סיפור על הארה וגועל

 

בספר המעולה "אני, בודהה" – סיפור חייו של המואר בגוף ראשון – קראתי על שלוש הידיעות שהשיג בודהה תחת עץ הפיקוס: בראשונה הכיר את כל גלגוליו הקודמים, בשניה הכיר את כל היצורים שקדמו לו, ובשלישית השיג את "מצב הטוהר שאין לתארו במילים". הארה. ואז באה ההבנה שהעולם הוא סבל, שהסבל בא מההשתוקקות, ושהדרך להיפטר מהסבל היא להפסיק להשתוקק וללכת בדרך שמונת הנתיבים.

עד כאן המואר הגדול.

 

הסיפור על ההארה שלי קצת שונה, וקצת יותר מגעיל.

זה סיפור על Sebaceous Glands, בלוטת חלב קטנה שאמורה לשמן את העור. היא נסתמה, ואז היא הזדהמה, ואז היא התנפחה ובסוף היא התפוצצה.

בקיצור, זה סיפור על פרונקל.

 

לא ישבתי תחת פיקוס גדול, סתם עמדתי במקלחת כשהדבר הזה פקע, והמוגלה בקעה ונבעה ממני, מעיין אללה יסתור.

זה פשוט יצא ממני, ויצא, ויצא, והמשיך לצאת. היה שם לא מעט. (בכל יום שעובר, ועברו שלושה, אני רואה את זה בדמיון ובכל פעם הכמות מכפילה את עצמה. במיתוסים שייכתבו בעוד מאות שנים ידובר על עשרות ליטרים)

כשזה הפסיק לצאת לחצתי קצת, ואז יצא עוד.

ועוד.

 

הבודהה ראה אור גדול וחש חמלה; אני בהיתי פעור עיניים בדם ומוגלה וחשתי בחילה.

 

בואו אתי, בואו נמדוט על הרגע הזה, הדוחה.

חיזרו בדמיון אל החצ'קון האחרון, הביטו שוב במוגלה הניגרת.

אבל הפעם נסו לפלס את דרככם מעבר לבחילה ולגועל, דלגו מעליהם כאילו לא היו, התעלמו מההיבטים האסתטיים, הם לא חשובים כרגע. נסו לחפש את התחושה האמיתית, התרכזו, נסו ללכוד את הרגע בו יצאה המוגלה. הוא שם? אתם אוחזים בו?

 

עכשיו נפקח עיניים ונחזור אלי, עומד במקלחת. ראה, אמרתי לעצמי, ראה מה אתה מחזיק בתוכך ומה אתה מייצר: מוגלה. חרא. רוק. זרע. דם. שתן. קשקשים בשיער, שעווה באוזניים, נזלת באף, גולגולים בעיניים, ג'יפה בין האצבעות של הרגליים. נאדים. להמשיך?

 

זו ההכרה, וזה מה שאתה. פס ייצור של פסולת מצחינה. בנאדם ותו לא.

 

כמו הבודהה גם אני חוויתי את שלושת השלבים של הידיעה: בראשונה ראיתי את כל החרא שחרבנתי, את השתן שהשתנתי, את כל החצ'קונים שפוצצתי. בשניה ראיתי את כל הגועל הנ"ל שייצרו כל היצורים שקדמו לי. ובשלישית, כמוהו, השגתי את "מצב הטוהר שאין לתארו במילים". הארה.

 

המוגלה יצאה ואני הפכתי קל כנוצה. הדבר המעיק הזה, שכאב לי כבר כמה ימים (אנטיביוטיקה, רופאים, כאלה), שרבץ על כתפי כמו תוכי מחרא, נעלם פתאום.

אין מוגלה. אני טהור. ולו רק לרגע.

 

ואז הבנתי: העצב הוא פרונקל. אפשר לפוצץ אותו.

 

ואז נבעה הכרה חדשה וחמלה אינסופית כלפי כל מי שחי, כלפי כל מי שנמצא עדיין בשלבים הראשונים של הפצע, של העצב; שלב הסתימה, שלב הזיהום, שלב הנפיחות.

 

אל תדאגו, ילדים שלי, זה יתפוצץ גם לכם, ואז תרגישו הרבה יותר טוב.

 

אל תפחדו, אחיות ואחים שלי, בסוף כל החרא ייצא, בסוף לא תישאר עוד מוגלה, בסוף אין יותר גולגולים בעיניים כשקמים בבוקר. לכל דבר יש סוף.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ni  On 22/02/2007 at 8:22

    too much information

  • מחטיאל, קרוב של השטן  On 22/02/2007 at 8:41

    פרונקלים אצל פוייר = אין שילוב מוצלח מזה לעשות לי את הבוקר.
    באמת לא משנה אם דודי בעל הקילשון מבתק את הבתולים האנושיים בדילדו, או בסך הכל מפוצץ את הפרונקל. בשורה התחתונה זה אותו דבר, ואתה צודק מאד.

  • נאורה  On 22/02/2007 at 10:25

    אז ככה זה קרה. ככה המסת את האגו,פוייר?

  • תומר  On 22/02/2007 at 11:02

    Testify!

  • פורטיש  On 22/02/2007 at 11:03

    כבר בתיכון (כן גם אז הייתי שמנמן) עליתי על הדיאטה הזו. פשוט פלוט ככל יכולתך מכל נקבייך ומובטח לך קילו בשבוע, בגלל היותי אדם חומרני לא עליתי על זה שאני גם בדרך להארה אלא סתם מרזה.

  • אחד שמטקבק  On 22/02/2007 at 15:22

    ניכרת השפעה קשה של רוקנרול על הטקסטים האחרונים שלך
    עם כל הכבוד לנאג' חאמאדי
    אל תזנח את הכתיבה האינטיליגנטית רק בשביל
    להרגיש צעיר בכמה שנים
    חבל

  • דרור פויר  On 22/02/2007 at 15:25

    נאורה – המסתי את האגו? מי אמר שצריך להמיס את האגו? להפך, צריך לגבש אותו

    אחד שמטקבק – המשפט הראשון שלך הוא אחת המחמאות היפות שקיבלתי לאחרונה. המשפטים שאחר כך קצת פחות. על כל פנים, לא אזנח, אבל מה הבעיה עם להרגיש צעיר בכמה שנים?

  • נאורה  On 22/02/2007 at 15:44

    לגבש? את האגו? מקור כל הצרות וההיצמדויות???

    אבוי, פויר, נדמה לי שלא היה די בפרונקל אחד!

  • יובל  On 22/02/2007 at 16:13

    "מה הבן אדם בסך הכל / חתיכת בוץ מתוחכמת / עפר הארץ בלול בתכול / ספוג לחלוחית מופנמת / … / חתיכת בוץ עם חוש מאוד מפותח / להוציא זהב מבררה / נרשמתי בשוק ההון המאובטח כחברה שמייצרת חרא"
    (רישומי פחם, "זנב הלטאה של שיר המקצוע")

  • אחד שמטקבק  On 22/02/2007 at 16:23

    דרור יקירי
    לא התכוונתי להחמיא אבל אם יצאה לי מחמאה זה גם בסדר.
    בקשר להמשך, אין כל רע בלהרגיש צעיר, להיפך, אני פשוט מרגיש שהכיוון הזה יכול להיות מסוכן
    בטח בימים אלו בהם המסגרת שלך לא ברורה
    אבל שוב, הכל מאהבה.

  • אביבה  On 22/02/2007 at 22:24

    לא יכולה לחכות שהפוסט הזה יעלה בפליקר.

  • רוגל  On 23/02/2007 at 18:11

    שיצא לך פוסט סטייל אבי לן, או שזו סתם תאונת עבודה? 🙂

  • דרור פויר  On 24/02/2007 at 17:18

    רוגל – באמת? ככה אתה חושב? אין לי מושג למה.

    אביבה – את קורעת

    אחד שמטקבק – אם הכל מאהבה, אני רגוע

    נאורה – את אומרת להמיס את האגו, אבל יש דברים שעדיף להם להתגבש. ההמסה מרחיבה את השטח של האגו, כי הוא נמס לכל הגוף. אני מציע התגבשות, כלומר ירידה משמעותית בנפח לטובת גוש קטן, דחוס ומכיר במגבלות עצמו של אגו. אם האגו בגודל הסביר, סבירה גם ההשתוקקות וההצמדות. זו האמת, אחות.

  • נאורה  On 24/02/2007 at 20:32

    אחי,
    מקבלת. מול הנימוקים הפיזיקליים שלך נסתתמו טענותי.
    מתחילה, ממחר, לתרגל את מדיטצית הפרונקל בנוסח פוייר צ'אן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: