בגנות הנאמנות

 

א.

פוסע לו ד.פ. מעדנות ברחוב ראשי של עיר גדולה, ראשו בשמיים וסוליות נעליו בגושים טריים של צואת כלבים, והוא הוגה בסוגיות עמוקות מיני ים. כשהוא מרים את ראשו הוא רואה שלט פרסומת עצום: חברת האינטרנט, שבמקרה גם הוא מנוי שלה, מבטיחה חבילה נהדרת בזיל הזול. זה הרבה יותר טוב מהחבילה שלו, אין ספק: יותר מגה, פחות כסף, ועוד מקבלים מתנה!

חוזר ד.פ. לביתו ומתקשר לשירות הלקוחות. שלום, הוא אומר, הייתי מעוניין להצטרף למבצע. אי אפשר, אומרת לו המוקדנית עם הקול הסימפטי, המבצע מיועד רק ללקוחות חדשים שערקו אלינו מהחברות המתחרות. אבל אני לקוח ותיק ונאמן, מתריס ד.פ., כבר שנים אני הולך אתכם! עכשיו אני רוצה לשדרג. כן, אומרת המוקדנית, אבל אי אפשר; המבצע הוא ללקוחות חדשים בלבד.

לד.פ. – טיפוס רגוע ושליו בדרך כלל – מתחיל לעלות הדם לראש. אבל מה ההיגיון, הוא שואל (לקולו הנעים נוספת אוקטבה), ולמה העובדה שאני לקוח ותיק אמורה לדפוק אותי?

מוקדניות, כמו שיודע כל אחד, יכולות להיות די קשוחות וזו שבצד השני של הקו עשויה אבן. אין מה לעשות, היא אומרת בקול שליו. הדיאלוג הזה חוזר על עצמו עוד פעמיים עד שנמאס. את יודעת מה, אומר הלקוח הזועם, אני רוצה לעזוב את החברה שלכם, נמאס לי! אני עוזב! אני הולך למתחרים!

אין בעיה, אומרת המוקדנית בשלווה, חכה אתי רגע על הקו. שלושים שניות עוברות, והיא מודיעה שהוא כבר לא לקוח. ואז, באותה נשימה, היא אומרת לד.פ. ההמום (תמיד הוא קצת המום, האמת): אדוני, עכשיו אתה לקוח חדש – אפשר להציע לך את החבילה המוזלת החדשה שלנו? יותר מגה, פחות כסף, וכמצטרף חדש גם מגיעה לך מתנה. ברוך הבא!

 

ב.

את אותו הדיאלוג שתואר בסעיף הקודם ניהל כל אחד מאיתנו, בשינויים קלים בלבד, כבר המון פעמים, יותר ממה שאתם מסוגלים לזכור. מדובר בעוד אחד מהעיוותים של החיים שלנו, שמתנהלים בצל תחרות עסקית בין ענקים. רוב החברות – סלולר, אינטרנט, טלוויזיה, בנקים, ביטוח, קופות חולים, עיתונים, יו ניים איט – עסוקות במרדף מטורף אחרי לקוחות חדשים. הלקוח החדש הוא הדבר היחיד שנחשב. כתוצאה, את הלקוח הוותיק הם פשוט הפסיקו לראות. הוא עמוק בכיס הקטן שלהן, לדעתן. אותו מותר לדפוק, הוא כבר שלנו. הדגים שבים שווים משהו, אלה שכבר ברשת לא מעניינים אף אחד.

חברת הסלולרי שלי לא מאפשרת לי לקבל את המבצע הטוב בגלל שכבר רכשתי מכשיר לפני שנתיים, הבנק שלי שומר את תנאי ההלוואה הטובים ללקוחות שיערקו מבנק אחר, העובדה שהמנוי שעשיתי למגזין נחמד אחד עדיין לא פג, או פג לפני פחות מחצי שנה, גורמת לי לשלם יותר, חברת הביטוח תדפוק אותי כל עוד אני לא שם לב, וכך גם כל השאר.

אתה שווה להם כשאתה מגיע ודמי המינוי שלך נגרעים מהחשבון של המתחרה. זה לא סתם שהרוב המוחלט של הקמפיינים מיועד להביא אותך ורק מיעוט מבוטל מהם מיועד לשמור אותך. זה כי הנחת העבודה הבסיסית שלהם היא שאנחנו מטומטמים.

 

ג.

בשביל שכל זה יהיה לך שווה, אתה צריך ממש לעבוד בזה. יש לי חבר טוב שמנהל כך את חייו: כל שלושה חודשים הוא עובר מהוט ליס, מסלקום לאורנג', מבזק להוט, וכך הלאה, אתם מבינים את העניין. זה אמנם גוזל ממנו קצת זמן בשיחות טלפון, וצריך גם קצת לאהוב את זה, אבל אתם פשוט לא מאמינים איזה חיסכון זה. במו אוזני שמעתי אותו מקבל שלושה חודשים של חבילות סרטים יקרות, VOD און דה האוס, מכשיר סלולרי בחינם, 1000 דקות שיחה לחו"ל חופשי, ועוד שלל הנחות ומתנות שבאמת קשה לדמיין. עם הבנקים הוא מתמקח על עמלות כתגרן בשוק, ומנצח. הם כולם רבים עליו.

האיש הזה, שאני מעריץ אותו יותר עם כל יום שעובר, מנצח את השיטה בכלים שלה. הוא פשוט פיצח את הסוד. לזכותו ייאמר שהוא חולק את הסוד עם כל מי שרוצה. הסוד פשוט, היישום מסובך: לא להיקשר. להיות קשה להשגה. תמיד להיות עם רגל אחת בחוץ, והעיקר: לתת להם לדעת את זה!

אני, בינתיים, לא הצלחתי בזה. האינסטינקט הבסיסי שלנו, כבני אדם וכצרכנים, הוא להיקשר. כל חיינו (ואני מדבר על החיים הפרה-קפיטליסטים) לימדו אותנו שהנאמנות והעקביות הן התכונות הטובות ביותר שאדם יכול לרכוש לעצמו. והנה, הכול התברר כשקר אחד גדול. הנאמנות לחברה מסחרית רק תדפוק אותך, העקביות שלך היא תמיד לטובתם, ולרעתך.

הדרך היחידה לנצח אותם היא להיות לקוח לא נאמן. להיות מניאק כמוהם. לקפוץ כמו דבורה מפרח לפרח, למצוץ הנחה פה ומתנה שם ולזמזם בחדווה כל הדרך אל הבנק. להיות ערני תמיד. תמיד לשמור על האופציות פתוחות. בשביל זה, חברות וחברים, צריך אופי ונחישות. אם אתם קוראים את הטור הזה בקביעות אתם כבר אמורים לדעת שאין לי בדיוק מחסנים מלאים בזה, אבל דעו לכם שאני עובד על עצמי. אחרי השיחה שתוארה בסעיף א' עשיתי עוד שתיים כאלה. בנאדם, זה עובד!

 

ד.

בימים אלה אני בודק אם אפשר לקחת את זה עוד קצת קדימה, אם זה יכול לעבוד גם בשטחים אחרים. אני מתכנן להרים טלפון למשרד האוצר. צ'מעו חברים, אני מתכנן לומר להם, כבר יותר משלושים ושש שנה שאני לקוח של המדינה הזו שלכם, והאמת – נראה לי שאתם קצת דופקים אותי.  איפה כל אלפי השקלים שאתם לוקחים ממני כל חודש? אני רוצה לעבור למתחרים.

הטלפון הבא יהיה למשרד הפנים. נראה אם הם עובדים כמו חברת האינטרנט שלי. בואו נבטל את ההתקשרות בינינו, חברים; אתם תיקחו את תעודת הזהות שלי, אני אמתין עוד רגע על הקו (לא אכפת לי אם תשמיעו את ההמנון בינתיים) ואז אהפוך להיות לקוח חדש שלכם, מדינת ישראל: אני רוצה את השי היפה הזה שאתם נותנים למצטרפים חדשים – אני רוצה סל קליטה. אני רוצה הנחות במס. אני רוצה אולפן. אני רוצה להביא קונטיינר מלא שטויות.

יכול להיות כיף.

חשבתי גם על המעסיקים שלי; לכולי עלמא ידוע כי קשה יותר לקבל העלאה מהמקום בו אתה עובד. קל הרבה יותר לעבור לעבודה אחרת, שם יתנו לך יותר, לפחות בהתחלה. אותו העיקרון, הרי, עובד בכול מקום. לא שאני עוזב, חלילה, אבל המחשבה, המחשבה… למה להיות נאמן? מה נתנה לנו הנאמנות?

 

ה.

אתם יודעים מה, אני והאישה שאני אוהב כבר הרבה שנים ביחד. אפשר לומר שאנחנו לקוחות וותיקים אחד אצל השנייה. הנה אני מרים לה טלפון לעבודה.

היי, בייבי, אומר לה כשתענה – דיברתי עם שירות הלקוחות של הנפש, ונחשי מה: מהיום את לקוחה חדשה אצלי! ככזו, את רשאית לכל ההטבות שגברים מחלקים למצטרפות החדשות אליהם: ארוחות רומנטיות לאור נרות, סופי שבוע בחוץ לארץ, פרחים, קפה למיטה בבוקר, שיחות זימה לא מתוכננות, חיבוקים ארוכים מול השקיעה, כל זה. הכול במבצע! ויש גם בונוס: בשלושת החודשים הראשונים את זכאית לחמש מחמאות ביום (את נראית נהדר!). רק תישארי אצלנו בחברה. רק אל תעברי למתחרים. מה הם כבר יכולים להציע שאני לא? את לא חייבת לענות.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On 24/12/2006 at 14:44

    הסעיף הראשון ממש נכון ומעצבן, בדיוק אתמול היתנה לנו שיחה משפחתית בנושא, חייבים כל הזמן להיות בקשר עם נותני השירות האלה ולנדנד.

    הסעיף החמישי פשוט מקסים ונכון.
    אם תפעל על פיו, אני מקנאה בזוגתך.

  • מיכל  On 24/12/2006 at 14:44

    הסעיף הראשון ממש נכון ומעצבן, בדיוק אתמול היתנה לנו שיחה משפחתית בנושא, חייבים כל הזמן להיות בקשר עם נותני השירות האלה ולנדנד.

    הסעיף החמישי פשוט מקסים ונכון.
    אם תפעל על פיו, אני מקנאה בזוגתך.

  • אור  On 24/12/2006 at 14:49

    זו לא נאמנות, לפחות אצלי, זו העצלנות המובנית, והנטייה לא לחשוב על זה שבעוכריי. י

  • יואב  On 24/12/2006 at 15:29

    אני פשוט מוותר, אבל מעמדה של כוח (זה לפחות הסיפור שאני מוכר לעצמי) – חישוב שעשיתי פעם, מצא שאם אנהל את חיי כמו החבר הזה שלך, המשפט השכיח ביותר שלי יהיה:
    "עם מי דיברתי?"
    לעומת זאת, סך החיסכון הכספי עד הקבר יהיה קצת פחות מעשרת אלפים שקל.
    פשוט לא שווה.

    חוץ מזה – הוא באמת חבר שלך, החבר הזה שלך? זה לא מייגע להסתובב עם טיפוס כזה ולשמוע שכל מה שעשית הוא עשה כבר אתמול ובזול יותר?

  • שפי  On 24/12/2006 at 15:38

    אולי זה נכון ש"זאת הדרך היחידה לנצח אותם", אבל לא באת לעולם בשביל "לנצח אותם" אלא בשביל לתקן אותו.

    שני הקטעים האחרונים הם יפים, אבל בקושי הגעתי אליהם, כי שלושת הקטעים הראשונים הם מכל בחינה יותר מדי נדושים-מובנים-מאליהם-חנוניים. אם היה מדובר בסיפור-פאנץ' אז מילא, אבל זה לא, הקטעים הראשונים הם לא רק דרך להגיע לאחרונים אלא בעצם ההפך.

  • ה  On 24/12/2006 at 15:47

    יש לו בלוג לחבר הזה? יש למישהו המלצות בכלל לבלוגים/אתרים של לדפוק את המערכת דרך החולשות שלה ?

  • דרור פויר  On 24/12/2006 at 15:50

    מיכל – תודה, אני משתדל

    יואב – לא עשיתי את החישוב, אבל נראה לי שמדובר בהרבה יותר כסף. ולגבי החבר, האמת שזה לא מייגע בכלל ומערכת היחסים בינינו לא מבוססת על השוואות גדלים ומחיריםץ זה רק הבונבון

    שפי – עד היום לא ידעתי למה באתי לעולם, תודה רבה.

  • דרור פויר  On 24/12/2006 at 15:53

    ה – אין לו, וגם לא מצאתי דבר כזה. יכול להיות אחלה דבר

  • שחר  On 24/12/2006 at 17:13

    אתגר קרת כתב משהו בנושא בניו-יורק טיימס בקיץ האחרון. זה לא ממש היה הנושא, אבל משם הוא התחיל, רובנו דומים יותר לך או לאתגר קרת ולא לחבר הבוגדני שלך.
    http://www.nytimes.com/2006/07/18/opinion/18keret.html?ex=1310875200&en=e47350cbdcbd0338&ei=5090

  • שפי  On 24/12/2006 at 19:01

    אם ב"מגניב" התכוונת ברצינות ולא באירוניה אז תודה רבה. על כל פנים כיוון שעד היום הם לא הציעו לי תשלום עבור תגובות כאלה, אז כנראה שבקרוב ימאס לי.

  • דרור פויר  On 24/12/2006 at 19:32

    שפי – כמה כסף ישאיר אותך פה אצלנו?

  • שפי  On 24/12/2006 at 21:05

    דרור – אם אתה רציני אז תפנה אליי באימייל.

  • אורן  On 24/12/2006 at 21:25

    את כל מה שהוא חוסך מ"הבגידות".

    המערכת בונה על זה שהחבר שלך הוא מיעוט שבמיעוט. במקרה אני קצת כמו החבר שלך אבל גם אני נאלץ לבחור את הקרבות שלי בשביל להשאיר מקום לעוד כמה דברים כמו פסקה ה'.

  • אורן  On 24/12/2006 at 21:30

    (לצורך העניין נתעסק בחברת הסלולר) – היא מכרה לך משהו במבצע מפתה בשביל שתתחייב לה לשנה (או שלוש) וכך היא תוכל להבטיח מעין תזרים מזומנים מסויים (שנדרש לתפעול שוטף ולתשלום משכורות עתק לבכירים).
    עכשיו היא מפתה אחרים בעזרת מבצעים כדי שיתחייבו ויבטיחו תזרים מזומנים מסויים, אבל אתה (או החבר) מנסים לקבל מבצע נוסף.

    האבסורד הוא כמובן ביכולת שלך להתנתק ואז להתחבר מחדש. אבל בדיוק זו הסיבה שהרבה מהמבצעים והמתנות גובלים אותך לתקופה מסויימת.

  • נער גבעות  On 24/12/2006 at 23:10

    יאללה איזה חכם. איזה טוקסידו ינעל דינו. ואיך הוא מדבר כמו איזה שמאלני מהשורה.

  • שיר  On 25/12/2006 at 0:24

    טור חמוד בהחלט :> לתייק ולשמור.

  • עומר שומרוני  On 25/12/2006 at 0:36

    אוהב אותך הרבה.
    לא שכחתי את משחק השח שהבטחת לי! יש בית קפה חדש ליד הבית, "לין", ותמיד אפשר גם את ארלוזורוב. יאללה, בוא נקבע מתישהו

  • חגי ויתקין  On 25/12/2006 at 8:28

    והכי חשוב, ללקוחות חדשים תמיד יש מספר 1-800 שעונים עליו מיד, ולקוחות קיימים צריכים להתקשר למספר הרגיל, ולהמתין שעה עד שעונה להם מרכזנית עייפה (במקרה הטוב) או מערכת מענה אוטומטית בלתי יעילה – במקרה הרגיל

  • שי  On 25/12/2006 at 8:42

    מה שאני לא מבין דרור, זה למה תמיד בכל הסיפורים האלה אין שת שם החברה. כתבת פה טור צרכנות עם קישור אל הלב. יפה. אבל איפה השמות.

    מי הספקית ועם מי עוד הספקת לעשות עוד דיליםשכאלה (עוד שתיים כתבת).

    ואיך מתחברים (החבר מוכן לספר אמרת) לשירות בלי להתחייב, למרות שזה התנאי הראשוני להתקשרות?

    ספר יותר. דיבורים לא עוזרים להוזיל את היום יום. תודה.

  • ירון  On 25/12/2006 at 9:12

    יש כאן משהו יותר פשוט מאשר רדיפה אחר לקוחות חדשים. שהרי אם זה היה כל הסיפור, אז אף טלפנית (התגובה שלי מיועד לגברים ונשים כאחד…) לא היתה מסכימה לנתק אותך ולהחזיר אותך מיידית כלקוח חדש. זה לא הגיוני. ברור שאם בעל המניות (שוב, מיועדת לגברים ונשים כאחד…) של ספק השירות היה רואה מה היא עושה הוא היה עוצר את זה. הרי הוא לא מרוויח מלקוח "כאילו" חדש, אלא רק מלקוח באמת חדש. כי הוא בונה על הנאמנות שלו.

    מה שקרה כאן הוא שהטלפנית רצתה להרוויח עמלה עליך, כי היא מרוויחה עמלה על כל לקוח חדש ולא על שדרוג של לקוחות ותיקים. בעצם הטלפנית דפקה פעמיים את החברה בה היא עובדת, פעם אחת כי החברה הפסידה עלייך (שידרגה לקוח ותיק ולא זכתה בחדש) ואילו פעם שנייה כי הטלפנית גזרה את העמלה שלה.

  • אחד העם 18  On 25/12/2006 at 17:50

    דרור, הסוף של סעיף ה' שלך הזכיר לי את השורה האלמותית משירו של שלומי שבן "אריק".
    אני מקווה שזוגתך לא תבקש להחליף אותך במבצע האטרקטיבי שיש למתחרים… לעומת זאת, תמיד צריך לזכור שגם לך יש אלטרנטיביות. ככה זה, נשארים תוך אהבה וברירה ולא מתוך החשש פן נפסיד משהו.

    בקשר לסעיף ד' – תנסה לבקש תנאים יותר טובים מחברת החשמל. יהיו קטעים בשיחה, משהו הורס!

  • כרמל  On 26/12/2006 at 11:29

    ההתנתקות שלי עם הוט שנשמעה כמו שיחת "אני רוצה גט" – "תני לי עוד צ'אנס". וזה החברות הגדולות, אני בכלל לא מדברת על חברות קטנות שדופקות ונעלמות, אפילו שהן בקטלגו של הויזה, ועל השוק האפרפר המפחיד הזה של חבורת שיווק שכל הזמן שולחות פרסים שווי ערך 10 ש"ח וגובות דמי חבר על הזכות לתשומת לב מזקנים עריריים. לצערי יש לי אמא שמכורה לזה ומישהו צריך לדבר פעם על התופעה הזו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: