חמישה דברים – עכשיו תורי

 

אחרי ששלושה בלוגרים בכירים ומעולים אחד אחד הזמינו אותי למשחק שלוש פעמים – מוסיף,רוני גלבפיש ואורית עריף – התיישבתי גם אני לכתוב חמישה דברים על עצמי.

למרות שרק על עצמי לספר ידעתי, הרי שכשאני מתיישב סופסוף לכתוב משהו על עצמי אני מגלה שזה לא קל.

 

טוב, בוא ננסה

 

א.

אין אלוהים, כמו שכתבתי כאן מיליון פעם בערך. אין אלוהים בשום אספקט של אלוהים: אלוהים לא ברא את העולם, אלוהים לא משגיח על הבנאדם, אלוהים הוא לא סמכות מוסרית, אלוהים לא קיים.

תמיד אהבתי ההגדרה שנתתי עצמי: אתאיסט-פגאני – אני מכחיש את קיומם של הרבה אלים.

אבל בזמן האחרון אני מוצא שדווקא יש לי אלוהים: שיווה.

לורד שיווה היה האלוהים המועדף עלי מהפעם הראשונה שפגשתי בו, אבל בזמן האחרון אני מגלה שהקשר בינינו העמיק מאוד. זה הדבר הכי קרוב לאלוהים שיש לי, לורד שיווה.

אל תבינו אותי לא נכון, לשיווה אין אף אחת מהתכונות האלוהיות שציינתי למעלה. הוא לא קיים, וגו'.

אני לא מאמין בשיווה. בגלל שהוא האלוהים שלי אני לא צריך להאמין בו. שיווה הוא תחושה, אין מה להאמין בו. אין שום מאפיין דתי ביחסים בינינו.

אני חש את שיווה, האל של כל מה שמתכלה; האל של הזמן, של האש, של הריקוד, של הדממה, של היצר ושל הפרישות, של הזעם ושל השלווה האינסופית. הוא האל של ההרס, והוא האל של כל הרגעים שלפני ההרס. הוא לא בורא, הוא עולה באש. הוא לא רוצה, הוא רוקד.

כי הכל מתכלה, ושיווה נמצא בכל. אני מתכלה, ושיווה נמצא בי.

 

מאז שאני בנאג' חמאדי התחזק הקשר בין שיווה לביני. את כל הדברים שצוינו לעיל – האש, הזמן, היצר והזעם – מצאתי ברוקנרול. שיווה הוא האלוהים של הרוקנרול. הוא כל סולו גיטרה וכל מעבר תופים וכל זעקה. שיווה הוא כל שיר, כי כל שיר נגמר. שיווה הוא כל שיר, כי כל שיר, אם הוא שווה משהו, שואף אל הנצח ונשאר אדיש.

 

אני שר לשיווה: כל מה שגדל נובל, כל מה שנזרע נקצר, כל מה שנולד גווע, כל מה שמתחיל נגמר. מה שנשאר זה רק העכשיו. רק העכשיו, ואין בלעדיו. אני שר לשיווה: העולם, יום אחד גם הוא יישרף לו, יעלם לו בחלל, יתנדף לו. לכל דבר יש סוף, אבל בסוף אין שום דבר. אני בדרך, זה רק עיכוב קצר. אני שיכור, ומאוחר.

 

אום נמה שיווה.

הנני, שיווה.

 

ב.

נולדתי עם כליה אחת.

 

ג.

אני חושב שיש לי קצת OCD. לא משהו רציני. בודק לפני שאני יוצא מהבית, בודק שנעלתי, בודק שוב, כאלה. באמת לא רציני, אבל זה שם.

הפרעה אובססיבית קומפולסיבית היא ביטוי של חרדה. ממה שאני יודע על בני האדם, אתה אחד מהשניים, חרדתי או דכאוני. אני נוטה, כנראה, לחרדתי.

ממה שאני יודע על בני האדם, עדיף חרדה על דיכאון.

 

ד.

קצת רכילות: בצבא עבדתי בדומינוס פיצה. הייתי עובד פנים, זה שעובד על הליין של הבצק.

הייתי כריש. הייתי קורע את כולם בפתיחות בצקים, זורק כזה באוויר, מעביר ליד ליד, מאחורי הגב. אל תשאלו. אלוף.

באותה התקופה עבד באותו הסניף שליח: דרור שאול. אדמה משוגעת. מקום ראשון בסאנדאנס.

היינו שני פיונים עלובים במכונת פאסט-פוד חסרת רחמים. לפעמים שליח היה כושל בכוחותיו האחרונים לתוך הסניף אחרי עוד החלקה. הדבר היחיד שהיו שואלים אותו מנהלי המשמרת זה מה עם האופנוע.

בקיצור, בשביל שלא יתבלבלו בינינו, החליטו מנהלי המשמרת לקרוא לנו דרור ש ודרור פ. זה היה מאוד מצחיק, כי דרור ש זה גם דרור שליח ודרור פ זה דרור פנים.

 

ה.

אני מתרגש בחתונות ומזדעזע בריתות.

כשהייתי בן 6 הלכתי לברית המילה של בן דוד שלי. רציתי לעמוד קרוב, לראות הכל. אני זוכר את הסכין המונפת, את הבשר החשוף.

ואז התעלפתי.

כשקמתי, הדבר הראשון שראיתי היה את הפרצוף של המוהל מקרוב. הוא ניסה להעיר אותי. הידיים שלו – ידיים שחתכו כל כך הרבה תינוקות – נגעו בי בפנים. פרצתי בצרחות וברחתי מהחדר.

היום הייתי בברית מילה. אני פשוט לא יכול לראות את עצמי עושה דבר כזה לילד. לא יכול לראות את זה קורה. מה זה הדבר הזה, לקחת תינוק בן שמונה ימים ולפצוע אותו? מה זה, תסבירו לי בבקשה, אני פשוט לא מצליח להבין. אני מכיר את כל הנימוקים ואת כל ההתלבטויות, אבל בסופו של דבר, ומאיפה שלא מסובבים את זה, כששמים את זה על השולחן נשארים עם מבוגר שמניף סכין על תינוק חסר אונים.

 

 

*

 

דווקא היה כיף, המשחק. מאוד מזכך.

אני מזמין את ג'וב, את אורי, את אודי ואת בועז.