ערב בירושלים

רטט עובר בגבי, ברצינות, כשאני נכנס אל האמפיתיאטרון של האוניברסיטה העברית בהר הצופים. זו שעת בין ערביים, הראות טובה, הרוח נעימה והנוף מרהיב; כל מני שכונות שאני לא יודע איך קוראים להם ומעבר להן מדבר יהודה וים המלח. אני מתמלא באוויר והיסטוריה.

 

עוד מעט – הכל קורה ב-3 ביוני – יתחיל טקס הענקת תוארי דוקטור ל-305 בוגרי האוניברסיטה (60% מהם נשים) ובני המשפחה והחברים כבר נוהרים פנימה בנימוס. כולם לובשים חג, מחייכים חיוכים גדולים של גאווה. משפחת דוידאי הגדילה לעשות והגיעה בהרכב מלא עם חולצות תואמות שעל כל אחת מהן הודפס "אני אחותו / גיסו / אחיינו הגא/ה של ד"ר ליאור דוידאי". אווירה נהדרת. גאווה גדולה גם במשפחת מאי; האם נירה והבת דלית מקבלות היום תואר דוקטור, הראשונה בנושא פדגוגיה ביקורתית והשניה בביולוגיה מולקולרית. אני מברך אותן.

 

כשאני מעיין בתוכנייה של הערב אני מתרגש שוב, ושוב. אני מעריץ ידע והשכלה וכותרות מחקרים כמו "השפעות אור על תהליכים ביוכימיים בתאי פוטורצפטור במערכת הראיה של הדרוזופילה" (נטלי אליה, ביולוגיה תאית, זכתה בציון מעולה) עושים לי את זה ביג טיים. אני לא צריך לדעת מה זה "דינמיקה קוונטית של תהליכים דיספיטיבים מהירים (דוד גלמן, כימיה) על מנת להבין שזה חשוב פי אלף ממנה שאני עושה. דפדפתי ומצאתי את דוקטור ליאור דוידאי: "עיתוי היווצרותו של אירוע מס" (משפטים).

 

אני יורד אל חדר ה-VIP, שם מסתובבים האנשים שעוד מעט יקבלו תוארי דוקטור לשם כבוד, וזו הפעם הראשונה שאני בחדר VIP שיש בו אנשים חשובים באמת, אבל באמת, לא זמרים או דוגמניות. אני בקרבת אנשים כמו פרופסור אהרון צ'חנובר, זוכה פרס נובל לכימיה (2004); פרופסור אן גרייבל, חוקרת מוח ידועה ומעוטרת, מומחית עולמית בנושא המוח הקדמי הגדול, שלמחקריה חשיבות עצומה בהבנת מחלות נוירולוגיות והפרעות נוירו-פסיכיאטריות; פרופסור ג'ולס ג'אניק, ביוטכנולוג שפיתח תרופה (על בסיס צמחי) נגד מלריה והיה מהראשונים שחקרו את הביטוי המיני של הצמחים; פרופסור סר אלן ר' פרשט, חלוץ בתחום הנדסת החלבונים, ועוד.

 

אחד מהם, שיקבל גם הוא תואר היום הוא פרופסור כאנען מ' מקייה, אינטלקטואל עיראקי גולה בארה"ב שלחם נגד משטרו של סדאם חוסיין. זוהי פעם רביעית שלו בישראל. מה דעתך על השינויים פה, אני שואל. יש פריחה כלכלית גדולה, אומר מקייה, המון בנייה, המון היי-טק. זה נכון, אני אומר, וחוץ מזה? מקייה מהסס. אני לא האיש לדבר על זה, הוא אומר, אבל הכל פה תקוע, אומר לי מקייה, לא קורה כלום.

אתה רואה איזושהי תקווה לאזור הזה שלנו, אני שואל. מקייה נאנח, בעיניו עצב גדול. אני לא רואה כיוון, הוא אומר לי. צריך שינוי והוא חייב לבוא מבפנים. אצל כולם.

מקייה: אי היכולת של המערב, בעיקר ארה"ב, להביס את אי היציבות – גם בעיראק, גם בלבנון, גם בישראל ובשטחים – מעלה שאלות נוקבות על דרכן של הדמוקרטיות, כוחן והדרך שלהן לניהול קונפליקטים. יש פה משהו דפוק, כך מקייה, והוא עמוק מאוד ובסיסי מאוד.

 

לידנו מתיישבת פרופסור לינדה נוכלין, פמיניסטית גדולה וחוקרת תרבות ידועה. השנה אנחנו מציינים 40 שנה לכיבוש, אני אומר לה, והראשונות שאוכלות אותה מהכיבוש, ובעצם מכל צורה של דיכוי ומלחמה, הן תמיד הנשים. אולי התקווה לשינוי, אני ממשיך, תבוא גם כן מהנשים, אולי אנחנו צריכים נשים בשלטון. יותר מדי שנים אנחנו נאנקים תחת עולם של גברים במדים וכאפיות עם יותר מדי רובים.

זה קצת עצבן אותה, שהרי אין דבר קל לפמיניסטית מלהתעצבן על גבר שלא שאל בדיוק, אבל בדיוק, את השאלה הנכונה בניסוח הנכון. נשים לא טובות יותר מגברים, היא אומרת, ומוסר הוא לא עניין של מגדר – הנה, גנדי היה גבר.

זה נכון, אני אומר לה, אבל גם היטלר.

כולנו יצורים מוסריים, אומרת נוכלין, ומה שטוב לגבר, טוב גם לאישה. אני קאנטיאנית, היא אומרת, אני מאמינה במוסר מוחלט.

ואני יונגיאני, אני משיב, אני מאמין באפלה ובפחד השוכנים בנפשו של כל אדם.

שתיקה. נו, אני שואל אותה, אז איך ישראל? מרתקת! היא אומרת, פעם ראשונה שלי פה, ואני פוגשת המון נשים מכל הצדדים. טוב, אולי לא מכל הצדדים, היא מודה, אני פוגשת הרבה יותר שמאלניות וליברליות, ודתיות לא פגשתי בכלל – אני אתאיסטית, ותכתוב את זה בבקשה.

וכבר יש לך מסקנות מהביקור, אני שואל. אני אף פעם לא מסיקה מסקנות, היא אומרת. אני אוהבת את אי הוודאות, את המפגשים ואת השיחות, אבל אני בחיים, בחיים, לא מסיקה מסקנות – וזה, ידידי, זה הפמיניזם.

 

אני תופס את לשיחה גם את תומס ל' פרידמן, עיתונאי (ניו יורק טיימס) וסופר (העולם הוא שטוח, בין השאר), שזכה שלוש פעמים בפרס פוליצר. אני מחזיק ממנו לאללה. הוא תותח. אנחנו לוחצים ידיים. זה כבוד גדול, אני אומר לו.

בספרך "העולם הוא שטוח" תיארת עולם בו אינטרסים של ממשלות ומדינות ניגפים מול אינטרסים כלכליים של חברות גדולות, ואפילו יחידים. בישראל התיאור שלך הגיע לממדים גרוטסקיים, הכלכלה פורחת, הבורסה בעננים, אבל הממשל איבד לחלוטין את היכולת לשלוט. הוא לא קיים. הדרך היחידה שלו להוכיח את קיומו היא להלחם ולהרוג.

פרידמן מאשר את דברי. "הממשלות עדיין נחוצות", הוא אומר, "בעיקר בענייני חינוך, תשתית, סביבה וממשל תקין. זה בסדר אם ממשלה מחליטה לצאת מתחום מסוים, אבל זה לא בסדר אם היא לא כשירה".

כמו אצלנו.

"נכון. מצד שני, כמו שאמרתי, לישראל יש המון מה להרוויח – והיא מרוויחה – מהעולם השטוח שמעודד יזמים ואינדיבידואלים, שמשניהם יש לישראל בשפע. מה שקורה פה הוא רגע בהיסטוריה, זה לא קשור לעולם השטוח".

רגע? כבר כמה שנים שהרגע הזה נמשך, והמצב בקאנטים. כלום לא קורה, ומה שקורה קורה לרעה.

"כן", הוא אומר בייאוש, "זה נכון. הכל משותק. זה המצב הכי משותק שהאזור הזה הגיע אליו, אולי מעולם".

הכל חסר תקווה.

הוא לא מכחיש. "זה בלגן. בלגן גדול. הכל קצת מדכא, אבל אסור לוותר ולאבד תקווה. לאולמרט יש אולי את העבודה הקשה בעולם".

רחמנות. היית בישראל עשרות פעמים. אתה רואה את השינוי בחברה?

"החברה הישראלית מתפוצצת מאנרגיה, ואני אופטימי. בעיקר בזכות העולם השטוח שמעודד יוזמה בעיקר של אינדיבידו…".

אדוני, אתה לא רואה מה קורה פה? יש צד שני, מאחורי ההשקעות ובנייני הזכוכית והשיש.

"כן, הפערים בחברה הישראלית שרק הולכים ומתרחבים, הם אולי הדבר הכי חשוב על סדר היום שלכם, וכמובן שמוכרחים למצוא דרך החוצה מהקונפליקט".

היינו יכולים להמשיך ולדבר, אלא שקראו לנו החוצה. הטקס התחיל.

 

האמינו לי, ישבתי מרותק במשך כל 305 הענקת התארים. פילוסופיה, משפטים, מתמטיקה, רפואה, עבודה סוציאלית. זה היה יפה. בכל פעם שניגש אחד הבוגרים לקבל תואר מתרוממת קבוצה אחת של משפחה מהקהל, אבל כולם גם מוחאים כפיים לכולם, וגם אני מוחא, ורוח ירושלמית נושבת יותר ויותר קרירה מדקה לדקה.

בכל הנאומים הדגישו הדוברים את האנושות ואת הספקנות ואת השאיפה אל הטוב ואת החקירה העצמאית, וזה היה כל כך הפוך מכל מה שקורה פה במדינה שזה עשה אותי נורא שמח ונורא עצוב.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורן  On 11/06/2007 at 23:58

    איזה תענוג לקרוא.
    תודה

  • יפעת  On 12/06/2007 at 0:31

    נהגתי לחמוק משיעורי חינוך , לשכב על האבנים ולבהות.לנשום את האויר הנקי ומלא הקדושה.

  • דחליל  On 12/06/2007 at 0:56

    טקסט מרגש.

  • אין  On 12/06/2007 at 2:01

    הוא לא אמר "רגע בהיסטוריה" אלא "תנופה היסטורית"
    – המלה האנגלית היא
    moment – like momentum.

    לו רק היה לי דולר על כל פעם שראיתי את השיבוש התרגומי הזה…

  • עזי  On 12/06/2007 at 7:43

    דרור – תודה על פוסט יפה!

    אילו החיים היו מתנהלים לפי מה שלומדים באקדמיה, יש מקום להאמין שכמה וכמה דברים בעולמנו היו נראים מאד אחרת. אבל מה לעשות שכמעט תמיד מה שקובע — כפי שההיסטוריה מלמדת אותנו שוב ושוב, ואם נדקדק אז גם ההווה — אלו עניינים אישיים… זה נכון לגבי גילויים מרעישים, מהפכות פןליטיות, מלחמות, השתלטויות עיסקיות, פריצות-דרך טכנולוגיות, וללא ספק ענינים חברתיים.

    אכן, גם זה עניין מדעי — בשביל זה יש את הפסיכולוגיה — אבל זה כבר טיעון אקדמי מדי…

  • תמי ליבנה  On 12/06/2007 at 8:05

    נהדר

    תודה רבה.

  • קורא  On 12/06/2007 at 8:07

    כל יום אני מקלל את עצמי שאני עוסק בהבל שנקרא התקשורת ולא עושה משהו חשוב יותר באקדמיה. אני גם מעריץ אותם.

  • יואב  On 12/06/2007 at 8:40

    העובדה שהציוויליזציה שלנו יוצרת עבודות בנושא כמו "עיתוי היווצרותו של אירוע מס" מצביעה על הכיוון הכללי של שורש הבעיה.
    כן – זו בעיה שמתבטאת גם במצב הדפוק באזורינו, אבל בעיקר בקלולסיות הכללית של המין האנושי לגבי עתידו.

  • אסף פדרמן  On 12/06/2007 at 16:16

    אתה נותן לנו כוח להמשיך.

  • אליק בליק  On 12/06/2007 at 20:20

    סוף סוף אתה מנצל את תעודת העיתונאי שלך.
    תמשיך לנצל אותה, אתה טוב בזה.

  • מסעודון  On 12/06/2007 at 20:29

    העובדה שהציויליזציה שלנו יוצר אנשים כמוך היא שורש הבעיה, לעניות דעתי….

  • צבי טלית  On 13/06/2007 at 13:22

    אחד הפוסטים המרגשים ביותר שלך שקראתי

  • צביקה  On 13/06/2007 at 14:17

    וחוץ מזה, באמת: פגשת את תום פרידמן ולא הבאת חתימה או תמונה משותפת??!!

  • דרור פויר  On 13/06/2007 at 15:53

    תודה רבה חברות וחברים

    יואב, אתה מפספס את הנשגבות והיופי בעצם המשפט "עיתוי היווצרותו של אירוע מס", וחבל. חבל גם שהפכת לגמרי את היוצרות: אלה העבודות שיוצרות את הציוויליזציה ולא כפי שטענת.

    ולזה עם הטענה על טעות בתרגום, אני בכלל לא בטוח שאתה צודק. הבט בהקשר: איך אפשר לומר על משהו תקוע שהוא נמצא בתנופה היסטורית?

  • יואב  On 14/06/2007 at 10:32

    זה קל להעניק ל-"עיתוי הווצרותו של…" משמעויות מיסטיות, ולמצוא בו נשגבות ויופי. וכל דוקטורט מכבד את בעליו וכו'. אני יכול להבין על מה אתה מדבר, בחיי.
    אבל בכל זאת – שנינו יודעים מה יש שם בפנים.
    ולא בטוח שהפכתי את היוצרות. כן – הציוויליזציה היא מכלול יצירות האנושות – וכן, גם מיסוי זו יצירה מהבחינה הזו. אבל – באותה מידה, הציוויליזציה התעצבה באופן כזה היוצר תופעות לוואי – שמאים, טופס 17, אנשים שיכולים לומר המון על מיסוי, ואנשים שיתנו לזה ציון.

  • דרור פויר  On 14/06/2007 at 16:43

    יואב, מספר קושיות לי אליך – למה אתה מתכון במשפט "שנינו יודעים מה יש שם בפנים"? איפה זה "שם"? מה זה ה"בפנים" שלו? מהי ידיעה? איך שני אנשים "יודעים", או יכולים לדעת, את אותו דבר?

    ועוד: במשפט "הציוויליזציה התעצבה באופן כזה היוצר תופעות לוואי" אני מזהה מספר בעיות רציניות. 1. הציוויליזציה לא התעצבה. היא בתהליך מתמיד של עיצוב. 2. הציוויליזציה היא לא גוף. היא רוח. רוח התקופה. 3. ציוויליזציה מתעצבת באופן היחידי בו היא יכולה להתעצב. כל שינוי בה מגיע מתוכה. היא עצמה השינוי. 4. "תופעות לוואי"? למה הכוונה? מי יודע מה העיקר ומה הלוואי שלו? אין דבר כזה תופעות לוואי. עלי העץ בחלוני נעים. זה יפה. האם ניתן לומר שהם תופעת לוואי של הרוח הנושבת?
    תבין, בנאדם, אני קורא עכשיו את "ההתפתחות היוצרת" של ברגסון, ואני מבין פתאום שחלוקי האבן העגולים שעל חוף הים הם שיוצרים את הגלים, לא להפך.

  • איתמר  On 14/06/2007 at 19:08

    אהבתי את הקאנטיאני-יונגיאני

    יואב, מיסוי זו יצירה נעלה! פסגת הציוויליזציה! כל טופס, אלתרמן!

  • יואב  On 14/06/2007 at 20:06

    שאלות טובות.
    במקום לענות אחת-אחת, אתיך את כולן ונראה מה יקרה:
    הציוויליזציה היא אכן רוח התקופה, אבל האם כמו שאתה טוען, היא מתעצבת באופן היחידי בו היא יכולה להתעצב? האם זהו "הטוב מכל העולמות האפשריים" (לייבניץ, נדמה לי)?
    והאם לא לגיטימי לפחות לשאול האם היא במקום הנכון? או לפחות, האם היא בדרך לשם? או לפחות האם ניתן להצביע על כשלים?
    וכן-אין מקום נכון, אבל יש מקומות לא נכונים, וציוויליזציה המושתתת על קניין, כסף, עריכת דין, ביטוח, ואירועי מס מפספסת משהו.
    זה לא יפי-נפש לשמו, או ציניות אנרכיסיטית. אני פשוט מנסה לומר שאיפהשהו בדרך, אני חושב שהרוח לקחה פנייה לא נכונה. גם לרוח יש בעיניי תופעות לוואי והעיקר והטפל שלי הוא כמובן אישי וסובייקטיבי בלבד.
    ובעולם שלי חלוקי נחל, או אפילו חלוקי בית-מלון יאפילו על הנשגב שבאירועי המס.

  • אסף ברטוב  On 15/06/2007 at 8:46

    איני מבין מדוע יואב נטפל ל"היווצרותו של אירוע מס". בלי לדעת כלום על הדוקטוראט הזה ספציפית (וגם בלי לדעת הרבה על מסים), אני מנחש, היות שמדובר בדוקטוראט במשפטים, שמדובר בעיון משפטי בשאלה בהחלט חשובה ובעלת השלכות: איך ומתי נוצר אירוע מס, כלומר מתרחשת פעולה שחייבת במס, או שמזכה בפטור או הנחה ממס, וכו'. לשאלה הזו יש השלכות כספיות ממשיות, ולמשפטני מסים (לא עלינו) יש בהחלט צורך מקצועי לעסוק בכך.

    אין שום דבר מופרך או אוורירי בכותרת הזו, להבדיל מעשרות הדוקטוראטים שנכתבים על המשמעויות הטמירות הגלומות בשימושו של ז'אק דרידה במילה differance במקום difference.

  • טלי  On 17/06/2007 at 2:50

    עם כל המילים המרתקות ואוויר הפסגות. לא מצליחה להבין מה באמת נשגב בה.
    במגדל השן האקדמי יותר מענין לדון מתי נוצר אירוע מס, מאשר איך עוזרים לכל האלה שלא מגיעים למדרגת מס בכלל, למרות שהם עובדים נורא קשה.
    מאבקי השרדות יומיומיים מעניינים רק את הביולוגים, כנראה.

  • סיון  On 17/06/2007 at 23:49

    האחרונות לא? אז מה היא האקדמיה? מפעל נעלה של רוח האדם אשר מזוהם למרבה הצער בהבלים חומריים המזהמים את הרוח האנושית? מפעל נעלה המשפר את חייהם של בני אדם אשר מזוהם למרבה הצער בהגות פוסט-מודרניסטית עסוקה בעצמה וחסרת טעם? מגדל שן אטום, חסר קשר אמיתי לחיי הרוח והחומר של אלו ש"שם בחוץ"?
    המשותף ליואב, אסף, וטלי, הוא שכל אחד מהם חושב שאם רק מישהו היה עושה שם סדר, היה אפשר לשפר את האקדמיה. ואם הבנתי, אפילו קצת, את התגובות של דרור, הרי שהוא מעלה על נס דווקא את היווצרותה של האקדמיה בצורה עצמאית, ללא התערבות, שכתוצאה ממנה נוצר פלורליזם, שבו תורת הקוואנטים, ותורת המגדר ותורת המיסוי שוכנות יחדיו, שבו הן אותה תורה עצמה, במובן מסויים. האם זה "הטוב מהעולמות האפשריים"? ברור שלא: קראו את הטור עצמו. כל אותם אנשים מבריקים ומוכשרים: העיראקי הגולה שהצליח בניגוד לסיכויים, המומחית למגדר, העיתונאי הנערץ, ולאף אחד מהם אין באמת משהו מיוחד או חדש לומר על מה שקורה אצלנו. לא אומרים שום דבר שאנחנו לא יודעים מקריאת העיתון. ככה זה. מסובך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: