על האבן שנגולה

 

 

בדרכים 2007. איור: תמיד שפר הגאון

 

 

א.

יש לי פוסטר חתום של דודו גבע, המנוח חסר המנוח: הציור המפורסם של הברווז, סכין תקועה בו עמוק והוא מדמם חזק, כשמתחתיו הכיתוב "עדיין אופטימי". הוא תלוי אצלי במשרד. לפני שבע שנים ככה פגשתי את האיש הגדול בעצמו, אוכל חומוס בדרום העיר, ששלף פוסטר אחד, וחתם לי: "לדרור הפגז מדודו הברווז". אני אוהב להביט בפוסטר הזה כשאני פותח את דלת המשרד בבוקר ומתחיל עוד יום עבודה, ואני אוהב את המסר שהוא שולח לאנשים שנכנסים לחדרי. פה יושב אדם אופטימי שדודו גבע ידע איך קוראים לו.

הברווז המדמם ואני עברנו די כבר הרבה מקומות עבודה מאז, אני כבר לא סופר. אנחנו עוברים יחד ממשרד למשרד כמו משל מהלך על שוק העבודה. תמיד בתנועה. תמיד ערפל. נוודים בערבה. עלים ברוח. ולמרות זאת, אנו לא אומרים נואש. הסכין אולי תקועה עמוק, אבל הצעד נחוש והמסר צלול. הלאה.

הרבה פעמים אני מרגיש שמקום העבודה שלי הוא כל הדברים האלה מסביב לפוסטר של הברווז המדמם. הם משתנים, הוא נשאר.

 

 

ב.

כשאני חושב על זה, כתבתי כבר כמה טורים על הסיטואציה הזו בדיוק: מקום עבודה כבר לא, ושוב אני בחוץ. אאוט און דה סטריטס אגן. און דה רואוד. הייתי שם. עשיתי את זה. כתבתי על זה. חשבתי שהפעם האחרונה הייתה האחרונה, אבל לא, אני אצטרך לעשות את זה שוב.

יש לי כוח?

יש לי ברירה?

האמינו לי שזו הפעם הראשונה שהשתמשתי במוטיב של הברווז. אחרי הכל, יש פה גם אלמנט הוליוודי מסוים, הגיבור אורז את המשרד שלו בקופסת קרטון, עציץ ושתי תמונות, ויוצא החוצה. הסצנה הזו עומדת לקרות השבוע, והאמינו לי שאני מתרגש לקראתה. אני אוריד את הברווז מהקיר ברוב טקס ואגיד שלום לכולם. אחר כך ניסע במונית ואני אדבר אליו, אל הפוסטר. יאללה, אומר לו, ממשיכים הלאה. ונהג המונית יביט במראה האחורית בחשדנות.

אולי נישאר בבית לכמה זמן, יאמר לי הברווז. תן לי לחשוב על זה, אשיב. תמיד אני אומר לו שאחשוב על זה.

 

(עדכון: הסצנה בוצעה בדיוק כפי שנכתבה. דרור)

 

ג.

בשבע שנים הפוסטר שלי ראה יותר משרדים משראה בן הדור של אבא שלי בכל הקריירה שלו. זוהי רוח התקופה, האדם העובד תמיד בתנועה. זה הדור שלנו. הרבה פעמים הקריירות שלנו נראות כמו ריצה על גחלים. נגיעה והופ. אנחנו נשארים כמה זמן איפה שקריר והתנאים נוחים, אלא שהתנאים הולכים ונהיים פחות נוחים, ואנחנו ממשיכים לקפוץ. יש לנו כוח?

יש לנו ברירה?

זה הדור ואני חלק ממנו, אז אני אורז מעט חפצים בקופסת קרטון, יוצא החוצה ומתחיל לרוץ על גחלים.

 

ד.

כן, יש מועקה ויש ריקנות ויש עלבון ויש כעס ויש עצב, יש את כל הדברים האלה, אם שאלתם (תודה, אני בסדר). אבל כמו בכל פעם שזה קורה לי, שוב אני מרגיש, בצד כל מה שנאמר, גם את התחושה הטובה הזו, ואין תחושה טובה כמו תחושת האבן הנגולה מעל הלב. אין כמוה. הרגע שבו אתה קולט פתאום שהבעיות שמלאו את יומך והעסיקו את מוחך פשוט לא רלוונטיות יותר. כמה זמן מתפנה, כמה אנרגיות פורצות. מה שהיה תפס המון מקום, ועכשיו יש זמן לחשוב. שוב יש יום שלם, בוקר עד ערב, ולא שברירי שעות. כמו במשל העז, פתאום יש מרחב.

מחיר גדול אנחנו משלמים למקום העבודה שלנו. "בעל המאה הוא בעל הדעה" אומרים אצלנו. נהוג לפרש את המשפט כפשוטו: דעתו של האיש העשיר שווה יותר. אבל אפשר להסתכל עליו גם אחרת: "בעל המאה" הוא לא סתם אחד עם מאה (או מיליון) משלו, אלא הבעלים של המאה שלך, הוא זה שנותן לך את המשכורת, להלן המעביד, והדעה ב"בעל הדעה", זה אתה, להלן העובד, זו הדעה שלך. עשיתם עסק: הדעה שלו, המאה שלך. אבל אם היה מדובר רק בדעה שלנו, זו עוד הייתה עסקה טובה. תמורת המאה אנחנו זורקים פנימה, במבצע, גם את שלוות הנפש שלנו. כיף לקבל אותה חזרה מדי פעם.

הבוקר פגשתי מכר שלא ידע על כל שקרה לי. אתה נראה רגוע, הוא אמר לי, מה כל כך טוב לך? לא כל כך טוב לי, עניתי, אבל ככה זה כשאבן נגולה.

כך תואר בעיתונים אפילו דן חלוץ, שסיים את עבודתו בנסיבות קצת פחות, אמממ, סימפטיות משלי, ואני בטוח שאפילו יצחק שום שפוטר השבוע מאימון הפועל תל אביב בכדורגל מרגיש גם הוא את אותה התחושה. ולאלה תוסיפו את דוד ליבאי, שהתפטר מייצוג נשיא המדינה משה קצב, וחיים רמון, שעול הפוליטיקה הוסר מעליו, וגם אותי הקטן. כולנו חווינו זעזוע ברמות משתנות ובנסיבות שונות, אבל כולנו – ואני שם עשר זה עשרים שקל – קצת אחים לתחושת ההקלה ולשיכרון הקל הנובע מהאחריות שהוסרה.

אולי זה מין מנגנון פיזי כזה, שנועד לתת לנו תחושה טובה בעוד המצב לא משהו, קצת כמו מכת אדרנלין, כלי שאמור להקל עלינו את המעבר מוודאות לחוסר ודאות וממינוס קטן למינוס גדול. הרי האבולוציה ציידה אותנו בכלים שיעזרו לנו להתמודד עם חיות טרף ועם תחושת נפילה או טביעה, למה שלא תספק לנו – ההומו-שכירוס – כלים להתמודד עם אובדן או פיטורין?

כי לבד לא תמיד יש לנו כוח, אבל אף פעם אין לנו ברירה.

 

ה.

הדבר היחיד שאדם יכול ללמוד על שוק העבודה הוא חוק אחד, סותר: שום דבר לא אישי, הכל אישי. ברגע שתפנים את הדבר הזה, על הפרדוקסליות שבו, ברגע שתלמד לקבל אותו גם כמראה וגם כזכוכית מגדלת, כשתוכל להבין ולחבוק את היופי הפואטי והאכזרי לעיתים של הצדק התעסוקתי הסופי, תהיה אדם חופשי: שום דבר לא אישי, הכל אישי.

זה לא קשור אליך. יש מגמות עולמיות, בנאדם, מי בכלל יודע מה יהיה עתידה של העיתונות הכתובה? מי אתה, יבחוש בן שלולית, שתעמוד אל מול התנודות בשוק הפרסום והירידה בחשיפה, מי אתה אל מול מחירי הנייר? יש אינטרנט, יש טלוויזיה, יש מיליארדים של דולרים על הכף, אז מה אתה נדחף?

אבל בסוף זה קורה לך. יום אחד נפלו מגדלים בניו יורק? החברה נסגרה. המייסדים רבו עם המשקיע? אתה הולך הביתה. זה קורה לך ולאנשים מסביבך. ההוא פוטר. למה? ככה. זה הוחלף בהוא. למה? ככה הוחלט.

המספרים, המגמות, השוק העולמי, הכל נורא סטרילי, אבל בסוף זה מגיע גם אליך. שום דבר אולי לא אישי, אבל בסוף זה אתה שיושב במונית ומדבר אל ציור של ברווז מדמם.

 

ו.

בכל פעם שאני מתחיל עבודה חדשה אני מבטיח לעצמו שזו הפעם האחרונה, שכאן, במשרד הזה, מתחת לפוסטר, אני אשב ואעבוד בחשק גדול עד שיגיע יומי לצאת לפנסיה. מהבחינה הזו אני רומנטיקן גמור וחסר כל קשר למציאות. למרות כל מה שהחיים לימדו אותי, אני עדיין בוחן כל מקום עבודה בקריטריון פשוט אחד: האם זה יכול להיות מקום העבודה האחרון שלי.

כי מתחת לכל ה"זה הדור שלי ואני חלק ממנו" אני מין בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי. כל מה שאני מחפש זה יציבות. נכון, זה אולי הדבר שהכי לא משתקף מקורות החיים שלי, אבל ככה זה, לא? אני לקחתי הכל אישי, אבל שום דבר לא היה אישי אף פעם.

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חנן  On 11/02/2007 at 11:04

    אני נמצא ממש באותו מצב כמוך ומזדהה עם כל מה שאמרת…התחושות האמביוולנטיות שמצד אחד גורמות לך להרגיש הקלה (האבן שנגולה…) ומצד השני הקרקע שנשמטת לך מתחת לרגליים ואיבוד תחושת היציבות…

    חזק ואמץ! כמוני וכמוך יש עוד הרבה אנשים ובסוף, כך אני מאמין לפחות, כולם מוצאים את מקומם.

  • סיגל  On 11/02/2007 at 11:12

    הפלאת לתאר מצב שבו אני חיה אבל הכי מוזר שאני בתקופת המתנה והאבן עוד לא נגולה כך שמצד אחד אני מתה שההמתנה הזו תיגמר ואני אוכל להתעופף הלאה ומצד שני ממש אבל ממש לא בא לי לוותר על החלום שהיה לי כאן.בהצלחה גם לך
    סיגל

  • נופלת מגרייס  On 11/02/2007 at 11:16

    לבקרים בתקופות מובטלות יש ריח אחר
    להתעוררות אופי אחר
    ללילה טעם אחר

    האלכוהול נלגם אחרת
    העישונים פאפינג אאוט לתפארת
    זה מעודד יצירתיות, המובטלות

    (פתאום יש זמן לשבת עם משוררי הבית שהם מחוסרי בית, לשמוע מהם סיפורים על איך היה להם רומן עם הזמר אדם ועם הרוח של עופרה חזה, פתאום יש זמן להקשיב לעולם, להתבונן בו, להריח אותו, המובטלות היא סם משחרר)

    אין יום שבו אני לא מתגעגעת לתקופות המובטלות
    מגלים המון דברים כשיוצאים לטפס על הקירות

    (הכי אהבתי לטייל ברחובות המועסקים בת"א, כמו להיות זבוב על קיר ה-מפעל הקפיטליסטי)

    לחיים

  • עמיחי  On 11/02/2007 at 11:21

    אצלי במקום ברווז מדובר בדגל של ליברפול, שלמעשה בפעם האחרונה כבר לא לקחתי אותו איתי, כנראה כבר הרגשתי מראש.
    אגב, אצלי השיטה היא מקום עבודה חדש כל רבעון

  • ניצן  On 11/02/2007 at 11:23

    ובהצלחה בהמשך.
    תודה על עוד פוסט מעניין שמצליח להעביר את התחושות והרגשות בצורה מדוייקת (לעמרות שכבר עברו ארבע וחצי שנים מאז השינוי האחרון אצלי).

  • בועז כהן  On 11/02/2007 at 11:27

    זה כל-כך לא אישי. אתה בורג קטן ולא משמעותי במכונה. אתה לא מעניין אף אחד, גם כשאתה נמצא בתפקיד הכי בכיר. הרי אפילו את עורכי "ידיעות אחרונות" משה ורדי ואילון שלו פיטרו, והחזירו, וכו'.

    המגוחך הוא, שכל כך הרבה עורכים מגיעים למשרות בכירות, ותופסים תחת, ומשנים את זה, ומזיזים את ההוא, ופתאום אחרי שנה, שנה וחצי, שנתיים – בא הבוס וזורק אותם החוצה, והם עדיין לא יבינו שגם הם ברגים קטנים ולא משמעותיים במערכת.

    שמשתמשים בהם.

    זה שפיטר אותי מ"ידיעות אחרונות" פוטר בעצמו 4 חודשים אחר-כך. והעורך שאמר במסיבה השנתית ש"לא כל מי שנמצא איתנו היום, יהיה איתנו במסיבה של השנה הבאה" – בעצמו נזרק בידי נוני מוזס, ולמרות כל זאת הראשים הגדולים, לכאורה, לא מצליחים להפנים את המסר, ומנסים להיות יעילים ואכזריים, כאילו שזה יעזור להם בבוא היום, מבלי להבין שזה לא משנה מה שתעשה – יזרקו אותך.

    היום. מחר. בעוד שנה. או שנתיים.

    יזרקו אותך ככלי אין בו חפץ.

    וכל אחד ייסע עם הברווז שלו, לאן שהוא.

    הנקודה היחידה המשמעותית היא הסכום שאיתו אתה יוצא בפעם האחרונה מהבנין.

    כלומר: אם עשית לביתך בזמן עבודתך והרווחת יפה מאוד, מצבך לאין ערוך טוב יותר משל אותו עיתונאי חרוץ שקרע את עצמו שנים בשביל 5,000 שקל לחודש.

    אם מחר, לדוגמא, רפי גינת יילך הביתה ולא יערוך את "ידיעות אחרונות", הוא עדיין יהיה במצב מצויין יותר מאותו עורך לילה בדסק, שנבעט החוצה עם סל פיצויים מצומק.

    זה לא רק בתקשורת הכתובה, זה גם בתקשורת האלקטרונית, ובהייטק, ובאקדמיה. היום אתה מרצה – בשנה הבאה כבר לא. למה? ככה. קיצוצים. אין תקנים. מהדקים חגורה. כל המשפטים היפים האלה, שמקבילים ל"חלה עליה במחירי הנייר".

    באופן משונה נוצר מצב שעם כל התעודות הרשמיות וההשכלה האקדמית והנסיון וההתחככות באנשים מפורסמים ובעלי השפעה, אנחנו נזרקים, ועוברים, ונודדים עם הברווזים שלנו – בזמן שאיש יקר ופשוט כמו אבא שלי, נניח, איש בן 70 עם בקושי 8 שנות לימוד (אבל עם שתי ידיים חזקות וחכמת-רחוב), כל הזמן עובד ומרויח יפה מעבודת כפיים פשוטה.

    כל התרגילים המסריחים של שוטף פלוס 30, שוטף פלוס 120, ו"בהנהלה עוד לא חתמו על הצ'ק שלך" – אינם רלוונטים כשאתה אינסטלטור, או חשמלאי, או מתקן מכונות כביסה, או מנהל חומוסיה.

    באחת מתכניות הטלוויזיה שבהן השתתפתי לאחרונה רצו לשלם לי שוטף פלוס פלוס פלוס, וסירבתי. הסברתי להם שאם הייתי אינסטלטור שבא לתקן פיצוץ בצינור, הם היו צריכים לשלם לי מיד במקום, ובמזומן – ואני לא פחות טוב מאותו אינסטלטור.

    הם הביטו בי פעורי-עיניים ופה כאילו נפלתי מהירח,

  • בועז  On 11/02/2007 at 11:35

    …ובכל זאת, אני אף פעם לא נוטר-טינה, כי אין לי כוח לשמור אנרגיות רעות בגוף ובנפש, והבנתי שככה העולם עובד.

    הנה, ביום שישי הלכתי בשכונה ונוני מוזס חייך אלי(!) ואמר לי שלום(!!) – וחייכתי בחזרה, והנהנתי בראשי, כמו לא היו דברים מעולם, ואני די בספק אם הוא בכלל זוכר את שמי – למרות שעבדתי 10 שנים בעיתון שלו במסירות אין קץ…

    אבל את העבר אי אפשר לשנות, רק את ההווה ואת העתיד, ואני מסתכל קדימה תמיד בתקווה ובציפיה, ובסך הכל – למעט המצב הכלכלי שהתקלקל מאוד (בכל זאת, ב"ידיעות אחרונות" ידעו ויודעים לשלם יפה מאוד לאנשים שחפצים ביקרם) – קרו לי אך ורק דברים נפלאים מאז שעזבתי את מקום העבודה ברחוב מוזס, המקום שהייתי בטוח שאשאר בו עד הפנסיה…

    …וכמה טוב שאני לא אשאר שם עד הפנסיה. בלי הפיטורים ההם והאבן שנגולה לא הייתי מגיע לאף אחד מהדברים שעשיתי בחמש וחצי השנים האחרונות.

    ומקריאה של כמה אנשים שכתבו לך גם בפוסט הקודם, ברור לי שאני לא היחיד שמסתובב עם התחושה הזאת – שעשו לו טובה שביקשו ממנו לעזוב את המשרה הנוחה ואת החדר בבנין.

    בקרוב יהיה משהו חדש. בקרוב תגיע רחוק.
    רק טוב.

  • edi  On 11/02/2007 at 13:51

    יפה כתבת.
    אני כבר מחכה למה שיוציאו ממך האנרגיות החדשות.

    ואל תוותר על האופטמיות : )

  • יוחאי  On 11/02/2007 at 14:18

    אמצעי להתפרנס.
    אם היה לך מליון דולר בבנק, היית עובד? יותר כיף לכתוב שירים לנאג' חמאדי, להופיע, לכתוב כאן, ועוד הרבה עיסוקים מהנים שודאי יש לך.
    היתה עבודה, ותבוא אחרת.
    כשרון כמוך לא יישאר מובטל זמן רב (אלא אם זה מבחירה).

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 11/02/2007 at 14:20

    אחרים,דרור. אז הנה,יש קארמה

    תחשוב על אנשים שפגעת בהם במהלך העבודה
    לא ממש חשבת עליהם, נכון, לא ספרת אותם ממטר

    הנה, עכשיו תראה איך זה להרגיש שקוף

  • אילת יגיל  On 11/02/2007 at 14:31

    אתה בטח רואה עד כמה אוניברסלי הפוסט האינדיווידואלי שלך. רק כמות התגובות לבדה מוכיחה עד כמה לא אישית היא התחושה האישית שלך…
    גם אני חתמתי בינואר שש שנים וחצי במקום העבודה שלי. אמנם אצלי זה היה לחלוטין ביוזמתי, אבל הכאב המוזר ברגעי הסיום משותף לנו. מה שכן, אצלנו באינטרנט אין ארגז קרטון. יש רק דיסק צרוב עם כל המוסיקה, התמונות והמיילים שהרכיבו את החיים שלי בשנים האחרונות.
    אני יכולה רק לומר שכל כך טוב להיות כאן בחוץ. לגלות כמה פארק הירקון נחמד בבקרי חול, לשבת עם מגזין מחו"ל על ספסל או להתעמק בספר שעה ארוכה בבית קפה.
    קבל בזאת הזמנה לשתות בצוותא קפה של מובטלים. או חומוס בדרום העיר לזכר גבע.

  • מורן  On 11/02/2007 at 14:58

    אז עשיתי ילד. נראה מי יפטר אותי מהמקצוע הזה?!
    פשוט – נזכרתי מה באמת חשוב.

  • דוד שליט  On 11/02/2007 at 15:02

    תקף כנראה גם למשך העבודה בתקשורת המודרנית, 18 חודש ואתה מוחלף בדגם אחר של עובד. הקלטתי פעם בוס-תקשורת שפיטר אותי, לשימוש עתידי במקרה של תביעה. רק להקשיב להקלטה , לשמוע את ההתנשפויות של האיש, חוסר הנעימות. זרקתי את הראיה לפח. לא שווה את זה. כשהתקשורת בוגדנית, העובדים בה נהיים בוגדניים. מאוחר להחזיר את הגלגל אחורנית, צריך להמציא אותו מחדש. ואתה דרורקה, פגז מאז ולתמיד

  • גרבולון  On 11/02/2007 at 15:15

    איזו תחושת הקלה היתה בפיטורים ההם. משהו להסתכל עליו בגעגועים. וכמה שמחתי שבוע אחר כך כאשר פיטרו את מנהל הפיתוח.

  • hofman  On 11/02/2007 at 15:15

    ככה זה. פסי ייצור, ספקי מילים, ניתנים להחלפה בשניות. שים זין. תכתוב…

  • כרמל  On 11/02/2007 at 17:39

    זה מקצוע יציב שהוא הכי לא יציב בעולם. מפטרים ומעסיקים מסמסטר לסמסטר, חוסר וודאות מוחלט מדי שנה, קורס ניתן לך וקורס נגזל ממך בהתראה של שניות אבל יש זרימה יציבה של עבודה איכשהוא ויש חופשות של סטודנטים שזה משהו שאני לא אוותר עליו לעולם. אולי תצטרף לשורות? מה שכן, את המחיר של אקדמיזציה משולם בסגנון הכתיבה שלך. אתה זוכר אותי מ-2003, ועכשיו לא יוצא לי פוסט מתחת לאלף מילה וללא 7 מילים לועזיות ארוכות מאד בבלוג. אבל זה שווה את זה 🙂

  • moon  On 11/02/2007 at 18:11

    דרור, הרי ברור לכולם וגם לך שהעבודה היציבה/ היצירתית הבאה תמצא במהרה או בקצב שלך.

    אני בטוחה שתדע להנות ולמצות עד תום את ההפוגה המבורכת הזו שלך בעוד רבים מאיתנו נענקים סובלים, מקטרים ומשתעשעים ברעיון הפיטורין, ההתפטרות ממקום העודה שלהם בו הם מרגישים אבודים ו/או אסירים 🙂

  • מיכל  On 11/02/2007 at 19:31

    ואני דווקא התחלתי עבודה לאחר למעלה משנה של אבטלה מאונס והרבה שעות של ייאוש…
    פוטרתי/התפטרתי הרבה פעמים, ותמיד לוותה לכך, לצד העלבון, צער, חשש, גם תחושת הקלה, לעתים רבה.
    סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר…
    בהצלחה ובשמחה!

  • אורי ס.  On 11/02/2007 at 21:09

    אז אני מזמין אותך להנות מזה:
    http://www.notes.co.il/dror/26842.asp

    וחוץ מזה – עם פוסטר כזה – מי צריך עבודה?

  • דרור פויר  On 11/02/2007 at 21:39

    חברים, תודה לכולכם, אתם נורא תומכים

  • אחד העם 18  On 11/02/2007 at 22:56

    אז עשיתי מעשה, והקמתי חברה של עצמי בנושא שמעניין אותי ועבדתי בו קצת. כבר קפצתי מהמקפצה, ואני מתפלל חזק שיש מים בבריכה… לפחות הפעם לא יהיה לי בוס שיפטר אותי.
    דרור, אני מקנא בך שיש לך כזה פוסטר מאאאגניב וחתום. כל נעורי קראתי בשקיקה את הברווז, ולא עלה על דעתי למצוא את דודו מנגב חומוס שיחתום לי. סחתיין

  • אריאלה  On 12/02/2007 at 0:06

    תשמע,
    אם היה לי אומץ
    הייתי זורקת הכל, והופכת לעצמאית.
    עסק קטן. זעיר.
    פנטזתי אפילו על קיוסק סנדוויצ'ים
    כמו של איציק ורותי משינקין.
    המטרה: להתפרנס, כסף מיידי, והכי חשוב –
    להעביר את הזמן כמה שיותר בנעימים,
    ובלי למכור את כל האנרגיות שלי לבוס
    נציג התאגיד.

  • אחד העם 18  On 12/02/2007 at 9:10

    הפואטיקה של הקיוסק. קטן אבל לבד

  • מיטל  On 12/02/2007 at 10:22

    תמיד טוב להזכיר שחוסר הוודאות הזה, הניידות, הנוודות, לא בהכרח קשורים באדם ספציפי.
    ולמרות שתחושת האבן נגולה נמשכת אצלי עשרים שניות בערך, לפני שאני עוברת לדאוג לקורות החיים ולמינוס ולראיונות, תיארת אותה היטב.

  • יעל  On 12/02/2007 at 20:22

    אהבתי והזדהיתי.
    אני ניסיתי לראות את הצד החיובי יותר של האבן שנגולה כשזה קרה:
    http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-1722-288-15535310,00.html

    (ואגב, אם תחפש טוב, אולי תמצא אי שם בבניין את הכיתוב על הקיר כמו בבית האחרון בשיר מאז, הדבר האחרון שעשיתי בסוף יום העבודה האחרון)

  • אליק בליק  On 13/02/2007 at 11:59

    לך אני לא דואג, דרור.
    זה חלק מהמקצוע שלך, להחליף עבודה כל שנה. הרי לא באמת חשבת שתצא לפנסיה בתור עורך מסע אחר, נכון?
    קיבלת בשנה וחצי האחרונות פרמייה נאה על כך שייתכן שתפוטר, ואני בטוח שלא תישאר רעב בתקופה הקרובה.

    לשמחתך לא פוטרת ממפעל טקסטיל/תעשיה או ממשרה של עובד קבלן שלא מרוויח אגורה מעל שכר המינימום, ופיטורים עבורו הם בהחלט עניין שיביא לרעב.

    אם הייתי מפוטר ולו היה לי אומץ (ואין לי), הייתי הולך לראות איך זה לעבוד בשכר מינימום בתור עובד קבלן. סתם ככה, בשביל להרגיש אחר כך בר מזל.

  • דניאלה  On 13/02/2007 at 12:25

    עם כל הפיוטיות שניתן להניח, שילכו לעזאזל מסע אחר, מה הם מבינים?

    והקלישאה המנצחת, נכונה ומדויקת, ההפסד כולו שלהם.

  • רונית  On 14/02/2007 at 0:20

    חשבתי אולי עברת לפה.
    כולי קנאה. אתה מתחיל במסע אחר עכשיו ידידי.
    גם אותי זרקו, זה היה קצת יותר מורכב מקחי את הדברים שלך ולכי מפה. יושבת ומחשבת חישובי פיצויים על שנים של עבודה.
    גם אני מודה לאל שלא נשארתי שם עד הפנסיה, אבן נגולה, אבל:
    מדהים כמה מהיר המעבר לצד השני של החלום.
    אז עכשיו אני לא שכירה אלא עצמאית, לא עובדת במשהו שלא ממש בחרתי בו אלא במה שתמיד חלמתי עליו, והנה גם פה אתה מוצא את עצמך מהר מאד עושה ב95 אחוז מהזמן דברים שאתה לא ממש נהנה מהם, השגרה האפורה של העבודה, הלקוחות המעצבנים. ואין סיכוי שמישהו יפטר אותי. לפעמים זה קשה יותר כשההחלטה בידיים שלך – לעבוד או לא לעבוד. לקחת עוד לקוח או לא. מוצאת את עצמי יושבת בחצות אחרי שסיימתי לעבוד, "גונבת" לי כמה דקות על המחשב שאינן קשורות לעבודה.
    אחת התקופות הטובות בחיי היתה זו בה לא הייתי תלויה בשום מקום עבודה. מהר מאד אפשר לגלות שלחיות לא חייב להיות כל כך יקר, אבל מה – כיף לאללה.
    מה שכן – תהיה מובטל כל עוד אין לך ילדים. אחר כך, מה לומר, זה קצת יותר מלחיץ.
    כולי קנאה. חכה עם עוד ג'וב לפחות עד סוף האביב. אחר כך משרד ממוזג זה לא רע.

  • הרג"כ  On 15/02/2007 at 15:07

    אחי אתה בסדר.

  • נץ  On 18/02/2007 at 17:47

    כן, זה די עצוב מה שאתה מתאר, אך מאידך לקפוא על השמרים זה גם לא משהו….

Trackbacks

  • By לבנות מחדש on 11/02/2007 at 12:47

    מה שמדהים אותי כל פעם מחדש זה לא חווית ההשפלה והביזיון בפיטורין, אלא העובדה שכל כך הרבה מסביבך יודעים בדיוק למה אתה מתכוון. זה פשוט נורא איך שמקום העבודה כיום הוא חלק קיומי ובלתי נפרד מתחושת הערך שלנו

  • By תודעה כוזבת on 12/02/2007 at 12:58

    דרור פויר, פיוטי ומדוייק כדרכו מדבר בגלוי על פיטוריו מעריכת 'מסע אחר', על ההקלה שבסיום העבודה, על המוביליות של שוק העבודה ועל מה שהוא …

  • By תודעה כוזבת on 12/02/2007 at 12:58

    דרור פויר, פיוטי ומדוייק כדרכו מדבר בגלוי על פיטוריו מעריכת 'מסע אחר', על ההקלה שבסיום העבודה, על המוביליות של שוק העבודה ועל מה שהוא …

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: