טרמינל

א.

בשבוע שעבר הייתי בבית העלמין ירקון. בכניסה שלט אלקטרוני גדול עם שם הנפטר, שעת הלוויה והשער ממנו תצא; טרמינל של ממש, במלוא מובן המילה. המקום המה מוות, פרידות ודחפורים.

באתי ללוות דוֹד בדרכו האחרונה. לא דוד-דוד, יותר שריד כמעט אחרון לימים בהם כל מבוגר מהמשפחה שאיננו קרוב ישיר נקרא דוד. דומה שפיחות לא קטן חל במושג הדוד עם השנים. פעם היו לי המון דודים, היום אף אחד לא קורא לי דוֹד. אף אחד לא צובט לי יותר בלחי ואני לא צובט בלחי של אף אחד. הימים האלה, חוששני, חלפו.

בית העלמין מתפתח יפה, מתפשט אל עבר הכבישים התוחמים אותו. המרווחים בין הקברים הופכים יותר ויותר צרים. אין מקום. לאן שלא תפנה את המבט, חופרים במרץ. ראיתי שם קבורה בקומות. בינתיים מדובר בדו-קומתיים קטנים, אבל כשאתה עומד שם ומביט מסביב אין לך אלא לדמיין את עיר המתים צומחת לגובה, את עשירי הארץ נקברים בפנטהאוזים מפוארים עם נוף מרהיב בעוד העניים נטמנים בקבר-שיכון בשכונות הצדדיות.

צפוף, ויש פקקי תנועה. מישהו פישל בתזמון ובעוד משפחה אחת קוברת את מתה, אחרת כבר מתקבצת סביב קבר פתוח שנחפר בצמוד. הכל קרוב מדי. רגעים של מבוכה. הסתכלתי על שתי המשפחות האלה, אחת מהן שלי, וחשבתי שהיום הוא תחילתה של מערכת יחסי שכנות שלאחר המוות.

כ-36 אלף איש ואישה מתים בשנה בישראל. זה הרבה. הסתובבתי בין המצבות, קראתי את הכיתובים, את תאריכי הלידה והמוות, וכמו שקורה לפעמים בבתי עלמין חשבתי על הזמן.

אנשים טועים בפירוש שהם נותנים לשלווה היחסית השוררת בבית העלמין. הם חושבים שזה בגלל שהזמן שם עומד מלכת, אבל האמת הפוכה: שם הזמן רץ הכי מהר, וזה בגלל שאין לו חיכוך.

כל הזמן אנחנו נלחמים בזמן, עומדים בדרכו, לא נותנים לו לעבור בשקט, מנסים להרוויח עוד שעה, לסחוט עוד דקה, עוד רגע, עוד שניה. רק בבית העלמין אנחנו זזים מעט הצידה ונותנים לו לחלוף על פנינו. בגלל זה השקט. בגלל שהזמן עובר באין מפריע.

שם זמן לא שווה כסף. בגלל זה השלווה.

 

ב.

חשבתי על הזמן ועל הכסף ונזכרתי בביקור אצל המומחה. ודאי הייתם במשרדו של המומחה (כזה שלוקח הרבה). שם הזמן מתחכך בכל דבר, משתפשף, לא עובר בנעימים. שם הזמן הוא כסף וכל שניה צריכה להשתמש במרפקים בשביל לפלס לעצמה דרך.

כשאתה יושב שם אינך יכול שלא להכפיל את הסכום שאתה משלם במספר האנשים בחדר ולחלק אותו בזמן שמוקדש לכל אחד, ובעיקר לך, לפי דקות. ואינך יכול שלא להכפיל את שכר יומו של המומחה במספר ימי עבודה ולחשב כמה מהם היו מספיקים לך. ואינך יכול שלא להיזכר כמה זמן אתה מחכה לפגישה הזו. ואינך יכול שלא לתהות: למה הוא עובד כל כך הרבה. ובאיזו שעה הוא מתחיל? ואינך יכול שלא לחשוב שתמורת מה שאתה משלם מגיע לך יותר מזמנו, ואינך יכול שלא לחשוב שלא כל כך אכפת לו ממך ושבשבילו הכל סרט נע של מזומנים.

ואינך יכול שלא לחשוב שזמן הוא כסף.

ואתה ממש יכול לראות את המשוואה הזו על הפרצופים של האנשים מהסוג הזה, אלה שכל דקה שעוברת בחוסר מעש היא בזבוז מבחינתם. אתה יודע מה הם עושים בעשר דקות? למה לנוח? המנוחה היא זריקת כסף לפח. המנוחה היא פשע. חבל על הזמן. זה נראה כאילו הוא קצת כבול במשוואה הזו – מרוויח יותר מדי בשביל לעצור. ומתוך כל הכעס והטינה אתה מתחיל קצת לרחם על אנשים מהסוג של המומחה, כי כסף הוא אולי עושה בטונות, אבל מהזמן הוא כבר לא ייהנה.

 

ג.

זמן זה כסף? אם תשאלו אותי בנקודה הזו בזמן, הרי שהכסף שאנחנו מקבלים תמורת הזמן שלנו הוא כמו חרוזי הזכוכית הנוצצים שנתנו האירופאים הראשונים שהגיעו לעולם החדש לילידים התמימים: זו אחיזת עיניים, זה לא מספיק, זה לא המחיר הנכון. אנחנו מוכרים את עצמנו בזול. עובדים תמורת כסף, אבל הכסף נגמר והזמן עבר ובסוף די נשארת בלי שום דבר.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורי ס.  On 18/03/2007 at 20:23

    מעניין – אני חשבתי שיהודים וטרמינל (לומינלט)-ים הולכים טוב ביחד בגלל יצר הנדודים. ואולי זה בעצם בגלל שכל טרמינל הוא גם קצת תחנה סופית (באופן טרמינלי). העם היהודי הרי "מת" על מקומות קדושים, שלא לומר קברים עתיקים.

  • כנרת  On 18/03/2007 at 20:49

    ואני שואלת, בעצב גדול ובכאב של ייאוש, מה נעשה? כיחידים, כחברה, כאנושות. איפה היציאה הבאה? לקחת חלק, כי זה כבר חזק מאיתנו, או לבור לנו דרך אחרת, כי יש תחנה לפיקדון הזה?

  • יוסי  On 18/03/2007 at 20:56

    השילוט דינאמי, טרמינלי, פתלוגי. התנועה סטאטית, קפואה, מקובעת, שכנים לנצח. התפוררות.
    הכבדות לא נעה, הקביעות יצוקה בשורשי הבטון.

  • עומר  On 18/03/2007 at 21:17

    הרימה שיוצאת מעינו של האביון הקבור לא עושה הבדלות, בלאט היא תמצא את דרכה לתחת של המלך המרקיב לו בנחת בקיברו

  • תמר  On 18/03/2007 at 22:49

    מצא חן בעיני מה שכתבת על הזמן ללא החיכוך
    חוצמיזה, בקש ממיכאל שיצבוט לך בלחי.

  • שי  On 18/03/2007 at 23:06

    לפני כמה חודשים בלוויה בהר הצופים, אני זוכר גם כן את השלט האלקטרוני, עם שמות ההצגות לשעה הקרובה ולי ישר עלה קולנוע בראש.

    לכל סרט/הצגה, באים הצופים, יימצאו גם שחקני המשנה והכוכב הראשי בתכריכים.
    יש כאלה עם הרבה קהל ויש כאלה עם מעט (בהלוויה שהייתי בה היה מעט מאוד קהל, סרט די עצוב) אבל כל הסרטים המדוברים גורמים לך לחשוב.

  • קורינה  On 19/03/2007 at 1:04

    אביב עכשיו..
    הנרקיסים פורחים גם בעציץ. והריח, לא רע בכלל.

  • אפרת  On 20/03/2007 at 2:09

    נוכחותו ואיונו של הזמן – מדוייקים ויפהפיים. תודה

  • הרג"כ  On 21/03/2007 at 16:11

    חזק מאוד, אולי כדאי שתתחיל לכתוב יש כאלה שמתפרנסים מזה לא?
    בנוסף: שמחתי

  • שין  On 21/03/2007 at 22:24

    כרגיל, יפה ומדוייק
    ז'ה טם
    וגם אורי מצליך

  • שין  On 21/03/2007 at 22:26

    מצליח זה יותר טוב 😐

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 22/03/2007 at 20:08

    מאד יפה כתבת . גם רוב התגובות יפות הפעם.

  • דרקונית  On 30/11/2008 at 17:11

    אתה צריך לקרוא את "מומו" של מיכאלה אנדה

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: