המפורסם; קווים לדמותו

 

א.

הרבה פעמים אני מוצא את עצמי נבוך בחברתם של מפורסמים. רגש עמום של אי נוחות לא ספציפית מפעפע בי כשהם בסביבה. מאחר ואני טיפוס עם נטייה להתבוננות פנימית, התבוננתי באי הנוחות הזו ארוכות עד שירדתי לפשרה: זו הייתה ההרגשה שצופים בך, עוקבים אחריך.

מיהו זה הצופה בי? בהתחלה חשבתי שאלה המבטים של שאר האנשים, שבאופן טבעי נמשכים אל המפורסם כמו פרפרים אל האור. מפורסם זה כמו תאונה: כולם עוצרים להסתכל.

אז הנחתי כי כשעמדתי ליד המפורסם, המבטים שבאופן טבעי נמשכו גם אלי גרמו לי אי נוחות.

אבל זה לא היה זה. גיליתי שאני מרגיש שצופים בי כשאני בחברתם של מפורסמים גם כשאין אנשים אחרים בסביבה. מיהו זה הצופה בי? אולי המפורסם עצמו. הרי יש משהו נואש במפורסם: הוא תמיד על זמן שאול. נישא כקליפת אגוז על המים הגועשים של תת המודע הקולקטיבי הוא כמו אותו הפרפר מהפסקה הראשונה, רק בהבדל אחד: הוא יודע שיומו קרב. מבט של מפורסם (בדרך כלל מהדרג הנמוך יותר) תמיד מזכיר לי איש שנופל מעץ גבוה ומנסה בשיגעון למצוא משהו להיאחז בו, לבלום את ההתרסקות הבלתי נמנעת.

אבל זה לא היה אפילו זה. זה לא היה המפורסם צפה בי. שד הפרסום בעצמו צפה בי דרך עיניו של המפורסם.

פרסום הוא כמו דיבוק. הוא משתלט על גופות של צעירים, משתמש בהם עד שהם בלים וממשיך הלאה, אל הקורבן הבא. הרבה פעמים אני קורא את מדורי החברה והרכילות ולא יכול שלא להתפעל מההספק האדיר של המפורסם הממוצע (שוב מהדרג הנמוך יותר), שאיכשהו נמצא בכל מקום כל הזמן, עושה חיים. איך הם עושים את זה, אני שואל את עצמי, מאיפה יש להם כוח. אין ספק שמשהו – איזה שד – נכנס בהם.

אתם יודעים, הרבה פעמים שומעים אנשים מפורסמים אומרים שהם לא השתנו, שבפנים הם נשארו אותו דבר. ואתם יודעים מה, מהרבה בחינות זה נכון. אבל כך, ומבלי דעת, הם רק מוכיחים את טענתי לעיל. זה לא הם, זה מה שנכנס בהם.

אתה גם יכול לראות את זה קורה עם מישהו שהכרת ונהיה מפורסם. נגיד, התחיל פתאום להופיע בטלוויזיה. הרבה פעמים אתה מרגיש שלפעמים מבטו נדד והוא כאילו נעלם ומישהו אחר בא במקומו. הרגשת נכון. זה באמת לא הוא. זה הבסיס לתחושת אי הנוחות.

 

ב.

יש לי חבר די מפורסם. הרבה פעמים אנחנו הולכים יחד ואנשים עוצרים אותו. אחי, הם אומרים, מאיפה אני מכיר אותך? אתה ירושלמי?/איפה היית בצבא?/איפה למדת? אנחנו לא מכירים, אומר להם החבר שלי. זה נדמה לכם, פשוט ראיתם אותי בטלוויזיה.

והמדהים הוא שהרבה פעמים אנשים מתעקשים. לא אחי, הם אומרים, נפגשנו בטוח. הם לא רוצים לצאת פראיירים, אני משער, אבל קשה שלא לשים לב להבדלי הגישות בינם לביני בסוגיית המפורסם. אני, האינסטינקט שלי כשאני רואה מפורסם הוא להתרחק. ניכור זו התחושה שמתעוררת בי, לצד אותה אי נוחות. אבל שאר האנשים? הם כל כך אוהבים מפורסמים ואנשים שמופיעים בטלוויזיה והוגים בהם בעיני רוחם יום וליל, שאם פתאום קורה ומפורסם מתגלה בפניהם במציאות הם מיד משכנעים את עצמם שהם חברים שלו מהגן. זה די מטורף. שימו לב: הם כל כך אוהבים את המפורסם עד שבשבילם הוא מפסיק להיות מפורסם. כחושבים על זה, בנקודה הזו אנחנו נפגשים, אלא שאני מגיע מהקצה השני: אני כל כך לא אוהב את המפורסם, הוא כל כך זר לי, עד שגם בשבילי הוא מפסיק להיות מפורסם.

 

ג.

התגובות – המטופשות לרוב, זו האמת – של מרבית האנשים בחברת מפורסמים הן דבר שמישהו צריך לחקור אותו ברצינות. אבל לא משנה סוג התגובה, אם היא פמיליארית או מתנכרת, מעריצה או מזלזלת, תמיד יש בה איזשהו ממד של היסטריה. זרמים חבויים של היסטריה מניעים את מערכת היחסים שלנו עם המפורסמים. אנשים מאבדים עשתונות, חלקם מתחיל לדבר בקול, חלקם נאלם דום, יש שמזיעים, יש שגרונם ניחר. האמינו לי, ראיתי הכל.

אז מאיפה באה ההיסטריה, למה הפחד מהמפורסם? כל אחד מאתנו מקרין על המפורסם את הפחדים שלו, את החלומות שלו, את השנאות שלו. זה כי המפורסם הוא קצת ההפך מכל אחד מאתנו: יש לו משמעות בעולם. יש לו נוכחות. דעתו נחשבת, מעשיו זוכים להדים, אנשים רוצים בקרבתו, הוא מעניין. אנחנו? בקושי לאנשים שמכירים אותנו אכפת מאתנו, את מי מעניין מה אנחנו אומרים. מתי הייתה הפעם האחרונה (או הראשונה לצורך העניין) שמישהו ביקש את תגובתנו למשהו. אותנו לא מכניסים למקומות שהם מסתובבים בהם, אנחנו הקהל הנכבד, אנחנו הצופים בבית. הם באור, אנחנו בצל. הם חיים את החיים, אנחנו נרדמים על הספה בסלון. הם האייטם, אנחנו הטוקבק.

המפורסמים הם מעין מראה שהתרבות מציבה בפנינו: ככה צריך להיות. זוהי הצלחה. זה מה שהולך. וזה מעצבן. הרבה פעמים אנשים רואים מפורסם ומתמלאים טינה: אני יותר חכם/יפה/מצחיק ממנו, למה הוא כן ואני לא. זו עוד תופעה של ההיסטריה, ממש כמו ההערצה והחיקוי.

 

ד.

גם אני, למרות כל האמור לעיל, מוצא את עצמי לפעמים חסר כוחות אל מול המפורסם, או יותר נכון אל מול האנרגיה האדירה הזו שנדחסה לגוף של אדם רגיל שעומד מולי ונקראת פרסום. גם אני בנאדם, לא? מה, אם אראה פתאום את בר רפאלי – לא אסתכל? אם יעבור מולי, אנא עארף, עופר שכטר – לא אעיף מבט? אין טעם להתכחש: יש שם איזו עוצמה. וגם אני קרה לי שפגשתי מפורסם והתחלתי להתבלבל כמו טמבל. זה קורה, זה טבעי. לא צריך להתרגש. לפעמים פשוט צריך לחבק את ההיסטריה על מנת להרגיע אותה. וגם יש איזה תחושה חזקה של ניקיון אחרי שיצאת קצת טמבל אל מול מישהו מפורסם; קצת כמו להתוודות.

לפעמים כל מה שהבנאדם צריך זו חוויה מתקנת. הרי ידוע שהדבר הגרוע ביותר לעשות למפורסם הוא לא להכיר אותו. אז לפני כמה זמן הזדמנתי למסיבה שהיו בה, מסתבר, המון מיני-מפורסמים, מהדרג הנמוך ביותר עד הכמעט בינוני; תערובת די מאוסה של פליטי ריאליטי, בנים של מפורסמים אחרים, דברים כאלה. אני, שאין לי טלוויזיה, לא הכרתי אף אחד או אחת מכל האנשים האלה ונהניתי מאוד להתנשא עליהם ועל התוכניות העלובות שהם השתתפו בהם.

אלא שעד שברחתי מהמקום הנורא ההוא – וזה לא לקח הרבה זמן – התהפך מצבי הנפשי ופתאום קצת נגעו ללבי האנשים האלה, הצעירים, ששעתם הקצרה אל מול המצלמות זה עתה תמה, והם מרגישים את החום הגדול של הזרקורים עוזב אותם אט אט, הם נופלים מהעץ הגבוה, חלקם עדיין מנפנפים בידיהם כדי למצוא אחיזה, משהו לבלום את הנפילה (עשיתי אודישן לפרסומת, אמרה לי אחת). הם היו חבורה של ילדים אבודים עם הרגלים רעים. זה היה עצוב.

למדתי את הלקח שלי לגבי מפורסמים: אתה יכול לאהוב אותם או לשנוא אותם, להעריץ אותם או להתנשא מעליהם, אבל זה לא באמת משנה. שום דבר מכל זה אף פעם לא אישי – הרי אם זה לא היה הם, היו אלה אנשים אחרים. עובדה שאהבת, שנאת, הערצת או התנשאת מעל מפורסמים אחרים לפני שאלה באו. זה לא אישי.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גָּאוֹן וְאַכְזָר  On 04/06/2007 at 18:43

    היות וגדלתי בבית בלי טלויזיה (אידאולוגיה כזאת של ההורים שלי בירושלים של שנות השמונים) אני לא מזהה ממטר גם כוכבי טלויזיה ענקיים. . זה מביך ואף מגוחך בעיני הסביבה, אבל בעיני זה טבעי מאוד.

    כך, בתפקיד שעבדתי בו פעם, הייתי אמור לתת שירות לאיש שנחשב לכוכב ענק בטלויזיה. אחד שכל אחד מזהה בלי משקפיים, וכשהוא אמר לי בזעף כשהסברתי לו את הכללים "אתה עושה לי בכוונה?"
    אמרתי לו בפליאה: לא, למה שאעשה לך בכוונה? אנחנו לא מכירים
    והוא אמר לי : אל תלעג לי בבקשה.
    ואמרתי לו: אני לא לועג לך, אדוני, אבל אנחנו לא מכירים
    והוא שאל בזילזול מתנשא: אתה לא מכיר אותי?
    ואמרתי לו: לא. מעולם לא שירתתי אותך
    והוא לא האמין שזה אמיתי וזה קורה לו והוא שאל: אתה באמת לא יודע מי אני?
    ונאלצתי להישבע לו בנשמת הכלב שלי אוסקר זצ"ל שאין לי מושג וחצי מושג מי הוא.
    וכאן הוא כבר הסתקרן: אתה לא רואה טלויזיה?
    ואמרתי לו ש, לא, אין לי טלויזיה וגם לא ראיתי טלויזיה בבית הוריי אף פעם.
    והוא כבר ממש נדהם והביט בי במבטים חצי עוינים חצי מרותקים. הוא היה מהופנט מרוב סקרנות ופחד.

    אני בטוח הייתי הבן אדם הראשון והאחרון שלא זיהה אותו במדינה.

    זו היתה חוויה מזככת בשבילו. בשבילי זה היה כלום. עוד בן אדם שאני משרת כמו כל בן אחר.

    אבל בשבילו זו היתה חוויה ייחודית של פעם בחיים. פתאום, לפתע, באמצע הצהריים בירושלים, הוא היה ככל האדם.

  • בתיה באמבטיה  On 04/06/2007 at 19:16

    אבל הלא אתה המפורסם.

    פעם, אחרי שיעור פסיכולוגיה משעמם, יצאתי לרחוב אבן גבירול והנה שם ראיתיך: מתולתל, משופם ובטח לובש איזה חולצת דיויד ששון שלא ידעתי להעריך.
    והתרגשתי מאוד ורציתי להגיד לך שאתה אחלה גבר ושאני כל כך מכירה אותך, הרי אני מקשיבה למה שיש לך להגיד כבר הרבה זמן.

    אבל אתה אדם פרטי קודם כל, וזה תמיד מרגיש כאילו הספייס של אנשים אחרים הוא שלהם, אז אני לא אומרת כלום. אף פעם לא ברור לי מה עדיף – שתשמע שאתה עושה לי טוב או שאני פשוט אתעלם ממך.

    אתה לא מרגיש נצפה? כי אם לא, אני חושבת שזה יהיה מוזר מאוד, מגה-סטאר פויר… 🙂

  • נו באמת  On 04/06/2007 at 19:28

    תהילה, ולכתוב על יצירות ותוצרי כישרון של אחרים, זה לא משהו שמצדיק אפילו מבט חטוף ברחוב

    זו תהילה של טרמפיסטים חמקמקים, לא ממוקדים שיש להם בלוג
    ומידי פעם הם מאמינים שאפשר לפגוע בבני אדם על סמך היותם משהו או מישהו

    ובכן, לכל העולם יש בלוג כרגע

  • לולו  On 04/06/2007 at 20:16

    זֶה מוּזָר כְּשֶׁאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים מֵתִים
    בֵּין אִם נִלְחֲמוּ בַּצָד הַטוֹב
    אוֹ הָרַע.
    זֶה מוּזָר כְּשֶׁאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים מֵתִים
    בֵּין אִם אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָם אוֹ לֹא
    הֵם כְּמוֹ בִּנְיָנִים יְשָׁנִים רְחוֹבוֹת יְשָׁנִים
    דְבָרִים וּמְקוֹמוֹת לָהֶם אָנוּ רְגִילִים
    שֶׁאֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים רַק מִפְּנֵי שֶׁהֵם
    שָׁם.
    זֶה מוּזָר כְּשֶׁאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים מֵתִים
    זֶה כְּמוֹ הַמָוֶת שֶׁל אָב אוֹ
    חֲתַלְתוּל אוֹ כֶּלֶב.
    וְזֶה מוּזָר כְּשֶׁאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים נֶהֱרָגִים
    אוֹ הוֹרְגִים אֶת עַצְמָם.
    הַבְּעָיָה עִם הַמְפֻרְסָמִים זֶה שֶׁחַיָבִים
    לִמְצוֹא לָהֶם תַחֲלִיף וְאִי אֶפְשָׁר מַמָשׁ
    לְהַחְלִיף אוֹתָם, וְזֶה גוֹרֵם לָנוּ עַצְבוּת
    מְיֻחֶדֶת כָּזוֹ.
    זֶה מוּזָר כְּשֶׁאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים מֵתִים
    הַמִדְרָכוֹת נִרְאוֹת שׁוֹנוֹת וְהַיְלָדִים
    שֶׁלָנוּ נִרְאִים שׁוֹנִים וְשֻׁתָפֵינוּ לַמִטָה
    וְהַוִילוֹנוֹת שֶׁלָנוּ וְהַמְכוֹנִיוֹת שֶׁלָנוּ:

    אֲנַחְנוּ נְבוֹכִים.

    (צ'רלס בוקובסקי)

  • בועז כהן  On 04/06/2007 at 22:40

    יש לי תחושה שפעם קודם היית צריך להיות זמר נהדר ושחקן מצויין שיקראו לו אריק איינשטיין – ורק אז היית מפורסם, בזכות עשייתך.

    ואילו היום אתה קודם כל מפורסם. לא ממש ברור למה ומדוע, אבל אתה מפורסם ולא ברור לאף אחד מהי עשייתך ובזכות מה נהיית, בעצם, מגה-סלבריטי (ראה מקרה מירי בוהדנה, "ההריון של המדינה").

  • ימימה  On 04/06/2007 at 23:11

    גם לי קרה משהו דומה למה שקרה לגאון ואכזר. יצאתי לטייל בפארק הירקון, ופגשתי שלושה אנשים נחמדים. התחלנו לדבר, הגענו למקור פרנסה וכשהם אמרו שחקנים, שאלתי איפה, אז אחד אמר בתיאטרון רפרטוארי, אחד אמר בכל מיני ואחר אמר בטלוויזיה. וואלה – באיזו תכנית? התברר שמשהו שלא היה אדם שלא ראה באותה תקופה. הם בוודאי חשבו שאני מוזרה קצת. וגם כנראה לא ממש טעו.

  • כרמל  On 05/06/2007 at 0:31

    מגישים, שלפעמים הם מגיעים להיות סטודנטים/ות שלי ומצפים שאזהה אותם ואין לי שמץ.

  • שפי  On 05/06/2007 at 11:32

    בעל "משמעות בעולם" ו"נוכחות" ו"דעה נחשבת" ו"זוכה להדים" ו"רוצים בקרבתו" ו"מעניין" מבלי להיות "מפורסם".

    מפורסמים הם אנשים שלולא הפירסום הם היו יותר מיסכנים מהאזרח הממוצע. בדרך-כלל זה מה שהם היו בילדותם, מיסכנים מהממוצע. מדובר בברירת מחדל. טעוני-טיפוח במסלול של אפליה מתקנת, שהיאוש המוצדק שלהם יהיה יותר נוח, אולימפיאדת הנכים, זה סוד הפירגון.

    אבל לדבר על דוגמנים זה נדוש-עד-מיותר, על גבול החנופה לקוראים. היה יכול להיות מעניין אם היית כותב על המפורסמות של פוליטיקאים ו"אנשי רוח" ואילי-הון. נראה אותך כותב אותו דבר על ברק, או עמוס עוז. אחרת יש מקום לחשוד בך שאתה-בעצמך.

    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=3055586

  • נועה  On 05/06/2007 at 13:49

    באתי לבקר ידיד חדש, והשותפה שלו לדירה היתה כוכבת עולה בטלנובלות/ סדרות איכות של ערוצי נישה.
    יש לי טלוויזיה אבל כמעט לא ראיתי דברים באותה תקופה חוץ מארץ נהדרת, כך שלא זיהיתי שלפניי סלב. אף על פי כן, עדיין היה מתח מסוים באוויר, משום שאפשר היה לראות עליה שהיא נאה מהבחורה הממוצעת ואפילו בלבוש ביתי היה בה מעין "סטאר קוואליטי".
    או בקיצור, גם אם היא לא עשתה טלוויזיה עד אותו יום, היה ברור שמקומה שם.
    והסלבריטאיות?
    היא רק תופעת לוואי.
    הסופרסטארים האמיתיים עושים לנו את זה גם בלי מצלמה. זה מה שכל כך נהדר ומדכא.

  • שרון  On 05/06/2007 at 15:44

    חברים יקרים, זה לא משנה אם אתם מתרגשים כשאתם רואים ידועונים או שאתם מתרגשים מזה שלא זיהיתם אותם בכלל. בכל מקרה העובדה היא שזה מייצר משהו אצלנו וכמעט לא נישאר אדישים ושווי נפש לא להם ולא לטלוויזיה.
    תמיד תהיה סוג של תגובה וזה רק מראה כמה עמוקה ההשפעה של התקשורת אלינו.

  • יעל ישראל  On 05/06/2007 at 19:02

    מדגים תחושה שלי מחוויות עם חברה מאוד מפורסמת. אז מעבר לכך שבמסעדות וכו', פתאום השירות משתפר פלאים, מלצריות מורחות חיוך שמגיע מטבריה עד אילת, מגישים לך עוד ועוד תוספות און דה האוז ועוד, יש בזה באמת משהו מוזר. מסתכלים. מתלחששים. ניגשים לפעמים ומדברים כאילו הסלב הוא אחוקי שלהם.

    והסלב עצמו? גם עליו זה משפיע. אין מה לעשות. חברתי הזו היא בחורה שלא אוהבת להקדיש רבות למראה החיצוני, ויש לה מין עקשות כזו שיקבלו אותה כמו שהיא. זה התחזק עד כדי הגזמה כאשר התפרסמה, כי היא מרגישה שבגלל שמצפים ממנה להיות "רפרזנטטיבית", היא דווקא תראה להם מה זה, ותלך כמו שהיא רוצה. וגם זה הפך את התנהגותה מופרזת, דווקאית, וגם זה מעצבן.

    כן, מצפייה בה, אני חושבת שפרסום מאוד משפיע על הנפש, ולא לטובה. אדם לא נןעד ללכת ברחוב ושכל הזמן יציקו לו ויטרידו אותו. גם אם אתה אדם רגוע, ללא כל מיני פארנויות קטנות, זה יטריף אותך. לי יש רושם שזה פוגע באיזה איזון פנימי בנפש.

    ומה שהכי עצוב: אקס סלב, שיש עוד אנשים שזוכרים אותו במעומעם אבל לא ממש יודעים מאיפה, ואולי הרוב כבר לא זוכרים, אבל הוא כל הזמן מביט לצדדים ומנסה לראות אם מישהו מזהה אותו. יש לי גם חברים כאלה. עצוב.

    בגדול, נראה לי שאנונימיות עדיפה. אם כבר להתפרסם, אז לנהוג מנהג סאלינג'ר, ולהיתקע באיזה מקום.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: