נופלת מגרייס  On 20/06/2007 at 20:04

    הייתי רוצה לגור אצלך בראש ליום אחד.

  • אדאמאסטור  On 20/06/2007 at 20:47

    בעיניו של בעל חוליות ובעיני רכיכה נמצאים 1.אותם חלקים עיקריים.
    2. הרכיכות ובעלי החוליות נפרדו התפתחותית הרבה לפני הופעתה של עין מורכבת כשל הרכיכה, מניין אם כן הדמיון?
    3.מקורו של הדמיון הוא בפעולה חיצונית של חלקיקי האור, פוטונים, על רקמה רקע שנמצאת אצל שני המינים עוד בטרם נפרדו. פעולה איטית על קצות עצבים, שלב אחרי שלב, ואריציה אחרי ואריציה. אותה פעולה בסיסית על אותו מבנה ראשוני.
    4. כמה יפה ופשוטה מהפכה מחשבתית יכולה להיות!

    ואם הוזכר הלאו דזה בהקשר הרי:
    בכיוון ההפוך – זו תנועת הדרך
    חולשה – זה כוחו.
    ריבוא הדברים בעולם נולדים מן היש
    היש נולד מהאין.

  • אדאמאסטור  On 20/06/2007 at 20:51

    1.בעיניו של בעל חוליות ובעיני רכיכה נמצאים .אותם חלקים עיקריים
    2. הרכיכות ובעלי החוליות נפרדו התפתחותית הרבה לפני הופעתה של עין מורכבת כשל הרכיכה, מניין אם כן הדמיון?
    3.מקורו של הדמיון הוא בפעולה חיצונית של חלקיקי האור, פוטונים, על רקמה רכה שנמצאת אצל שני המינים עוד בטרם נפרדו. פעולה איטית על קצות עצבים, שלב אחרי שלב, ואריציה אחרי ואריציה. אותה פעולה בסיסית על אותו מבנה ראשוני.
    4. כמה יפה ופשוטה מהפכה מחשבתית יכולה להיות!

    ואם הוזכר הלאו דזה בהקשר הרי:
    בכיוון ההפוך – זו תנועת הדרך
    חולשה – זה כוחו.
    ריבוא הדברים בעולם נולדים מן היש
    היש נולד מהאין.

  • רון  On 20/06/2007 at 21:49

    אחד הסיפורים המעניינים ביותר (לדעתי) בקשר לאלישע הוא על המפגש שלו עם תלמידו לשעבר רבי מאיר (אני מדבר על הגרסה בתלמוד הירושלמי). מפגש שקורה שנים לאחר הכניסה ל"פרדס", ולאחר מרד בר כוכבא. אלישע הוא באופן פרדוקסלי השריד האחרון לדור התנאים הענקים שקדם לדורו של רבי מאיר.
    זאת שבת. רבי מאיר מלמד בבית מדרש את תלמידיו (שכן מאז הוא עצמו הפך לרב) ואז מספרים לו שרבו בחוץ. הוא יוצא ורואה אותו רכוב על סוס ומתחיל ללכת אחריו ולספר לו מה הוא לימד היום בבית המדרש. כל לימוד ולימוד מכוון למעשה לשכנע את אלישע שיחזור בתשובה. אולם כל התשובות של אלישע מסתכמות בכך שלמעשה, אין ביכולתו לחזור בתשובה, שכן אלוהים הודיע לו בפירוש שהוא היחיד שתשובתו לא תתקבל לעולם.
    וכשהם מגיעים לנקודה מסוימת, אלישע, הכופר, אומר למאיר לעצור, שכן אם הוא ימשיך ללכת הוא יחרוג מתחום האלפיים אמה.
    הרב הכופר שדואג עדיין לתלמידו. התלמיד שנהיה רב שמשתוקק שרבו יחזור בתשובה. ומעל כל זה העובדה שדוקא הכופר מקבל לחלוטין את דברי אלוהים (שתשובתו אינה רצויה) ואילו רבי מאיר מתעמת באופן ישיר עם אלוהים עד שהוא משיג את מבוקשו ומשנה את רצונו של האל שמקבל בסופו של דבר את תשובתו של אלישע.

  • דרור פויר  On 20/06/2007 at 23:29

    עופר – לא. הוא זכה לכינוי 'אחר' רק אחרי שיצא לתרבות רעה

    אורי – אל תבאס, תן לקרוא…

    נופלת – את מוזמנת. יש מלא מקום

    אדאמסטור – נכון, ואפילו יותר מכך: מהפכה מחשבתית חייבת להיות יפה ופשוטה, והיא חייבת לבוא מהאינטואיציה

    רון – זה באמת אחד מהיפים שבסיפורי 'אחר', ואכן: מערכת היחסים בין אחר לתלמידו רבי מאיר עומדים בבסיס הספר הזה. אבל אתה קצת מתבלבל, רבי מאיר לא משיג את מבוקשו. הוא אמנם נלחם כמו אריה על צדקת רבו (בסיפור אחר הוא אומר שאם היה יכול להציל רק אחד, את רבו או את אביו, הוא היה בוחר ברבו) ועל הסיכוי לגאולה, אבל הוא נכשל. שלושה דורות עוברים עד שרבי יוחנן מצליח לבסוף לכבות את האש על קברו של אחר.
    למה נכשל מאיר? יש אומרים שאהבתו סימאה את עיניו והוא לא יכול היה לראות את גודל חטאו של רבו האהוב ואת הפער העצום שנפער בינו לבין הדת היהודית.

  • שפי  On 21/06/2007 at 8:21

    אני
    אתן
    לך
    את
    "האוצר"
    שלי
    ואתה
    תיתן
    לי
    את
    "התרוץ"
    שלך.
    "לעתים", שכחתי את "לעתים".

  • נ.א  On 22/06/2007 at 15:52

    אמנם אינני מכיר את אישית, אך לכרוך את הכפירה שלך עם זו של אחר נראה לי מגוחך, ודאי אחרי שאתה אוחז בשיטה שכפירתו נבעה מההתעלות הרוחנית שחווה.
    כדי להיות כופר כמוהו לא מספיק לחשוב שאין אלוהים. צריך להיות בעומק האמונה ואז להסיק מסקנה (שגויה, או לא שגויה) לגבי מהות האלוהות מתוך התנסות רוחנית כבירה, ולא מתוך התבוננות פשטנית בעולם התופעות. הלל צייטלין למשל, טען שהכופרים בדורו היו קשקשנים משום שכדי לכפור יש להאמין, אמונה טוטלית וסוחפת, ולא אמונה רזה וילדותית.
    אולי האמנת באמת ובתמים בעבר? אולי, אך – ותקן אותי אם אני טועה – לא היו לך השגות באלוהות, חוויות של ראיית אלוהים וכן הלאה.
    חוץ מזה, הכינוי 'כופר' זה מעט מבלבל משום שהוא ודאי לא יכל לכפור בעיקר אלא, אולי, בהשגחת האל על בני אדם.
    וסתם לחלל שבת זה פשוט לא זה.

    אגב, עפ"י הירושלמי הוא חזר בתשובה בסוף ימיו (חגיגה ב/א).
    ולגבי ר' מאיר – הוא התחיל את תהליך התיקון. רק לאחר מותו התחילה האש לבעור בקברו של רבו (חגיגה טו:)

  • שואל  On 23/06/2007 at 7:52

    אני מתנצל מראש ומודה שאף פעם לא הייתי טוב במתימטיקה, אבל לא הבנתי את ירון:
    הבה נתבונן במקרה של דני ומיכאל.
    דני שילם למיכאל עבור טיפה.
    חייך מיכאל ונתן לדני חצי קוביית סוכר.
    אמר לו דני: "אבל שילמתי עבור טיפה שלמה… אתה עדיין חייב לי חצי".
    אמר לו מיכאל: "אין בעיה". ונתן לו רבע קוביה נוספת.
    אמר לו דני: "אבל מה עם רבע הטיפה החסרה?"
    אמר לו מיכאל: "אין בעיה". ונתן לו שמינית מן הקוביה.
    אמר לו דני: "אבל מיכאל, עכשיו אתה חייב לי שמינית".
    אמר לו מיכאל: "אין בעיה". ונתן לו שש-עשרית הקוביה.
    אמר לו דני: "עדיין חסרה שש-עשרית הטיפה".
    וכך המשיכו השניים בשלהם, כשבכל פעם נתן מיכאל לדני מחצית מיתרת הטיפה המגיעה לו.
    לאחר יומיים נגמרה המסיבה, עבר שבוע, חלפה לה שנה, ודני וימכאל המשיכו במשחקם האין סופי וימשיכו לשחק בו עד קץ הימים.

    אוקיי – אז הדוגמא לא טובה… בכך אין ספק… ישנם כשלים פיזיולוגים ופיזיקלים לסיפור… בסדר.
    אבל לפחות מבחינה תיאורטית זה אמור לעבוד. לא?
    אז שמישהו יסביר לי איך ½ + ¼+ 1/8+ 1/16…… = 1

    תודה וסליחה

  • דרור פויר  On 23/06/2007 at 13:20

    נ.א – אני עובר לסדר היום על הטון המתנשא והמזלזל שנקטת כלפי וזה בגלל שאני טיפוס שליו וחיובי. לא אמרתי שאני כופר כמו 'אחר', אמרתי שאני חש אליו קרבה. אם ההאשמה שלך היא שאני נתלה באילנות גבוהים, הרי שאני מודה בה בשמחה.

    בכלל לא ברור ש'אחר' חזר בתשובה לפני מותו. מאיר, תלמידו (שאכן החל את תהליך התיקון, כדבריך), מנסה להחזיר אותו בתשובה, אבל גם על סף המוות אלישע משוכנע שלו אין תשובה. הוא מת תוך כדי בכי תמרורים.
    זה נכון שמאיר, תלמידו הנאמן, פירש את הבכי כחזרה בתשובה. אפשר להבין למה, אבל לא חייבים לקרוא את זה ככה

  • נופלת מגרייס  On 23/06/2007 at 19:50

    איפה אפשר למצוא את "יצא לתרבות רעה"?

    תודה ושבוע טוב

  • סיון  On 23/06/2007 at 21:25

    שואל: זו בדיוק הנקודה, רק באינסוף הטור שווה ל-1, וזו בדיוק הסיבה שירון אומר כי השלמות הוא מושג ריק לבני אדם, שהם סופיים מההגדרה.
    ולגבי וולבק, דרור, אני לא מבין למה אתה אומר שהוא מביא סיבות למה להמשיך לחיות. אני חושב שלא אקרא את "אפשרות של אי", כי "הרחבת תחום המאבק" גרם לי להרגיש שאם אמשיך לקרוא את וולבק אני פשוט יום אחד אחליט להישאר במיטה ולא לצאת יותר.

  • נ.א  On 23/06/2007 at 21:35

    אני מתנצל מעומק ליבי שדבריי היו מזלזלים ומתנשאים בעינייך- זו לא היתה הכוונה… אני פשוט חושב שחלה זילות מסויימת בהתהדרות בתואר 'כופר' (למשל על ליבוביץ, או בחוויה היומיומית של חילוניים ערכיים רבים) שפוגעת בהבנת האמונה עצמה. ואני לא חושב שאפשר להשתמש בו כמודל לכפירה, מהסיבות שציינתי לעיל.
    ושוב, כנראה שבלהט התגובה לא שמתי לב שאתה עלול להיפגע. סליחה.

    לגבי סוף דבריך – קשה לי מאוד שלא לקרוא זאת ככה. אבל ברור שגם לפי הבבלי שהעשן פסק מקברו, שהוא התמתן בסוף ימיו (או לאחר מיתתו)

  • דרור פויר  On 24/06/2007 at 9:24

    נופלת – בכל חנות ספרים

    סיון – לא הייתי רוצה לקחת אחריות כבדה כל כך ולהמליץ לך על ספר שיגרום לך לא לצאת מהמיטה לעולם, ובכל זאת: זה לא בדיוק אותו ספר כמו הרחבת תחום המאבק. באפשרות של אי כן אפשר למצוא נחמה וטעם לחיים – גם בדברים הפשוטים לכאורה כמו סקס ואהבה, שלמרות שהם פגומים ואף פעם לא שלמים (וכאן זה מתקשר גם לדיון הנחמד על האינסוף והשלמות) והרבה פעמים נדונים לכישלון הרי שהם הם טעם החיים. אבל גם במחשבה הטהורה ובחיפוש אחרי האמת (שאותה אין למצוא) ניתן למצוא את אותו הטעם בדיוק. אפשרות של אי שואל שאלה אחת שוב ושוב, החל מהעמוד הראשון ועד האחרון: מי בינינו ראוי לחיי נצח? או במילים אחרות: מי בינינו ראוי לחיות?

    נ.א – זה בסדר, לא נפגעתי. אני בטון יצוק של אגו. אני מבין לגמרי את הלהט בתשובתך ומסכים גם לגבי הזילות שבמושג הכפירה. אשר לי, אני לא מתהדר בכפירה שלי: עבורי הכפירה היא לא נוצות של טווס. היא עול

    ולגבי הסוגיה השניה – אני מבקש להמשיך ולהתפלפל אתך. העשן פסק מקברו של 'אחר' רק אחרי למעלה ממאה שנה ורק אחרי ששני אנשים גדולים כמו רבי מאיר ורבי יוחנן ירדו בעצמם אל הגיהינום ומשו אותו משם. בשום מקום לא כתוב או נרמז שהוא חזר. להפך, מכל מה שאנחנו יודעים על 'אחר' הרבה יותר סביר להניח שהוא המשיך לכפור ולהרגיז את אלוהים גם בגיהינום. תלמידיו הם שהצילו אותו.
    וחוץ מזה, וזה עוד לקח חשוב מאוד מהספר: בשורה של סיפורים ומדרשים שנספחים לפרשת 'אחר' בגמרא מתפתח וויכוח מעניין שמהסקנה שלו היא שתורתו של אלישע והעובדה שהעמיד שני תלמידים גדולים כאלה, ושתי בנות חכמות, מלמדת עליו זכות אל מול מול מעשי הכפירה שלו. כלומר, יש סיכוי שהוא לא חזר בתשובה

  • שואל  On 24/06/2007 at 9:26

    אבל על פי מה נקבע שבאין סוף הסכה"כ מגיע לאחד? למה דווקא אחד? למה לא 2 או כל מספר אחר? למה לא פשוט אין סוף?

  • רון  On 26/06/2007 at 13:08

    דרור,
    שוב בעניינו של אחר. ישנן שתי גרסאות לסיפור. האחת בתלמוד הירושלמי (שבה מאיר מצליח לשכנע את אלוהים לקבל את תשובתו של אלישע) והשנייה בתלמוד הבבלי (שזו כנראה הגרסה שאתה מכיר, עם רבי יוחנן שכלל אינו מוזכר בירושלמי). זהו אינו ההבדל היחיד בין הגרסאות. ומעניין מאוד לקרוא את שתיהן כי הן מראות כיצד מסורת אחת יכולה לשמש למטרות כל כך שונות בשני התלמודים (זהו כמובן אינו המקרה היחיד). בתלמוד הירושלמי מושם דגש רב הרבה יותר על הדמות של הרב החוטא, ועל היחסים בין הרב לתלמיד ובין שניהם לאלוהים. ואילו בתלמוד הבבלי הדגש מושם על עצם הכפירה (שטבעה היה גנוסטי, אמונה בשתי רשויות בשמיים). מבחינה "תיאולוגית" הגרסה הבבלית מעניינת יותר, אולם מבחינה נאראטיווית אני מוצא את הגרסה הירושלמית דרמטית ומרתקת הרבה יותר.

    מקורות למקרה שאינך מכיר אותם:
    מאמר מעניין של יונתן רוזנצוויג על דמותו של אלישע:
    http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/maaliyot/kavim-2.htm

    ספרו של יהודה ליבס, "חטאו של אלישע. ארבעה שנכנסו לפרדס וטבעה של המיסטיקה התלמודית", אקדמון 1990

    ויש גם מאמר מעניין באנגלית (מכתב עת journal of philosophy of judaismנדמה לי) של ג'פרי רובינשטיין שיש לי רק בגרסת נייר.

    דרך אגב, הזדהות של כופרים עם אחר היתה תופעה יחסית נפוצה בקרב המשכילים הרדיקלים של המאה ה-19 במזרח אירופה. אלה זיהו בין אלישע בן אבויה לבין שפינוזה, ה"נביא" שלהם.

  • דרור פויר  On 26/06/2007 at 19:20

    תודה רון על הלינק. קראתי את המאמר
    ברור שאני מכיר את שתי הגרסאות לסיפור ואת ההבדלים ביניהן. יש עוד הבדלים, כמו זה שהגרסה בירושלמי מקשרת את אלישא לאירועי הזמן, כלומר אחרי מרד בר כוכבא והשבר שבא בעקבותיו, שזה עוד הסבר מענין לכפירה של אחר. זה בהחלט מרתק וזה בעיקר מה שהספר עוסק בו. ואני, כמו תמיד, מחפש גם את הגרסה שלי

  • נ.א  On 29/06/2007 at 16:14

    ראשית כל, אני שמח שלא נעלבת, וקיבלת את דבריי ברוח טובה, כמו שחשבתי שתעשה. מצד שני, אני מאוד מקווה שכאשר אתה מתאר את עצמך כבטון יצוק של אגו אינך מתכוון לכך ברצינות

    לגבי התשובה – אני חושב שמושג התשובה מורכב יותר מכפי שנוטים לחשוב. ביחס לדיון שלנו, למשל, מסופר שאלישע ביקש מילדים שיאמרו לו את הפסוק אשר למדו בתלמוד-תורה ("פסוק לי פסוקך!"), וכאשר למד מדבריהם שאין תשובתו רצויה החליט שלא לחזור.
    הרי הסיפור הזה מדהים: אם הוא מחליט לכפור – מה החשיבות בדברי הילדים? הוא הגיע למסקנה שיש שתי רשויות, או אין השגחה, או מה שלא יהיה, וזהו. ומצד שני, אם הוא מחליט שהבנתו הקודמת היתה שגויה והוא צריך לחזור – מה זה משנה אם תשובתו תתקבל או לא- הרי יש לעשות את האמת מפני שהיא אמת.

    אני חושב שמכאן נראה בבירור שמבחינה הכרתית, כלומר ברובד הדעת, הוא כן תפס שהכפירה שלו איננה מוצדקת. ההתקוממות שלו היתה ברובד המעשה. לאחר שהסיק שאין אפשרות שיחזור בתשובה ויכפר על מעשיו הרעים החליט לדבוק בחיים ארציים, האדוניסטיים, אבל ברמה פילוסופית הוא אכן הבין שהמסקנות שלו היו שגויות.

    כך גם לפי הירולשמי שדובר בו לעיל על כך שבכה לפני מיתתו – כלומר הוא חש שהתשובה שלו לא תתקבל (-מעשית) אך בכה משום שהבין שזה המעשה הראוי (-פילוסופית), וגם לפי הבבלי הוא מנמק את העקשנות שלו בבת קול! כלומר, הוא מאמין בבת קול, המדברת על הצורך לחזור בתשובה , אך מנמק את כפירתו באותה בת קול הטוענת שבפניו הדרך חסומה. ושוב אותו המתח שבין הכרה לעשייה.

    עפי"ז ניתן להבין מדוע התיקון שלו תלוי גם בגורמים אחרים – בנותיו, תלמידיו – משום שהם מוכיחים כמאה עדים שגם בעולם המעשה, בסופו של חשבון, הוא היה זכאי. שהרי גידוליו-מעשיו מסנגרים עליו. וזהו גם הפירוש של הניב המפורסם שצדיקים במיתתם קרויים חיים – משום שההשפעה שלהם חיה ובועטת בעולם גם לאחר שהגוף שלהם שבק חיים ונרקב.

    שתי הערות סיום: אני מקווה שבפעם הבאה יהיה באפשרותי לענות מהר יותר, ובצורה ברורה יותר,
    ודבר נוסף – ישנו מאמר מעניין של שלום רוזנברג המשווה בין תפיסת הרצון של שופנהאואר לבין זו של הרב קוק (בתוך הקובץ 'לאורו') ושם הוא מביא בשם הרב קוק באחת מהערות השוליים שאמר שהיהדות הצמיחה בעת החדשה שני כופרים גדולים: שפינוזה שקיצץ בנטיעות, וברגסון שכפר בעיקר. ויש משהו אירוני בכך שהבאת את אלישע בן אבויה – המייצג המובהק של קיצוץ בנטיעות (- נתק בין האל לעולם, כפירה בהשגחה) ואת ברגסון הכופר בעיקר (משך אין סופי וחסר תכלית או כיוון) בדירה אחת…

  • סיון  On 04/07/2007 at 2:29

    שואל: הרי אם אתה יושב עם מחשבון וסוכם את הטור בעצמך, אתה לא רק רואה שאתה מתקרב ל-1 כל הזמן, אלא גם שכל פעם אתה מוסיף לטור חצי מההפרש שבין הסכום שיש לך באותו רגע ובין אחד. כלומר, למרות שאתה מתקרב, לא ייתכן שתגיע לאחד, ובטח לא ייתכן שתעבור אותו ותגיע ל-2, או לאינסוף. אתה יכול לדמיין את עצמך עושה זאת עד סוף חייך, את בנך/בתך ממשיכים אחריך, ומבין כי הם יתקרבו ל-1 אבל אף פעם לא יגיעו אליו. רק באינסוף ניתן להגיע ל-1. אגב, זו כמובן אינה הוכחה (אני לא מתמטיקאי), לכל היותר פנומנולוגיה בשקל. אבל זה נראה לי מובן. ואגב, הרעיון האסימפטוטי, נראה לי, הוא הכי קרוב שאנחנו מגיעים כדי לתפוס את האינסוף מבחינה אינטלקטואלית (לא חווייתית).
    ודרור: תודה על תגובתך לגבי וולבק. אולי, יום אחד. בכל מקרה לא עכשיו, במצבי הנוכחי. מצד שני, אני קורא עכשיו את "היונה שעל הגג" של קפקא, ויש לי שם מספיק מהחלקיות והאבסורדיות של הקיום. וציטוט הכרחי: "קנה קש? יש מי שנאחז בקו של עיפרון כדי להישאר על פני המים. נאחז? טובע וחולם על הצלה."

  • נ.א  On 04/07/2007 at 20:02

    קראת את 'חכמה ותמימות' מאת אליעזר מלכיאל (של יהדות כאן ועכשיו שהוציאה את הספר על אלישע בן אבויה)?

  • דרור פויר  On 10/07/2007 at 12:46

    נ.א – סליחה על התשובה המאוחרת. תודה על הטיעון המפורט. קשה לי להסכים אתו, כמובן, בעיקר משום שהוא נשען על האם הכפירה הייתה "מוצדקת" או לא. אבל אין דבר כזה כפירה מוצדקת – הרי הדבר הכי אינהרנטי בכפירה ובכופר הוא הפקפוק. כופר שלא מפקפק אינו כופר ואין כפירה בלי פקפוק. ההצדקה והפקפוק הם היין והיאנג של הכפירה.
    אתה גם מגדיר כ"אירוניה" את זה שהבאתי יחד את אלישע בן אבויה וברגסון (ואת שפינוזה אני הכי אוהב מכולם). אין פה שום אירוניה – זו הפילוסופיה שלי. אלה גיבוריה.
    אשתדל לקרוא את המאמרים שהמלצת עליהם. תודה

  • נ.א  On 10/07/2007 at 20:25

    ודאי שאינני נוטר לך על התשובה המאוחרת.

    אין באפשרותנו להכיר את אבויה האיש אלא את אבויה כסיפור. אני חושב שהגישה שהצגתי היא העולה מן המקורות – מקורות שכמובן אינם מכירים באופציה של כפירה כדרך נכונה ואמיתית לחיות את החיים; כמובן שייתכן גם שהוא דמות פיקטיבית, או שמא אהב דיונונים ברוטב ומת תוך כדי אכילתם או שהתאבד מתוך ייאוש ניהיליסטי.

    לא הגדרתי את הפילוסופיה שלך כאירונית אלא רק התצבעתי על העובדה שהכפירות שהצגת 'משלימות'זו את זו. ולמרות שזה אולי מקרי וחסר משמעות, אבל גדולי הכופרים (לפחות המעניינים שבהם, ולפחות אלו שציינת)- הם יהודים. כמובן שאתה מסנתז לך את תפיסת העולם שלך באופן שיכול להכיל את שתי התפיסות ויותר.

    אשמח אם בהזדמנות תאיר את עיניי לגבי שפינוזה. הוא משעמם אותי בצורה שלא תיאמן.

    ואני מקווה שאם וכאשר תפנה לעיין במאמר והספר שציינתי, שלא תתאכזב 🙂

  • אריה  On 13/07/2007 at 1:15

    ברגסון ידע שהזמן הוא פיקטיבי המצאה של בני האדם וכל הקשור בו כמו הווה עבר עתיד אינם אלא מושגים סוביקטיבים
    ברגסון מומלץ לקריאה היות והסבריו קלים להבנה
    והוא דן בבעיות קיומיות בדרך אינטואיטיבית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: