לכבוד החנוכה

 

א.

חנוכה תמיד היה החג שלי. כילד זו חוכמה קטנה מאוד לאהוב את חנוכה: מה יש פה לא לאהוב? אוכלים סופגניות ומקבלים כסף; חג מושלם מזה קשה למצוא גם אם מחפשים טוב טוב.

התמזל מזלי ונולדתי וגדלתי לפני עידן הפסטיגלים, מה שחסך ממני את ההכרח לדעת מי הם רן דנקר ומייקל לואיס האלה שכל הילדות מעריצות כל כך. השבוע באוטובוס ישבתי מאחורי חבורה של ילדים שהתווכחו בלהט על סף אלימות של ממש מי יותר סקסי ואני לא יכולתי שלא לתהות מה יכול להיות סקסי ביצורים המעושים והמלאכותיים האלה, דוגמנים מפלסטיק, העתקים חסרי מקור. לא שאני לא יכול להעריך את הקוביות בבטן של לואיס או את עיני חדר המיטות של דנקר, אבל בחייאת דינאק – גברים הם לא.

יש רק דבר אחד שהופך ילד לגבר והדבר הזה הוא זמן, לא פוטושופ.

לפעמים אני חושב מה היה קורה אם הייתי נולד 10-15 שנים מאוחר יותר ומתמלא חלחלה אמיתית, פיזית ממש, עם בחילות והכול: האם הייתי זה שיושב באוטובוס ומתווכח בלהט מי יותר סקסית, עדי הימלבלוי או אליענה בקייר? (את השמות העתקתי ממדור הסלבס של וואלה. אין לי מושג למי הם מתייחסים. אני מקווה שמדובר בבחורות, אבל באמת שלא כל כך אכפת לי)

כן, תמיד הייתי (או לפחות מאז גיל 30) חסיד גדול של פער הדורות: אני מפיק הנאה גדולה מלהתנשא על הצעירים של היום. נסו גם אתם, זה נחמד.

 

ב.

עם כל הכבוד לניסים הגדולים שנעשו לעמנו בימים ההם בזמן הזה וכל זה, הדבר הגדול שחג החנוכה לימד אותי זה את האמת העתיקה שאין חבר נאמן כמו כסף מזומן. כילד, חנוכה היה אחת הפעמים היחידות שהיו לי סטֶפות של כסף בכיס, בוכטות של ממש. כילד, חנוכה היה אחת הפעמים היחידות בשנה שנחשפתי לניצוץ הזה בעיניים של המבוגרים אל מול הכסף. הכסף. הכסף. ההתלהבות הזו הדביקה גם אותנו, הילדים, ואיך לא תדביק? שימו חבילה של שטרות על השולחן, וישר יש לכם מסיבה: אנשים מתחילים לדבר יותר בקול, פתאום הם מרגישים טובים יותר, חזקים יותר, מצחיקים יותר. זה המזומן שעושה את זה.

כילד, אחד מהתפקידים היותר משמעותיים אצלנו במשפחה היה להיות הבלדר של דמי החנוכה: לקחת את הכסף מסבא ולהעביר אותו הלאה, להרוויח כמה שניות של מגע בשטרות החדשים, הנעימים למגע, ואז לחוות את האובדן הנוראי שבוויתור, בלהושיט אותם למישהו אחר.

אהבתי את התפקיד הזה כילד, והיום כמבוגר אני אוהב לראות את ילדי המשפחה עוברים את אותה החוויה בדיוק: הניצוץ שבעיניים, תחושת הכוח הרגעית של הבלדר (לרגע אחד שולי הוא בעל הדעה ובעל המאה), אבל היום אני רואה עוד צדדים: את היד המושטת אל השטרות היישר מתוך התת מודע, את החישוב שנעשה כמעט בעל כורחו (כמה כסף מסתובב פה, סביב לשולחן), את הקטנוניות הלא רצונית (בשביל מה ילד בן 4 צריך מאה שקל, כאילו שיש מישהו שצריך מאה שקל יותר מילד בן 4), את כל הדברים האלה שמביא איתו המזומן לשולחן.

כן, תמיד אמרתי שאת הדברים הכי עיקריים בחיים אתה למד מהרגעים הכי טפלים.

 

ג.

כשהייתי ילד הכול היה הרבה יותר פשוט, לפחות בחנוכה: סבא אחד נתן שטרות, סבא שני נתן מטבעות. היום שניהם מתים. אין לי אף סבא. אני חסר-סבא. סבא-לס. אין אף אחד שאני יכול לקרוא לו סבא. אני חושב על זה ועליהם די הרבה, אבל בחנוכה במיוחד, לא יודע למה, אולי בגלל הכסף (עד היום סטֶפות בארנק מזכירות לי את סבא שלי), אבל לא רק (יש סוג של חום שרק סבא יכול לספק).

 

ד.

חג יפה כל כך, כאמור. ובשנים האחרונות הוא תופס לו טוויסט נהדר, לפחות בדרום העיר תל אביב, שם זה כבר כמה שנים טובות שאתם יכולים להסתובב ברחובות ולא לקבל אפילו שמץ של מושג על חנוכה. בדרום העיר שלנו, משכנם של מהגרי העבודה, בולט הרבה יותר חג המולד. קישוטי כריסטמס צבעוניים בכל חנות, עצים, נורות, בובות שוקולד של סנטה קלאוס, אווירת חג של ממש. תענוג אמיתי. הרבה יותר אמיתי וחגיגי ונכון, אם תשאלו אותי, מכל הפסטיגלים המחורבנים. הייתי שמח לראות הרבה יותר חנוכיות ברחובות, אבל גם בלעדיהן אני נהנה הנאה גדולה מלשוטט ברחובות העמוסים. וחוץ מזה, יש הרבה סופגניות.

אני לא דואג לצביונה היהודי של מדינת ישראל. ולמה שאדאג? להבדיל מציבורים אחרים במדינה, אמונה של מישהו אחר לא מאיימת עלי ואורח חיים שונה משלי רק משמח אותי. מבחינתי, כמה שיותר אשוחים יותר טוב.

וחוץ מזה, בהפוך על הפוך, כל הכריסטמס הזה רק עושה אותי הרבה יותר חנוכאי. הוא מזכיר לי שמדובר בעונה היפה של השנה, בעונה בה חוגגים בני כל הדתות בכל העולם כמעט, את הגרסה שלהם לחג האורות; מההודים עד המקסיקנים, מהמלזים עד הוויקינגים, מהסעודים ועד המתנחלים, כולנו מדליקים נרות פחות או יותר באותו הזמן וחוגגים פחות או יותר את אותו הדבר: את הניצחון שלנו על החושך הפרטי שלנו.

לא יודע מה אתכם, אותי הרבה יותר מדליק להרגיש חלק מהעולם, מהמין האנושי כולו, מאשר להתרכז ולהתבדל ביהדותי. כשאני מדליק נרות עם בני משפחתי המורחבת עושה לי טוב לדעת שאני לא לבד למרות שאני יהודי. כי הרבה לפני שאני יהודי אני בנאדם.

 

ה.

נסים? אני לא מאמין בניסים, ואין לי שום עניין בסיפור המכבים. אני לא אוהב את הפן הזה של חנוכה: הקנאות והאלימות לא עושות לי את זה בכלל, ובטח לא האדפטציה שעשינו פה לחנוכה, של ה"מעטים מול רבים" וה"באים להשמידנו" וכל זה. זה החלק המיותר בחג לטעמי.

אבל אולי אני היחיד. מדינת ישראל של 2006, כמו שיודע כל מי שרואה טלוויזיה, מכורה לניסים ועושי ניסים מכל סוג. מתתיהו היה מתפלץ, אני בטוח, וכך גם יהודה המכבי, ובכל מקרה אני בטוח שעוד בעלי טורים ופרשנים יטריחו אתכם עם ההקבלה הזו.

ועדיין, אחרים תלו את הנהייה הפתטית הזו אחרי נסים ועושי נסים בשבר הגדול בחברה הישראלית שאחרי המלחמה בלבנון. אני לא חושב שזה העניין. הנהייה אחרי העל-טבעי (או האל-טבעי) משותפת לכל בני האדם, ורק אחוז מזערי מהמין האנושי היה מעורב במלחמת לבנון (כן, קשה להאמין).

האין האמונה בנס והציפייה לו קשורה הרבה יותר לעובדה שהעולם נשלט על ידי השיטה הקפיטליסטית? הקפיטליזם כולו רציונל ותועלתנות, כולו תחשיבים קרים, מטרות ויעדים, מספרים וטבלאות.

העולם נאנק תחת עולו הכבד של הקפיטליזם – השבוע פורסם "דוח העושר העולמי" של האו"ם, על פיו אחוז אחד מאוכלוסיית העולם מחזיק ב-40% מהנכסים בעולם ו-10% מאוכלוסיית העולם מחזיקה ב-85% מהעושר והנכסים בעולם. החצי השני של העולם מחזיק ביחד כאחוז אחד בלבד מהעושר. את הנתונים על עניי ישראל אתם מכירים לבד אני מתאר לעצמי.

העולם נאנק תחת עולה הכבד של הרציונליות, של החישובים הקרים ומשחקי השליטה. לא שהדברים האלה הם רע מוחלט, חלילה, אבל איך אפשר להאשים את בני האדם כשהם מחכים לנס, לאל-טבעי? כמו שהדברים נראים כרגע, נס זה הדבר היחיד שיציל אותם.

 

—-

רצועות בונוס! מיוחד לקוראי "החיים בהיר": דברים יפים שכתבתי על חנוכה בטיים אאוט (2002) ובגלובס (2004).

וחג שמח

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שיר  On 15/12/2006 at 13:51

    לא מסתדר לי ה"הכי אני אוהב את חנוכה מכל החגים, וזה רק בגלל העניין של מעטים מול רבים ", ליד ה"הקנאות והאלימות לא עושות לי את זה בכלל, ובטח לא האדפטציה שעשינו פה לחנוכה, של ה"מעטים מול רבים" … הממ.
    חבל, דווקא יותר אהבתי את הרעיון שלך מ-2002.

    ובכלל בעסה איתך, עכשיו לא יהיה לי מה לקרוא בעיתון של שבת.

  • ח ל י  On 15/12/2006 at 17:16

    כי הרבה לפני שאני יהודי, אני בן אדם"" – הכי יפה. חג שמח.

  • חייש  On 16/12/2006 at 19:03

    שמראה סטיפה של שטרות לא מוציא אותו משיווי משקל לרגע.

  • שלומית ליר  On 17/12/2006 at 14:13

    אני חושבת שהפרשנות שלך למתח בין אוניברסליזם (להרגיש חלק מהעולם) ופרטיקולריזם (להיות יהודי) אינה מחויבת המציאות.
    אתה מפרש את להיות יהודי כלהתבדל, אבל למעשה דווקא נקודת הזהות הפרטיקולרית של המורשת מאפשרת את האוניברסליזם. בלעדיה להיות אזרח העולם נניח הוא הגד חסר פנים וזיהוי.

  • דרור פויר  On 17/12/2006 at 14:41

    שלומית – יפה. את צודקת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: