מי פה האטרקציה?

 

בחופשתי האחרונה נתקלתי, ולא בפעם הראשונה, בהיפוך תפקידים מעניין. היינו על החוף בגואה, הודו, נהנים מכל הדברים שאפשר ליהנות מהם – ים רגוע, שמש טובה, אוכל טעים, חברה נעימה, אנשים יפים, מחירים זולים. כל הדברים שמהם מורכבת חופשה מוצלחת.

לעת שקיעה, בעוד אנחנו יושבים ומביטים בים (דבר שאף פעם לא נמאס, ואיך יימאס?), מגיעות לפתע סירות עמוסות תיירים הודים ועוגנות מול המסעדה. ההודים יורדים מהסירות, כמה מהם שולפים מצלמות, מסתכלים עלינו, והנועזים שבהם עושים סיבוב בינינו ומבקשים להצטלם עם האנשים המוזרים האלה שהם אנחנו.

הייתה זו שעה יומית של היזון חוזר ומעגליות קסומה – מי האטרקציה פה? מי המקומי, מי התייר? הם מסתכלים עלינו, אנחנו מסתכלים עליהם, ושני הצדדים משועשעים מעצם הסיטואציה, שני הצדדים יודעים להעריך את ההיפוך.

דברים מהסוג הזה קורים הרבה כשמטיילים למקומות שאינם פריז, לונדון או ניו יורק, וכל מי שהיה מבין על מה אני מדבר ונזכר בחיוך בחוויות דומות שעברו עליו. בפרפראזה על קלישאות של פוליטיקאים, אפשר לומר שבאנו לתייר ויצאנו מתוירים.

 

כן, כאלה הם החיים. כמו עוגיית המדלן של פרוסט, כך זרקו אותי המבטים המשתוממים של התיירים ההודים אל ילדותי הראשונה. והנה פלאשבק (מיוחד לקוראי "מסע אחר"): עת היינו מבלים את חופשתנו המשפחתית השנתית באילת, אחד השיאים הגדולים והקבועים של החופשה היה ללכת על החוף ולצפות בתיירים, ובעיקר בתיירות הסקנדינביות שבחרו לבלות את החופשה השנתית באילת דווקא. אני זוכר – או אולי ממציא לעצמי זיכרון – את מדקרות הקנאה הקלות: איך הם חופשיים, כמה הם שונים מאיתנו. ואני זוכר גם את התמיהה הקלה, שמלווה אותי עד היום: המקום שאתה גר בו הוא אתר החופש של מישהו אחר. קצת מוזר. הייתי מביט בהן בפליאה כשהן מביטות בשקיעה ולא ממש מבין את הקונספט.

 

הו הו הו הו, איך שגלגל מסתובב לו, לא? המקומי/תייר שהייתי כילד באילת השתקף אלי מעיניו של הילד ההודי, מקומי/תייר בעצמו, שהסתכל בי ובעיניו אותה התמיהה ואותן מדקרות הקנאה בדיוק. אני חופשי יחסית אליו, כמו שהתיירת הסקנדינבית של ילדותי היתה חופשייה יחסית אלי (למרות זאת, אני לא מאלה שמאמינים שהכל יחסי. בעיני רב המוחלט על היחסי), וזה כי מי שבא מרחוק תמיד נראה לנו חופשי יותר. עובדה: אם הוא לא היה חופשי יותר, הוא לא היה בא מרחוק.

 

כך, בין התייר שהייתי כילד לבין התייר שאני היום, אני משתדל לחיות את החיים: לחפש כמה שיותר פליאות ולהביט בכמה שיותר שקיעות. כשזה מצליח אני מאושר. כשזה לא מצליח אני מנסה לזכור שזה רק בגלל שלא ניסיתי מספיק, שזה רק בגלל ששכנעתי את עצמי שהשקיעה שם יפה יותר מהשקיעה פה, ושאפשר להיות חופשי רק כשאתה בחופשה. ולא כך הדבר.

 

כמו בכל סוף שנה, גם בסוף השנה הזאת אנחנו מגישים לכם את רשימת מאה המסעות והיעדים שיעשו את השנה הבאה, 2007 במקרה הזה. אם הייתי יכול לבחור במסע אחד מרשימת המאה הייתי בוחר בלי היסוס בטיסה לחלל – זו השנה הראשונה שבה ניתן לאנשים כמוכם וכמוני (רק עם יותר כסף) לצאת בחללית מחוץ לאטמוספרה ואף לצאת מחוץ לחללית למעוף קצר בחלל.

רק המחשבה הזאת מעבירה בי שוב אותן צמרמורות עונג ידועות, כמו שכתב המשורר. אין לי חלום גדול יותר מאשר לטוס לחלל ולהיות בחלל, לראות את כדור הארץ מבחוץ ולנסות, כמו הילד ההולנדי מהסיפור, לסתום באצבע אחת את החור שבאוזון.

 

אחד הגיבורים הגדולים שלי הוא יורי גגרין, האדם הראשון לטוס בחלל. תמונתו תלויה במשרדי ומבטו הטוב מנחם אותי. כן, בחלל אולי אי אפשר לראות שקיעות, אבל את הפליאה הגדולה מכולן אפשר לחוש רק שם. הפליאה של גגרין יכולה להביא אותי לדמעות עד היום. "כשהקפתי את כדור הארץ בספינת חלל", אמר, "ראיתי לראשונה כמה יפה כוכב הלכת שלנו. איזה יופי! ראיתי את העננים ואת הצל שהם מטילים… המים נראו כנקודות אפלות ונוצצות… כשצפיתי אל האופק, ראיתי את הניגוד בין צבעו הבהיר של כדור הארץ לשמים השחורים לחלוטין…".

 

ואולי יום אחד, כשתתבסס תיירות החלל, נשב על חוף רגוע בגלקסיה רחוקה ובשעת שקיעתן של ארבע שמשות נצפה בספינות חלל קטנות עוגנות ומהן ירדו המקומיים ויצפו בנו צופים בהם. ושוב נוכל לתהות: רגע, מי פה האטרקציה?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דורית  On 11/12/2006 at 16:24

    מאחלת לך טיול בגלקסיה או מחוץ לה או אפילו מסע בזמן . כל מה שאתה מאחל לעצמך ל2007 , רק אל תשכח למלא לוטו (זה היום) ותביא מתנות..

  • עידן גולן  On 11/12/2006 at 19:12

    כילד בארה"ב של סוף שנות השישים הצוות של אפולו 11 היו גיבורי הגדולים, ומבינהם דווקא באז אלדרין משום מה (אולי נדלקתי על השם באז).

  • שי  On 11/12/2006 at 21:10

    דרורי מתוק,
    רק שתדע, יש סרט דוקומנטרי רוסי על הקוסמונאוטים. מסתבר שמרביתם השתגעו אחרי שחזרו לכדור שלנו. חלקם התאבדו.

    גדול עלינו לראות אותנו קטנים ולחזור לחיות את הקטנות הזו.

    ואם אפשר הייתי אני נוסע לקוסמולנד. מדינת הקסמים והקוסמים. והעוזרות שלהם. הייתי נועץ בהם בכמה עניינים.

    תראה את השגריר הזה. ואת אשת השגריר.

  • נופלת מגרייס  On 11/12/2006 at 22:01

    אני רוצה לטייל במח של מישהו אחר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: