על יום הצרכן הבינלאומי

 

א.

יום הצרכן הבינלאומי חל ומעד ונפל ועבר מתישהו בשבועות האחרונים, ואתם ואני בכלל לא שמנו לב. זה קרה בזמן שמצמצנו, כמו שאומרים. לא הפסדנו כלום. בכתבות הרגילות נכתבו הדברים הרגילים; הצרכן לא מוגן, לא מאורגן, לא מעוניין. יותר ויותר מאתנו מעזים להתלונן, להחזיר מוצר דפוק שרכשו ומה שנקרא "לעמוד על זכויותיהם", אבל בגדול המצב בקקט.

עוד מחקר נחקר, עוד סקר נסקר, עוד חוק נחקק, עוד צרכן נדפק. עוד יום הצרכן הבינלאומי עבר. בטח לא נשים אליו לב גם בשנה הבאה.

 

ב.

צריך להבין שכוחות גדולים פועלים לילות כימים על מנת להשכיח מאתנו את יום הצרכן הבינלאומי ואת משמעותו האמיתית, יחד עם, כמובן, גם שאר 634 ימי הצרכן הבינלאומי האחרים בלוח השנה. בעולם הנוירוטי שלנו, עולם היפר-קפיטליסטי שכולו מניפולציה על האינפורמציה ומוניטיזציה של האילוזיה (או בעברית: הכל דימוי, הכל למכירה), זה לא מאוד מסובך: הם פשוט הפכו את התמונה ובראו עבורנו עולם בו כל יום הוא יום הצרכן וכל סופשבוע הוא קרנבל קניות. תמיד יש איזה מבצע. תמיד הוא מיוחד. כולם הולכים לקראתך. עובדים בשבילך. רוצים בטובתך. נותנים את הלב. בתשלומים.

מדי פעם זורקים לנו קליפות בננות: קח קופון, קוף! קח כרטיס מועדון! קח אחריות לשלוש שנים! קח שירות ברמה שלא הכרת! קח הכל ותבלע, שלא תראה את המציאות. דבר יותר, שלם כפול. שדרג. קח הלוואה שלא תוכל להחזיר על מנת לקנות דברים שאתה לא צריך במחירים שאתה לא יכול להרשות לעצמך, וכך שוב שוב. כל יום הוא יום הצרכן. קנה, זה היום שלך!

התפקיד שלנו הוא להזין את המכונה, לא לבלבל את המוח עם יום הצרכן הבינלאומי.

 

ג.

גם את יום הצרכן הבינלאומי הזה, שלגמרי שכחנו ממנו, הם בראו עבורנו ולפי מידתנו. יום צרכן קטן כזה, חמוד, יום הצרכנצ'יק. מין ארגז חול שבנו לנו, בריכה לקטנים (ואנו זוכרים הרי מה יש בבריכה של הקטנים): יום בו אנו מעזים להתקומם נגד חנות האלקטרוניקה שמכרה לנו LCD שהתקלקל, מכריזים כי החלפנו ג'ינס עם כתם או מביעים בסקרים אי אמון במוקדנים טלפוניים באשר הם.

כלומר, עוד יום רגיל בו הגדולים והחזקים והנעלמים משסים אותנו הקטנים האחד בשני תמורת פרוטות בעוד הם סופרים את המיליונים. מוקדנים טלפוניים? מכנסיים מוכתמים? מסכים שטוחים? זהו יום הצרכן? זה מה שמגדיר אותנו כצרכנים? אלה הזכויות שעליהן אנו אמורים להילחם? וגם אם כן, למה רק עליהן?

אבל ככה זה בארץ כלבוטק: הגדולים נטפלים לקטנים, מקריבים קורבנות אדם לדעת הקהל ושלום על ישראל, עסקים כרגיל.

באותו השבוע של יום הצרכנון עלתה לכותרות גם השערורייה של קופת חולים כללית שמפרסמת את דגני הבוקר של אסם-נסטלה למרות שהדגנים האלה מכילים ימבה דברים שלא בריאים לילדים ולא מזינים באופן כללי. מדובר פה בקופת חולים, לא תגידו טוסטר. זה כבר משהו במשקל כבד, לא? מה עם זה? למה יש לי תחושה שכלום לא יקרה? ומה עם ההסכמים האלה לפרסומות סמויות שנחתמים מאחורי גבנו, ועוד מקבלים הכשרה אתית? מה עם השקרים בפרסום? מה עם כל האנשים שנפגעים על מנת לספק לנו את כל הדברים האלה שאנחנו לא צריכים? לאן הולך כל הזבל שאנחנו מייצרים? כל הדברים האלה עוברים כאילו כלום.

צ'מעו עוד משהו: ביום הצרכנצ'יק האחרון טענו למעלה מ-60% מהנשאלים כי לא יקנו ברשתות שיווק הפוגעות בעובדיהן. איזו בדיחה עלובה. אבוי לעם שלמד לדקלם סיסמאות נבובות ממנהיגיו הריקניים, אבוי לעם שלמד ממנהיגיו הכושלים שהפה והלב כמעט אף פעם לא שווים.

 

ד.

בואו נשמור על פרופורציות: התמזל מזלנו ואיננו התושבים הטובים של אפריקה שנאבקים על הישרדות. אנחנו אנשים צרכנים בתרבות של צריכה. זה מה שאנחנו עושים, או אמורים לעשות, רוב רובו של הזמן. לא שצרכנים זה כל מה שאנחנו ותו לא, חלילה, אבל זה העולם בו אנו חיים. הצריכה היא האמצעי והיא המטרה, היא מניעה את העולם. כמו מנוע דינמו עצום המופעל על ידי כל הרגליים על כל המדרגות הנעות בכל מרכזי הקניות שנראים כולם פחות או יותר אותו דבר. לא משנה מה אתה, חוץ מזה אתה גם צרכן. נדון, כמו כולנו, להזין את המפלצת.

בעולם כזה, זכויות הצרכן הן חלק בלתי נפרד מזכויות האדם שלנו. זכויות שהולכות קצת עמוק יותר מהזכות לקבל החזר על טוסטר מקולקל. דברים בסיסיים כמו הזכות לכבוד, הזכות לפרטיות, הזכות להתאגד, הזכות לדעת ומעל הכל: הזכות לחיות.

זה צריך להיות הנושא של יום הצרכן. לא רק ללמד ילדים בבתי הספר איך להסתדר בקניון, אלא גם ללמד אותם שיש דברים מחוץ לקניון, ושלכל הפסולת הזו הנמכרת והנקנית והמתקלקלת והנזרקת והבלתי מתכלה יש מחיר כבד שעוד יוגש. אבל כאמור לעיל, כוחות גדולים פועלים וגו'. בינתיים נהרוג מוקדן, וננוח.

 

ה.

לבד משאר בשוליים, מול עסק כזה או עסק אחר מסדר גודל בינוני, וניצחון סמלי מפעם לפעם על אחד הגדולים, הצרכן לא באמת יכול להגן על זכויותיו. כשמסתכלים על התמונה כולה מבינים מיד שאין שום סיכוי. הם פשוט גדולים יותר וחזקים יותר. הם יותר מדי, ובכל מקום.

ראו כמה מהר הסתדרו רשתות המזון המהיר עם טרנד הבריאות (המבורך); הם פשוט התחילו לכתוב על המוצרים שלהם שהם בריאים, וזה בסדר. שום נזק לא נגרם. מקסימום, תמיד תהיה איזו קופת חולים שתפרסם את הדאבל אקסטרא מקסי בורגר החדש (זה בטעם של קלקר מעופש) כטוב במיוחד לסובלים מהתקרחות. המכונה לא תעצור.

וכולם – רוממות "טובת הצרכן" בפיהם, אבל טובת הצרכן אין לה דבר וחצי דבר עם מה שקורה פה. לדוגמה: נגיד שיש איזו פרסומת לבנק שמתגאה עד אין קץ בכך שהוא מביא את כרטיס האשראי עד בית הלקוח. איזה שירות! זה הבנק "שלי".

הגישו פינג'אן והגידו – היש עלבון גדול יותר מזה לאינטליגנציה? הבנק שלך טוחן אותך, גוזר עליך קופונים, מיישר שורת עמלה על גבך העמל, מרוויח מכל תנועה שאתה עושה – אבל מה, מביא לך את הכרטיס עד הבית, ועוד עושה מזה עניין כאילו המציא את הפניצילין.

טובת הצרכן. תעשו לי טובה. רק בפרסומות יש דבר כזה, ואנחנו יודעים הרי מי מאמין לפרסומות.

 

ו.

אתם יודעים מהי טובת הצרכן? שימכרו לו פחות. שימכרו לו מוצרים שיחזיקו יותר זמן. שלא ישקרו לו. שלא יזהמו ויהרסו ויהרגו בשמו. טובת הצרכן היא שאנשים לא יעבדו בשכר רעב ובשעות מגוחכות כדי שהוא ייכנס לאיזו רשת לעשות קניות באמצע הלילה. טובת הצרכן היא שלא יעשו הסדרים מאחורי גבו, שלא יתפרו עליו קומבינות. זו טובת הצרכן. טובת הצרכן היא לדעת לאן הולך הכסף, מה זה באמת הדבר הזה שהוא הרגע רכש וממה זה עשוי. טובת הצרכן היא אחריות סביבתית וחברתית של היצרן, ואני מדבר על אחריות אמיתית, לא לשים צבע ירוק או תמונה של פרה צוהלת על האריזה, גם לא על תעודות האחריות הפתטיות שאנחנו מקבלים עם כל מוצר שקנינו. אבל לך תאמין לתעודות האחריות.

תעודות האחריות הן משל לתרבות הצריכה כפי שאני חווה אותה: בחיים התקלקלו לי כבר המון דברים, האמינו לי, אבל מעולם לא קרה לי שהדבר שהתקלקל היה כלול באחריות.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טל  On 26/03/2007 at 17:25

    קראתי את הרשימה שלך דווקא מהסוף להתחלה. איכשהו ככה היא עבדה לי יותר טוב.

  • דרור פויר  On 26/03/2007 at 17:37

    אם זה עובד בשבילך, זה עובד בשבילי

  • עזי  On 27/03/2007 at 3:53

    עצם האירוע של "היום" הוא עניין מעליב. כאילו שהוא מועיל, מעורר מודעות, משפיע על מישהו. העלבון הוא לאינטליגנציה של מי שחושב, או שחושב שהוא חושב, כי זה עלה תאנה שמנפיק עוד ארגון תמהוני שלא עושה דבר *ממשי* מלבד לספק מקומות פרנסה לכמה מפעיליו. לא שזו לא מטרה חשובה, אבל האשליה של הכאילו נלחמים בחברות העושקות, מנצלות, מבזות, משתמשות וחומסות אותנו מסוכנת לא פחות מהעושק עצמו.

    כמו עם "היום הלאומי לאינטרנט בטוח" המטופש, או ה"יום ללא עישון" המיותר, כך גם יום הצרכן לא נועד אלא לפרסם את הכאילו עושים וכמה מנותני החסויות שלו. וכרגיל — אנחנו הטמבלים אוכלים אותה ונסחפים בפיתויי האשליה.

  • עומר  On 27/03/2007 at 9:00

    מה הרי זה ידוע שיום הצרכן זה קונספירציה של התאגידים לא ? מוצאים פשוט יום בשנה כדי שיהיה אפשר לנתב את הכעסים המודעים והתת מודעיים של מסת הצרכנים הענקית, זהו פשוט עוד מופע ראווה בתרבות הראווה. האדם המנומנם מ"עוצמתו העמוקה" של המופע קם ביום למחרת עם שיר חדש בלב ותאבון חדש לעוד מסך שטוח רק ב 900 שקלים חדשים

  • טל  On 27/03/2007 at 9:42

    אתמול סלקום שלחו לי דיסק און קי מתנה.סתם, כי אכפת להם ממני.
    מאוחר יותר אחרי הצהריים, התקשרה אליי מישהי רק לאחל לי חג שמח. אולגה מהוט טלוויזיה בכבלים.
    עם חברים כאלה, מי צריך חברים אחרים.

  • מירב  On 27/03/2007 at 10:07

    ל-364 במקום 634 (ימים בשנה)

  • דניאל  On 27/03/2007 at 12:00

    פוסט מעולה. כן ירבו.

  • בתיה באמבטיה  On 27/03/2007 at 16:26

    אבל לא עושה עם זה כלום.
    למה? ככה.
    למה??? פשוט ככה.

    אין לי דרך אחרת להסביר את הפאסיביות הפאתטית שלי

  • אורית עריף  On 27/03/2007 at 23:10

    כל כך בהיר, שפוי, לא מטיפני והכי הכי – אנושי.
    אתה כותב נפלא, מחכה לפוסט הבא.
    לילה טוב 🙂

  • שחר  On 28/03/2007 at 12:38

    הפוסט הזה הזכיר לי מפגש עתיק של איציק ספורטא עם ראשוני הקשת הדמוקרטית המזרחית. ספורטא הגיע כמומחה לענייני כלכלה, דיבר על התאגדות, על זכויות עובדים, על שכר מינימום. מישהו בקהל ביקש המלצות צרכניות דווקא, איפה לשים את מעט הכסף שהוא הצליח לחסוך, עם איזה בנק כדאי לעבוד, כאלה. ספורטא הסתכל על הקהל כהלום רעם ואז שטח את משנתו הפשוטה בנושא: עשר שעות ביום אתם עובדים, שעתיים, אולי, אתם צרכנים, איך זה שזכויות הצרכן נעשות חשובות יותר מזכויות העובד?

  • אליק בליק  On 28/03/2007 at 18:05

    אין כמוך, פויר.

    אבל בדיוק כמו למפלגה הקומוניסטית, לשיתופי הקבצים באינטרנט, לנוסטלגיה על פתח תקוה בשנות השבעים, לתנועה נגד הטלויזיה ונגד העישון, גם לכל זה אין סיכוי.

    אנחנו עובדים בחברות מסחריות, קונים מחברות מסחריות, אוכלים אוכל מעובד שיוצר בחברות מסחריות וכשסוף סוף אנו רוצים לנוח מהמסחור הזה אנו מזמינים לילה בבית מלון מסחרי.

    אז איך אמרו חכמים? if you can't beat them … join them.

  • דרור פויר  On 29/03/2007 at 18:54

    אחלה טוקבקים, לא? אני מאוד מבסוט.

    שחר – אחלה בלוג יש לך אתה. וגם הסיפור על שפורטא מעניין

    אליק – לכל הדברים שמנית דווקא יש סיכוי (אולי חוץ מפתח תקווה). ובכל מקרה, ועם כל הכבוד לחכמים שלך, אני אומר שזה שאתה לא יכול להביס אותם, לא אומר שאתה חייב להכנע להם.

Trackbacks

  • By וובסטר 3 - חנן כהן on 26/03/2007 at 19:19

    הקופאית: למה?

    אני: את באמת רוצה לדעת למה אין לי כרטיס מועדון?

    הקופאית: כן.

    אני: מה האינטרס של הסופרמרקט?

    הקופאית: לתת לך הנחות.

    אני: לא. זה לא הא…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: