קול התור

 

א.

המדינה כמרקחה, אבל אצלי די רגוע האמת. אני עומד בתור. לא כמשל לשום דבר, עומד ממש, או יושב; זמן התפנה לי ואני משלים סידורים שהצטברו, עושה קניות, משלם דוחות, מסדר עניינים. כל הדברים שלעיל כרוכים בתור. והאמינו לי – אני עומד, או יושב, בכולם. ממתין. הפכתי לאיש ממתין. דואר, קופת חולים, עירייה, בנק, סופר, מרכז שירות, וטרינר, יו ניים איט, אני שם, עושה את הזמן שלי, כמו שאומרים בסרטים.

הימים שלי הם תור משתרך אחרי תור. לפעמים אני מדמיין את עצמי בסרט כלא, אוחז מגש של אוכל ומתקדם אל עבר סיר מהביל שמכיל תבשיל מחליא, ולפתע אני שובר את הכלים, מזנק על אחד מהשומרים וכו'. לפעמים אני מדמיין איך אני מציל את המצב אם נניח מגיע שודד וכו'. לפעמים אני חושב על החיים שאף פעם לא יהיו לי, לפעמים אני פותר חידות שח בסלולרי, קורא עיתון או מדבר בטלפון. לפעמים אני שואל מי אחרון.

לפעמים אני נהנה כשמצביעים עלי ואומרים: אני אחרי האדון הזה.

לפעמים אני מדמיין את כל התורים כמין הליכון ענק שמסובב את כדור הארץ.

לפעמים אני פשוט ממתין. שליו כמו בודהה אורבני אני שוכח את הכל ולא חושב על כלום. לא שומע את הנודניקים, לא מוטרד מהעומס, לא מרגיש את הנשימות של זה שאחרי על צווארי. אני ממתין. כמו מים, לא כמו אש. מתקדם. כשקוראים בשמי אני ניעור.

לפעמים אני עושה סצנות. פעם בכמה זמן אתה פשוט חייב להתפוצץ, לא? אלה הימים האלה בהם אתה גלדיאטור בזירה וכולם נגדך והגב אל הקיר והזמן אוזל, ואתה פשוט לא יכול להחזיק את זה יותר. הזמינו אותך לשמונה, באת בחמישה ל ונכנס זה שהוזמן ברבע לשבע, ועכשיו כבר עשר. אני שונא כשזה קורה. הרבה פעמים מישהו אחר מספק בידור מהסוג הזה ואני מביט בו: עוד אחד נפל, נשבר. הרבה פעמים אני אוטם את האוזניים, לא לשמוע את הטרוניות הקולניות, ואז מתפלא איך לאף אחד לא אכפת כשהגיע תורי להידפק.

 

ב.

אחד הדברים ששמתי אליהם לב הוא שברוב המוחלט והמכריע והמוחץ של כל התורים שעמדתי בהם לא ראיתי אנשים עשירים. הם לא עמדו אתי בתורים שכם אל שכם, עוזרים להניע את המכונה הרעבה של הבירוקרטיה. בכל התורים זה תמיד אני ואנשים כמוני, כשבדרך כלל אני בחלק הטוב של הגרף. נדמה שתור זה הבילוי של העניים. עשיר? מה יש לו בעירייה או במרכז השירות? מישהו כבר יבטל לו את הדוחות ויתקן לו את הסלולרי. בנק? הבנק בא אליו. קניות? הוא לא יודע איך נראה סופר מבפנים. תחבורה ציבורית? הוא לא היה מאז היסודי. תורים וסידורים זה בשבילנו, האנשים הרגילים או העניים (והפערים בין שני אלה הולכים ומתקצרים בעוד הפערים בינם לבין העשיר הרי רק גדלים וגדלים). הם מתחבאים מאחורי חומות ואנחנו פוסעים במסלול של עמודים וחבלים אל הדלפק. ככה זה.

 

ג.

וקשישים, כמובן. אלה מאכלסים את רוב התורים, ואם חברה נמדדת ביחסה למבוגרים, אנחנו בצרות. היא יכולה להיות סבתא שלך, אמרתי לבחורה צעירה לפני כמה ימים, איך היית מרגישה אם מישהו היה מדבר ככה לסבתא שלך?

תקריות מהסוג הזה מצערות אותי במיוחד עקב העובדה המצערת שהזמן נע רק קדימה אם אתם מבינים למה אני מתכוון.

 

ד.

באחד מהתורים האלה שעמדתי או ישבתי בהם חשבתי על משהו. אתם בטח מכירים את זה שלפעמים יש לכם מזל ובסופר עושים איזו טעימה של גבינה, או מאפה, או משקה, ואתה עומד לרגע, נחשף למוצר חדש ומשיב את נפשך על חשבון הברון. מה שחשבתי זה שיהיה נחמד להעתיק את צורת השיווק והחשיפה הזו לתורים נוספים. בחזוני אני רואה דוכן לטעימת גבינות במרכז הלקוחות של אורנג', דיילות חן שמחלקות מטליות לחות בבנק הדואר, עמדה לחלוקת עיתונים בחינם בבית המרקחת (למה רק לנוסעים ברכבת?), מכונת אספרסו משוכללת במרכז הגבייה של העירייה, מוצרים טבעוניים בקופות החולים ואולי כוס יין ביציאה מהבנק, תודה. אנחנו הרי במילא פה, לא? נחשפים לכל פרסומת, אז לפחות שיביאו איזה משהו קטן לנגוס בו. שמחו את האדם כשהוא נרגן ועצבני בתור, ואולי, מי יודע, הוא יזכור לכם את זה.

 

ה.

בתור אנחנו עוינים אחד את השני. הרי אנחנו מתחרים פה, וכל אחד גוזל את זמנו של השני, אבל אנחנו שותפים לעוינות גדולה יותר, כלפי הגוף שבקצה התור. הפקיד, המוקדן, הזבן, האחות, כל אלה. מי שעומד שם הוא האויב הגדול שלנו, או לפחות נציגו עלי אדמות; נציג הממסד או התאגיד, נקודת המפגש שלך עם הכוחות הגדולים באמת. האיש או האישה מהצד השני של הדלפק הוא האור בקצה מנהרת התור, הוא משאת נפש, אבל גם מקור לפחד ותוקפנות.

אנחנו מצפים שהוא יתקתק את כל האחרים במהירות, אבל דורשים את מלוא תשומת הלב כשזה מגיע אלינו, אנחנו לא אוהבים אותו אבל רוצים שהוא יאהב אותנו. העצבים שלנו יוצאים עליו. לפעמים אפשר ממש לדמיין את המרירות והכעס כמין נחשולים הנובעים מתוך התור, מציפים את המקום ומתנפצים על נותן השירות.

 

ו.

מי פה החזק, בתור, ומי פה החלש? ככל שאני עומד ביותר תורים אני מבין שהאחרונים בתור הם אלה שבצד השני של התור. הם סחוטים, האנשים האלה. אני ביום תורים גרוע רואה חמישה כאלה, הם בכל יום רואים עשרות, מאות, אלפים. וכל אחד בא עצבני, ולכל אחד טענות, וכמה מזה אפשר לספוג ביום עבודה?

יש כאלה שמנצלים את כוחם לרעה, ועוד איך. כאלה שנהנים להתעמר, ולו במעט, באדם שמולם. לזלזל בו, לנפנף אותו. אבל זה רק צדו השני של אותו המטבע בדיוק. הרי גם בשבילו, בשביל נותן השירות, אתה – זה שהגיע לראש התור בכוחותיו האחרונים – רק סמל, סמל לכל האנשים העוינים שהוא צריך לראות כל יום.

אנשים כבר לא מסתכלים אחד על השני. הוא עבורך מטלה מפרכת ואתה עבורו עבודה משעממת. הם פולטים מה נשמע סתמי ואתה אומר תודה ריקני.

ראיתי פעם חוף שנחל עזבו. הגיע תורי וניגשתי לפקידה אחת שבדיוק ספגה עלבון די חריף מזה שהיה לפני. את העלבון לא שמעתי, אבל כשהגעתי והושטתי את הקנס לתשלום ראיתי שדמעות בעיניה. אל תבכי, רציתי לומר לה, הוא לא שווה את זה. אבל במקום זה לקחתי את הניירת ויצאתי בדממה.

גם זה שהעליב את הפקידה לא שאל את עצמו איך הא היה מרגיש אם מישהו היה מדבר ככה לאמא שלו.

 

ז.

מה התור שאני הכי אוהב? ללא שום ספק, זה בבנק הדואר. הוא לא היעיל מכולם, בכלל לא; בבנק הדואר תמיד אפשר למצוא לפחות שלושה תורים – לשלם, לקבל רשום, חבילות – שאיכשהו חוצים האחד את השני, ותמיד יש שם מכונת צילום באמצע התור, והכל מבולגן למדי, ותמיד ככל שיש יותר אנשים בתור יש פחות פקידים ולהפך, אבל מצד שני האוכלוסייה תמיד מגוונת ומעניינת, ובכלל, כל הבולים האלה, והמעטפות, והמדבקות, והמאזניים, ושקי הדואר הגדולים מאחורי הפקידים, והכרית הזו לליקוק המעטפות… קיראו לי רומנטיקן, אבל הדברים האלה עדיין עובדים עלי. מכל התורים, זה התור שלי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דורית  On 27/02/2007 at 0:21

    ממש מעריצה אותך. אם הייתי מצליחה לעמוד אפילו בשני תורים ליום היתה רשימת הבעיות הבלתי פתורות שלי מצטמצמת . הבעיה היא שפיתחתי אליהם אלרגיה ואני לא מצליחה להתמודד עם יותר משניים בשבוע. אם יוצא לך להגיע לחיפה ממליצה לך להכנס לסניף הדאר ברח' הנביאים. הוא עבר שדרוג כל כך הזוי שאני מתחילה לשקול להתייחס אליו כאל מקום בילוי. במקום החבל שסימן את התור בו אמורים לעמוד פזרו במקום כורסאות ושולחנות ואפשר לקנות במקום קפה ומאפה ב10 ש"ח ולשבת להמתין שעל מסך הענק יופיע המספר שלך ושהכרוז יודיע שמספרך הגיע.כמעט כמו נתב"ג

  • הופמן  On 27/02/2007 at 0:24

    גם שלי זה הדואר, עם ההיא שמחלקת מספרים בחשמונאים, ואחר כך אם מישהו נכנע אז היא קורצת ונותנת לי את המספר שלו. ותור זה הסיוט הכי גדול שהמציאו כדי לאלף אותנו. חוץ מההוא של הנתב"ג, אליו אני מגיע עם סבלנות אין קץ…

  • תימורה  On 27/02/2007 at 2:11

    נזכרתי ב"בקבוק אלכוהול בתור שקט" של יוסי בבליקי ("כמו שבוי").

  • אחד  On 27/02/2007 at 7:58

    בעשיר, וכמישהו שהסתובב עם עשירים יותר, הייתי רוצה לתקן.
    1. אני מתאר לעצמי שעמדת לא פעם עם עשירים בתור. פשוט לא ידעת. עשירים רבים נראים כמוני וכמוך (טוב, לא כמו התמונה שדגמנת). בתור הם עירומים מעשירותם.
    2. עשירים (ובפרט עשירים הדחוקים בזמן) נוטים לסדר את עניניהם בדרכים חוסכות זמן: אינטרנט, טלפון, דואר. אלו זמינים גם לרבים מה"לא עשירים" (אם כי לא לעניים המרודים, אני מסכים).

  • חייש  On 27/02/2007 at 9:08

    לאומלל (לרוב אומללה, אגב) בקצה התור. אני מקפיד להיפרד בברכה מקופאיות הסופר, ולפעמים הן עוטות על פניהן הבעה ממש מופתעת למשמע ה"שיהיה לך יום נהדר", הפתעה שמישהו בכלל שם לב שהן קיימות ואנושיות, ולא סתם מכונה להעברת מוצרים והקראת מבצעים.

    עוד משהו טוב בבנק הדואר, לפחות בכל הסניפים שאני נתקלתי בהם – יש תמיד מיזוג אדיר. בקיץ הישראלי, כפתור המזגן הוא זה שמבדיל בין תור מסודר לזירת גלדיאטורים.

    למעשה, העומד בתור הוא הגלדיאטור של ימינו. אין לו מה להפסיד, והוא לא יצא עד שיסדיר את ענייניו, או עד שיתרסק.

    מוריטורי דה סלוטה.

  • יואב  On 27/02/2007 at 9:30

    העומד בתור נמצא בבועה של סדר. רחם של בירוקרטיה. לעומת העולם שבחוץ, בו בועט מי שבועט ראשון, לעומת הג'ונגל של רשעים וטוב להם, בתור אתה מוגן – אף אחד, גם אם חזק ממך, לא יקח את מקומך.
    התור הוא אי של שפיות.
    וזה שגם הוא מעצבן ומזיע ודוחק ומלא קומבינות (זה המקום שבו אתה מבין שהפכת למבוגר נרגן. זה המקום שבו אתה דורש לראות את המנהל, כמו איזה דמות של אפרים קישון), אומר משהו על הציוויליזציה שבנינו לעצמנו.

  • ירון  On 27/02/2007 at 9:35

    דרור, כל הכבוד על הפוסט הזה. מדבר אל כולם ונוגע בכולם. תיאור אנושי ונוגה של רגשות והרגשות האיש הקטן בנפתולי הבירוקרטיה. הצד השני של התיאור האירוני והסאטירי של הבירוקרטיה (אל-בולגאקוב, בהקשר הבירוקרטיה המוסקבאית).
    יחזקו ידיך. שיהיו עוד קטעים כאלה, אני מייד שולח המלצות לחברים.

  • אהרן  On 27/02/2007 at 10:12

    עין רגישה לראות את הדברים שכולנו התרגלנו לראות מזווית אחרת.

  • מאיר דויטש  On 27/02/2007 at 10:23

    העילגות במכוון. רשימה מצוינת לדרור, מבטאת את כולנו. רק מעניין לראות שכמעט כל מי שמגיב הוא בעל אתר. האם רוב קוראי האינטרנט הם אלה שכותבים בה?

  • חן  On 27/02/2007 at 11:31

    איזה טור מעולה. בתור מובטלת שיכולה להרשות לעצמה להתעצבן פחות מהזמן שהולך על תורים ולחשוב מחשבות כמו שניסחת כאן, הזדהיתי עם כל מילה.
    ואגב, עיר יכולה להמדד בהתנהגות תושביה בתורים. אחרי תקופה בתורים העצבניים של תל אביב, כיף לבלות בתורים הרגועים של עיר הפועלים האדומה
    (ולהיפך).

  • אפרת  On 27/02/2007 at 11:34

    לא. רוב מגיבי האינטרנט, אולי, הם אלה שכותבים בה. אבל אז זה טאוטולוגיה: רוב כותבי האינטרנט הם אלה שכותבים בה….
    נראה לי (על פי סטטיסטיקה שקראתי איפהשהו) שהרוב הוא רוב פאסיבי: רק קורא ולא כותב. לא מהמתנסחים. לא מהמתאמצים. מוגנים באלמוניותם ולא מסתכנים בביקורת (מפחידה).
    אני , בדרך כלל שייכת לרוב הזה, והנה גרמת לי לצאת מאלמוניותי…

  • נילי  On 27/02/2007 at 21:09

    יש בטור הזה. וחמלה. ויכולת התבוננות. ופיוטיות.
    תבורך

  • מיכ  On 28/02/2007 at 21:01

    לגבי נותני השירות- גם לי יצא להרהר בזה במשך תורים למיניהם. מסוף התור הייתי חושבת עליהם מחשבות עוינות למדי, וככל שהתקרבתי לראשו זה הוחלף להבנה שכשאני אצא מהתור בעוד רגע- הם נשארים עם כל מי שאחרי…

    תודה שהעלית את זה על הכתוב גם בשבילי.

    ותודה על החיוך שילווה אותי בביקור הבא בדואר ליד כרית הליקוק.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: