רק לפני שבוע הייתי מאושר, לעזאזל!

א.

אז זהו, הייתי בחופשה, החופשה (שהייתה נהדרת) נגמרה (כבר לפני שבוע) ואני חזרתי לארץ. הלוואי והייתי יכול לומר לכם שחזרתי בגדול, אבל האמת היא שחזרתי נורא בקטן – כפוף, שפוף ואפוף. אוף.

אני שונא לחזור. העובדה המרה היא שאין ליומיום הרבה מה להציע לי חוץ מללכת לעבודה, לעבוד, לחזור הביתה וחוזר חלילה. הזמן שהולך לעבור עד החופשה הבאה נראה לי לחלוטין בלתי עביר והמחשבה על מחר בבוקר – שייראה בדיוק כמו מחרתיים או בעוד שבועיים – מדכאת אותי מאוד.

כן, כנראה שאני לא אחד מאלה שחופשה ממלאת אותם באנרגיות לקראת החזרה לעבודה. החופשה ממלאת אותי אנרגיות רבות וטובות, זה בטוח, אבל אף לא אחת מכל האנרגיות האלה לא קשורה לעבודה. החופשה משחררת, העבודה מדכאת. ארבעת הקירות של המשרד שלי סוגרים עלי כמו ארון קבורה. ורק אתמול הייתי מאושר, לעזאזל.

מה שכן, לחזרה לעבודה יש יתרון  אחד: היא מאלצת אותך להכיר באמת שלך, והאמת שלי היא שאני לא אוהב לעבוד. בכלל לא אוהב. אני די אוהב את העבודה שלי, היא נחמדה והכול, באמת, ואין לי שום תלונות – יכול היה להיות הרבה יותר גרוע.

ואסור להקל בזה ראש: באחד מאותם הבקרים המופזים של חופשתי הנהדרת ישבתי מול הים והתלבטתי בכובד ראש מה להזמין לארוחת הבוקר. מולי עברו חמש פועלות, כל אחד מהן נשאה על ראשה שק מלט של 20 קילו (ראיתי. היה כתוב על השק). הן לא נראו שמחות מי יודע מה ואני מוכן לשים שלושים שקל שאף אחת מהן אין חופשה שנתית לחכות לה. יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, אמרתי לעצמי, הייתי יכול להיוולד כאישה הודית מקאסטה נמוכה. הייתי יכול לסחוב שקים גדולים על הראש מהבוקר עד הערב בלי הפסקה בחום של שלושים מעלות. הייתי יכול לחיות חיים שלמים בלי שום תקווה. 

העובדה שנולדתי כגבר לבן הופכת אותי באופן אוטומטי לאחד מבני המזל הגדולים בעולם היפה, המעוות והלא צודק הזה. מצד שני, העובדה שנולדתי כגבר לבן – הקרם דה לה קרם של המין האנושי (בעיני עצמו) – הופכת אותי גם לאדם כפוי טובה. זה לא מספיק טוב בשבילי. העובדה שאני לא סוחב שקים כבדים על ראשי לא ממלאת אותי שום שמחה. מזמן כבר שכחנו – אני ושאר הגברים הלבנים בעולם היפה, המעוות והלא צודק הזה – את העובדה הזו.

חלק מהזמן זה רק מדכא אותי יותר: למה אני לא יכול לומר תודה על מה שיש לי? למה אני לא יכול להסתפק במשכורת הקצת יותר מממוצעת שלי, בחופשה שנתית קצרה מדי ובארבעה קירות של משרד שסוגרים עלי כמו ארון קבורה? רק אתמול הייתי מאושר, לעזאזל!

 

ב.

חשבתי מה יכול להקל על המצוקה שלי, שאני בטוח שכולם שותפים לה, ונראה לי שהדבר הראשון שצריך לעשות – ובדחיפות שאין כמותה – הוא לקבוע כמה כללים חדשים. 1. שבוע עבודה של ארבעה ימים. 2. לא יותר משבע שעות עבודה ביום. 3. חודש חופשה (בתשלום) בשנה.

כמובן שאני לא חושב רק על עצמי. מה שמעניין אותי זה אתם. אתם והמשק. לגבי סעיפים 2 ו-3 אני צופה מעט התנגדות (זמנית בלבד), אבל לגבי הסעיף הראשון – שבוע עבודה של ארבעה ימים – האמינו לי שזה קורה. המגמה הזו, של פחות עבודה ויותר מנוחה, הולכת ותופסת תאוצה בעולם. הידעתם? 81 מ-100 החברות ברשימת מקומות העבודה הטובים בארה"ב של המגזין פורצ'ן בשנה שעברה הציעו לעובדיהם סוג כזה או אחר של שבוע עבודה דחוס (ארבעה ימים בני 10 שעות כל אחד), או פתרונות דומים (עבודה מהבית וכד') ואני מוכן להתערב שהמספר יעלה ברשימה שתתפרסם בסוף השנה הזו.

אתם תראו שזה יקרה ואתם תראו שזה יהיה מצוין, אז למה לחכות? למה להמשיך ולדכא את ציבור העובדים? שבוע עבודה של ארבעה ימים (יום ראשון כיום מנוחה נוסף) יהיה מצוין לחברה הישראלית – אנשים יהיו הרבה יותר רגועים ופחות מטורפים רצחניים כמו היום, המתח בין חילונים ודתיים ירד, תרבות הפנאי תתפתח, אנשים יקנו יותר, ינוחו יותר, יבלו יותר עם המשפחה ופחות בעבודה. שבוע עבודה של ארבעה ימים הוא פתרון מוסרי, יהודי וסוציאלי לעילא ולעילא. שבוע עבודה של ארבעה ימים יהיה פשוט נהדר. שבוע עבודה של ארבעה ימים זה בדיוק מה שאנחנו צריכים.

בעצם, כשאני חושב על זה, זה אומר שדבר כזה (מוסרי, יהודי, סוציאלי ונהדר) בחיים לא יקרה פה, במדינת ישראל של ההווה, שהיא מקום א-מוסרי, א-יהודי ואנטי-סוציאלי, מדינה רעה לאזרחיה ומרושעת עד רצחנית לאלה שאתרע מזלם והם אינם אזרחיה של הדמוקרטיה המחורבנת ביותר במזרח התיכון, זו שהשר לעניינים אסטרטגיים שלה הוא אביגדור ליברמן, אדם שקרא מעל כל במה אפשרית לממשלת מומחים וכמו כל אפס (מי אמר עמיר פרץ? אה, אני), הלך ומכר את העקרונות המשובחים שלו תמורת כסא בממשלה של האיש הכי רע שאי פעם ישב על הכסא הזה, אספן עטים, חובב סיגרים וצרכן סדרתי של דירות יוקרה. וזה עוד בלי לדבר על טרנספר וגזענות. אולמרט-פרץ-ליברמן, איזה משולש קטלני.

 

ג.

וזה מוביל אותי כמעט ישירות לנושא שהכי משגע אותי. כששבתי מחופשתי ישבתי על האינטרנט ועברתי על החדשות של השבועיים האחרונים, לראות מה הפסדתי. חשכו עיניי, מה שנקרא. אני עוזב אתכם לשבועיים ותראו מה אתם עושים! 19 הרוגים בבית חאנון. בטעות. בטח בטעות. והטעות הזו לעולם חוזרת, כי זה פלסטינאים, ולמי אכפת מהם? הרגנו אותם והדחקנו את זה אחרי יום וחצי. כמה רוע לב, כמה אטימות, כמה קהות. ואנחנו שותקים. אנחנו שותקים והלוואי שיום אחד יבואו הנכדים וישאלו אותנו בתוכחה איך שתקנו ולנו לא יהיה מה לענות. כי מה נגיד? ששתקנו כי להתעסק במצעד הגאווה היה יותר מעניין? מה נגיד, ששתקנו כי הרבה יותר הדליק אותנו לדבר על הנשיא שלנו באותה תקופה אפלה? מה נגיד, שהעדפנו להתעסק בקצין שהתפטר מאשר בילדים שמתו?

כשבעים ילדים הרגה מדינת ישראל – אתם ואני – בארבעת החודשים האחרונים בעזה. איך יותר נוח לכם לעכל את הנתון הזה, במספר – 70 – או במילה – שבעים? איך זה יתגלץ' לכם יותר טוב בגרון.

להפצצה בבית חאנון – ושתהיה טעות עד מחר – אי אפשר להתייחס כמשהו שאינו פשע מלחמה. מתי טעות הופכת לפשע מלחמה? כשמפסיק להיות לך אכפת אם תטעה או לא, הרי בצד השני של קנה התותח בכל מקרה אין בני אדם, רק בשר תותחים.

מישהו צריך לשבת בכלא על זה, והכי הייתי שמח אם זה היה האחראי הראשי לצבא הטועה הזה: דן חלוץ. התותחן אשם, קצין תותחנים ראשי גם אשם, אבל הרמטכ"ל הכי אשם. שר הביטחון גם הוא אשם. וגם אתם ואני, גם אנחנו אשמים. כי סתמנו את הפה.

 

ד.

האם שבוע עבודה של ארבעה ימים יפתור את הבעיה עם הפלסטינאים? לא בטוח, אבל זה בטח לא יכול להזיק – אם יהיה לנו יותר זמן לנוח נהיה רגועים יותר, אם נהיה רגועים יותר נהיה אלימים פחות כלפי אחרים, אם נהיה אלימים פחות כלפי אחרים, אולי נהיה אלימים פחות גם כלפי אלה שאנחנו אפילו לא מגדירים כאחרים.

אולי שבוע עבודה של ארבעה ימים יהיה המפתח למדינה שפויה ומוסרית יותר.

 

 

—-

 

ולעניין אחר – ביום חמישי הקרוב, 23 בנובמבר, נאג' חמאדי הולכים לקרוע את הסאבליים. סלמה 53 ת"א, פינת אברבנאל. פלורנטין. 22:30. כניסה חינם. רוקנרול. הפיצו. בואו. תביאו חברות

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • moon  On 18/11/2006 at 19:51

    דרור, מוכנה לחתום על המניפסט שלך
    ואם אתה רץ לבחירות הבאות איתו אין לי ספק שאתה נבחר 🙂

    איך הצלחת להעביר אותי מממצב של חיוך והעלאת מצב הרוח רחב לקריאת הפיסקה הראשונה שלך – למצב של דיכאון, עצב, חוסר אונים וחרדה בהמשך, אין כמוך!

  • אלה  On 18/11/2006 at 19:52

    פסקה א מצויינת. פסקאות ב,ג מחטיאות. זו הבעיה של השמאל, מצויין בהתבוננות והגדרות, חרא בפתרונות. לדעתי הפתרון של הפוליטיקה בישראל: תיקי פנים לשמאל, תיקי חוץ לימין.

    ואגב, אתה כותב נהדר. עוד משהו שלא צריך לקחת
    כמובן מאליו.
    שבוע טוב שיהיה

  • מיקי גלפרין  On 18/11/2006 at 20:52

    דרור, מעולם לא האמנתי שכך יהיה, אבל השבוע אני כ"כ לא מסכים עם כ"כ הרבה דברים שכתבת. אבל אחרי הכל, זוהי דעתך, וככזאת אני מכבד אותה לכל דבר. אבל אתה צריך לזכור, שאלו שלא מייחסים להם את היותם בני-אדם, הם כנראה אינם בני-אדם. ומיהם אלו שאינם נחשבים לכאלה הברואים בצלם אלוהים? אלו שאינם מעריכים את היות אחרים ברואים בצלם אלוהים, אלו ששנאה נוטפת מהם כלפי חוץ, המוכנים להקריב את חייהם למען מטרה אפרורית, רעה, שאינה קיימת כלל וכלל ואינה מוצדקת על-ידי דתם.

  • נעה  On 18/11/2006 at 21:04

    מסכימה עם כל מילה, מה שקרה בבית חנון פשוט מפחיד, והכי מפחיד זה שיש מעט מאוד אנשים בארץ שלנו שזה הזיז להם.

  • חנן כהן  On 18/11/2006 at 21:39

    בהתחלה: "כשבעים ילדים הרגה מדינת ישראל – אתם ואני – בארבעת החודשים האחרונים בעזה."

    וממשיך: "מישהו צריך לשבת בכלא על זה"

    ואז: "וגם אתם ואני, גם אנחנו אשמים. כי סתמנו את הפה."

    מי שחושב שהוא זה שהרג את הילדים בעזה לא פותח את הפה. בגלל ההזדהות עם המוטיבציה לירות, ועם האפשרות שימותו ערבים שבהגדרה הם לא "חפים מפשע".

    קודם כל צריכים להרגיש ניכור מהיורים, להרגיש ש"זה הם". ורק אז אפשר באמת לפתוח את הפה.

    וגם אז לא בטוח שפתיחת הפה תמנע את הירי הבא. אבל לפחות תהיה הרגשה שלא שתקנו.

    לא פשוט הניכור הזה, אבל הוא מחוייב המציאות.

    (ודרך אגב, זה בדיוק הניכור שמאפשר להצביע בשביל מפלגה של ערבים.)

  • אורי ס.  On 18/11/2006 at 23:08

    אני בעד שבוע עבודה של 4 ימים, דווקא בתור מצביע לשליש מהטריומוויראט הזה (זה עם השפם).

    כמו חנן כהן, אני חושב שהמסקנה היחידה מהמצב היא שצריך להצביע בשביל מפלגה של ערבים (וגם של יהודים).

    או אולי כמו בנות הקאסטה הנמוכה – כדאי לסחוב שקים של 20 קילו על הראש. זה נותן פרופורציות לחיים.

    בקשר לנג'אד אחמדי – אפשר להביא נשים נשואות (הרב היה רפורמי)?

  • דרור פויר  On 19/11/2006 at 8:19

    גלפרין חביבי – מי אתה שתקבע מי בנאדם ומי לא בנאדם? כולם בני אדם. אתה מתאר את הפלסטינים כנוטפי שנאה ורצחניים, אבל התיאור הזה מתאים בדיוק גם לצד הישראלי. כך שידידי, עם ראיית העולם שלך, ממש אין שום סיכוי שנסכים.

    אורי ס. וחנן – הלוגיקה של חנן קצת מפותלת מדי לטעמי, לא בפעם הראשונה, ולכן חסרת שיניים. אני ישראלי ויהודי. מה שקורה פה הוא חלק ממני ואני חלק ממה שקורה פה, וזה בלי קשר לעובדה שאני מנוכר ליורים, ממש כמו שאני מנוכר לשוטרי מג"ב, מצביעי ליברמן ואוהדי הפועל תל אביב. יש המון קבוצות שאני מנוכר להן, אבל מה הקשר?
    וחוץ מזה, אורי, בוא לא נשכח שידידנו היקר חנן פעל ללא לאות וללא הפסקה למען עמיר פרץ – אז עכשיו הוא יכול לדבר כמה שהוא רוצה על לבחור במפלגה של ערבים. הוא את הפדיחה שלו, כמו שאומרים, כבר עשה.
    ובטח ובטח שאפשר להביא נשים נשואות להופעה. רצוי.

  • אבי  On 19/11/2006 at 10:09

    דרור תראה את שבוע העבודה בנורבגיה. די קרוב למה שאתה מציע, שבוע העבודה שם הוא של 30 שעות שבועיות
    http://www.dawn.com/2006/02/11/int15.htm

  • בועז כהן  On 19/11/2006 at 12:43

    הכסף נמצא כבר בתוך המשק, בתוך המערכת, והוא רק מחולק ומושקע באופן בלתי הגיוני ובלתי שוויוני לחלוטין. ישראל מדינה מטורפת. המנכ"ל מרויח 450 אלף שקל לחודש, והעובדים הזוטרים 4500 שקל (כלי תקשורת מפורסם, שכולנו מכירים) – זה לא מצב נורמלי. לא ייתכן שהמנכ"ל ירויח פי 10 מהמפיקה שלו. לא ייתכן כדבר הזה

    חלוקה אחרת, הגיונית, של המשכורות והתשלומים והתנאים תוכל לאפשר את זה די בקלות

  • מיכל  On 19/11/2006 at 15:30

    טוב ,לאחר קריאת המאמר המשפט הראשון שעלה לי בראש-"איזהו העשיר?אשמח בחלקו." הרי די ברור שרק ממקום של אושר פנימי מתמיד והבנה בהירה שאושרנו לא תלוי בדבר,ואם כבר תלוי בדבר אז בדברים הכי טריוויילים,שיכולים לעלות לנו חיוך.ריח של גשם ראשון,לצחוק מבדיחה טובה, להתסכל על בן זוגך מחייך. כי אם לא נשים לב לדברים היפים באמת זה הרי ברור שגם לשבוע עבודה בן ארבע ימים נתרגל במהרה,ובשלב מסויים נייחל לשלושה ימים.
    מיכל

  • דרור פויר  On 19/11/2006 at 16:25

    נכון, בועז.
    אבי, תודה על הלינק.
    מיכל, אני לא מבין הרבה באושר פנימי וכל זה, אבל דבר אחד אני יודע: אושר הוא יכולת בחירה, או האפשרות לבחור. ככל שיש לך יותר אופציות הסיכוי שלך להיות מאושר גובר. אני לא מדבר כאן על שלושים סוגי דגנים לארוחת בוקר, אני מדבר על אפשרויות במובן הרחב יותר – מה לעשות עם הזמן, איך לבלות את היממה. שבוע עבודה של ארבעה ימים יכול לעזור לנו בזה. למרות שאת צודקת במאה אחוז – שבוע עבודה של שלושה ימים יוכל לעשות אותנו הרבה יותר מאושרים.
    אני מתנגד (חלקית אמנם, אבל מתנגד) לתפישה האומרת שהאושר בא מבפנים. הוא לא. או לפחות לא רק. הוא לא פחות חיצוני מפנימי.

  • מיכל  On 19/11/2006 at 17:00

    אני מאוד מאמינה באושר פנימי, אני מודעת מראש שהדרך אליו הרבה יותר מפותלת וקשה מהאושר החצוני,אי אפשר להתכחש- עבודה פנימית הרבה יותר קשה מעבודה פיזית.אין ספק ששיחות על אושר הן השיחות עם רמת ההתפלספות בין הגבוהות ביותר ולכן הסכם שאושר זה דבר יחסי לחלוטין.
    בכל מקרה אני עובדת בעיתון גלובס,אני מאוד אוהבת לקרוא את התור שלך מידי שבוע,תמשיך כך .
    בהצלחה
    מיכל

  • ימימה  On 19/11/2006 at 17:08

    ההוא שאמר, כשהציעו לו לעבור לשבוע עבודה של חמישה ימים, למה להתחיל ישר מחמישה? ננסה קודם יום אחד, נראה איך זה עובד, ומשם נמשיך הלאה.

  • תמי  On 19/11/2006 at 19:24

    של האם לעבוד הרבה וקשה כדי להרוויח הרבה כסף או לעבוד פחות ולשמור על סוג של אוטונמיה בקשר לשעות ולהרוויח מספיק-אך-מעט מעסיקה אותי המון. בחרתי באופציה השניה. אני יכולה לשמוע על אנשים שמרוויחים פי 2 או 3 ממני ולקנא בהם, אבל אז אני רואה ושומעת כמה הם עובדים ומייד מפסיקה לקנא. לא הייתי רוצה להתחלף איתם.
    עבודה היא אילוץ, עבורי לפחות. החיים שלי האמיתיים, אלה עם הבחירה, הם מחוץ לעבודה, וזאת למרות שאני אוהבת את העבודה שלי. אבל כמו שאוהבים מקום עבודה, לא כמו שאוהבים תחביב או אנשים.
    ולכן, מאחר שהחיים מוגבלים בזמן, זמן יותר חשוב לי מכסף. זמן שלי, לתחביבים שליו לקיום שלי ולי שבו אני אדון לעצמי. לכן אני עובדת 65% משרה ולכן אני מסתפקת במשכורת בהתאם. כל עוד היא מספיקה לחופשה בחו"ל פעם בשנה, אין לי תלונות (:

  • אורי ב.  On 20/11/2006 at 18:36

    איזהו העשיר? אשמח בחלקו.
    שרק ייתן לי פירור קטן מחלקו, ואוכל לשמח בעזרתו רבים וטובים…
    מוטו מצוין.

  • מיכל  On 21/11/2006 at 12:11

    אני אומרת מה פרוייד היה אומר על זה:-)

  • נדב  On 21/11/2006 at 13:26

    לא ידעתי שנרצחו שבעים ילדים בארבעת החודשים האחרונים, איפה קראת על זה? יש קישור?

  • דרור פויר  On 21/11/2006 at 15:06

    בבקשה נדב, יותר מלינק אחד:, וזה מה שמצאתי אפילו בלי להתאמץ. מאחר ואני לא בבית אין לי את אסופת הלינקים המלאה, אבל מה שיש פה יכול לדכא אותך מספיק:

    יוניצף – מתחילת נהרגו 116 ילדים פלסטינים

    http://www.nfc.co.il/Archive/001-D-114930-00.html?tag=14-58-50

    גדעון לוי מספטמבר – 62 ילדים מתו ביולי-אוגוסט בלבד
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/757912.html

    רופאים לזכויות אדם – רבע מההרוגים בעזה הם ילדים
    http://www.nfc.co.il/Archive/001-D-114757-00.html?tag=15-01-23

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: