על הבשר

 שלום.

פשוט הייתי בחופש שבועיים, בגלל זה לא העליתי שום דבר. על חופשתי תבוא, אולי, רשימה. בינתיים, כמובטח, טור שהתפרסם בגלובס ב-26 באוקטובר, יום אחרי שנסעתי.

 

א.

אחרי הטור שעבר, שעסק בחולשותיי ובחוסר היכולת שלי לעמוד בהחלטות שקיבלתי – להפסיק לעשן ולא לראות יותר טלוויזיה לעולם – הוצפתי גלי אהדה ברמה שלא הכרתי ושקצת בלבלה אותה אם להודות על האמת; התגובות שאני מקבל בדרך כלל הן הרבה פחות מאוהדות. אבל לא הפעם; אנשים רבים כתבו לי וחזקו את ידי. רובם עסוק, כמוני, במלחמה הלא נגמרת נגד הטיטאנים האלה של התקשורת והניקוטין שמזהמים אותנו מבפנים ומבחוץ.

מדובר, ואני לא מגזים בכלל, במלחמת קיום; מלחמה על הזהות, על האופי. כל השנים הרגילו אותנו לחשוב על עצמנו כעל יצורים חופשיים, יצורים בוחרים – הבחירה, כך אמרו לנו, היא הבסיס לאושר; הבחירה, כך אמרו לנו, עומדת בבסיס הכלכלה החופשית, בבסיס הדמוקרטיה. הבחירה החופשית היא חזות הכול. היא מה שמבדילה בינינו לבין החיות.

אבל כל החירות הזו, מסתבר, נעלמת כשמדובר בטלוויזיה וסיגריות. יש כוח חזק יותר מהבחירה שלנו, והכוח הזה הוא הבחירה של תעשיית הטבק והתקשורת לעשות מלא כסף על חשבוננו.

המניפולציה פשוטה ואכזרית – הם כאילו נותנים לנו בחירה: הרי אנחנו יכולים לבחור בין מאות ערוצים ובין עשרות מותגי סיגריות. הם נוטעים בנו את אשליית הבחירה אבל רק בתנאי אחד, שנבחר רק בין האופציות שהם מציעים לנו. ואנחנו מאמינים לזה, ואיך לא נאמין? הרי על פניו אנחנו עדיין בוחרים. למעשה, האשליה רק מתחזקת כי אנחנו רק בוחרים יותר: כל הזמן יש לנו (כאילו) יותר דברים לבחור מהם. אנחנו חושבים שאנחנו מתחזקים בעוד שהאמת היא הפוכה: אנחנו נחלשים.

כל האנשים המנסים להפסיק לעשן, כל האנשים המנסים להפסיק לראות טלוויזיה – אנחנו כולנו נלחמים את אותה המלחמה, כולנו אחים לנשק, כולנו אחים. אתם מחזקים אותי, ואני בתורי מנסה לחזק אתכם.

 

ב.

אבל לא אהיה כן לחלוטין אם לא אעדכן אתכם בעלילותיי בעוד חזית. בפברואר השנה הודעתי כאן (וגם כאן) שאני הופך להיות צמחוני. הרבה מהאנשים שבאו לעודד אותי שאלו מה החדשות מהחזית ההיא.

ובכן, חברות וחברים, דומה שגם כאן אינני איש של בשורות גדולות. גם בשטח הבשר אני מעט מפשל. לא הייתי אומר שחזרתי להיות הקרניבור שהייתי, ממש לא, אבל גם כאן – מדי פעם אני חוטא וחותך בבשר המת. אני לא גאה בזה, להפך: אני מתבייש בזה, אבל מאחר ואני מחויב לשקיפות מוחלטת, דומה שגם בשטח הזה נדרש חשבון נפש. אז כן, עוד עיקרון נשבר. לא יודע איך אפשר לקרוא לי, אבל צמחוני אני כבר לא.

הלוואי שהייתי יכול לומר שמדי פעם אני מפנק את עצמי באיזה סטייק משובח מנתח בשר עסיסי, או מפרק סרטן שהובא במיוחד מהים הצפוני באירועים מיוחדים. אבל לא. החטא שלי הוא הרבה יותר בסיסי מזה: אני אוכל שווארמה.

כן, שווארמה. שווארמה זה הבשר שאני אוכל. שווארמה זה הבשר שהכי התגעגעתי אליו בכל החודשים הארוכים – והטובים מאוד – האלה של הצמחונות. הייתי מהלך ברחובות היפים של העיר הגדולה ועמודי הבשר המסתובבים האלה בכל פינה פשוט הטריפו אותי לחלוטין; ריח הבשר החרוך, הזהוב, טיפות השומן הנוטפות אל המגש שלמטה, הסכין הגדולה שחותכת ומחדדת את העמוד, ההודו, הכבש, הפרגית, ריח העמבה, ניחוח הצ'יפס – לכל אלה התגעגעתי נורא. לא פעם הייתי נעמד, צמחוני שכמותי, מחוץ לדוכני השווארמה החביבים עלי, ויש לא מעט כאלה בעיר, ופשוט מביט בעיניים כלות במתרחש מול עיני, בטני הומה ופי מלא בריר. הו, שווארמה!

האמת שאהבתי את העמידות האלה; תמיד הרגשתי כמו הילדים העניים האלה בסיפורים, שעומדים מחוץ לקונדיטוריות עמוסות עוגות קרם ומדמיינים.

בשיטוטים ההזויים האלה מול דוכני השווארמה שמתי לב שהשווארמות הכי טובות נמצאות ברחובות ראשיים, עמוסי מכוניות, אוטובוסים ואופנועים. לא תמצא שווארמה בשכונות השקטות. אין זה מקרה, אם תשאלו אותי: עושה רושם שהעשן הוא אחד מהמרכיבים העיקריים – גם אם הסודיים – של הטעם. משום כך אין שתי שווארמות זהות בטעמן, ואיך יהיו? זו שברחוב אבן גבירול לא סופגת את אותו עשן כמו זו שברחוב קינג ג'ורג'.

השווארמה, אם תרצו, היא זיהום אוויר בפיתה. היא נשמת אפה של כל עיר המכבדת את עצמה. אנחנו אוכלים עשן עם טחינה, ונהנים מכל ביס.

 

ג.

כן, בכל החודשים האלה לא התגעגעתי לשום בשר – שום שניצל לא חלף במחשבתי, שום סטייק לא עלה בדמיוני, שום סלט טונה לא הפר את שלוותי, אף רול סושי לא פקד את חלומותיי ושום שיפוד מעולם לא עשה לי את זה.

רק השווארמה. רק היא עמדה שם לבדה, מסתובבת ברוב הדר ופאר מלכותי בחלל הגדול והריק שנפער בבטן שלי. מכל הבשרים שבעולם, רק עליה חשבתי.

עד שיום אחד – לא יודע מה נכנס בי, זו לא הייתה החלטה, זה היה דחף – פשוט עשיתי צעד, חציתי את המפתן וביקשתי מנה שווארמה. כרגיל, אמרתי למוכר: חומוס, חריף, סלט וטחינה למעלה. את הבצל והעמבה אני אוהב להוסיף לבד. אה, הוספתי, תן לי גם אשכוליות. בקבוק של מיץ אשכוליות (לא טבעי, חלילה) הוא בן הלוויה הנצחי של השווארמה. הם הולכים יחד נהדר.

לאכול בשר אחרי כמה חודשי התנזרות זה קצת כמו לשנורר סיגריה אחרי כמה חודשי הפסקה: הביס הראשון היה מעט מאכזב, אבל מהר מאוד הגיעה התחושה שכל מכור לשעבר מחפש – הנחמה. התחושה שחזרת הביתה, שאתה במרחב המוגן שלך. כן, לשבת שם, על הדלפק של דוכן השווארמה ולטפטף טחינה מימית מתוך פיתה עמוסה יתר על המידה – זו הייתה החופשה שלי. הרגשתי טוב.

 

ד.

מאז – כמו בחולשות האחרות – אני מפרגן לעצמי מנה מדי פעם. לא כל יום, גם לא כל שבוע, אבל מדי פעם עולה לי הקריז ואני שומע את הקול הקורא לנדוד, לנדוד אל הדוכן הקרוב ולשפוך מעט טחינה על המדורה הבוערת של תשוקתי אל השווארמה. שום בשר אחר כמעט ולא בא אל קרבי, בטח שלא אל ביתי, כך שאני עדיין ידידן הקרוב של כל החיות. רק את החולשה הזו אני שומר לעצמי.

כן, אני לא הצמחוני המושלם. גם בחזית הזו, השלישית, אני ניגף, אבל הפעם אני לא ניגף מול התותחים הכבדים – בשדה הקרב של השווארמה אני לא נלחם מול ענקים, בענף השווארמה אין מונופולים דורסניים ואין שטיפת מוח ממסדית. כל שווארמה בפני עצמה עומדת.

האמת שזה קצת מנחם אותי. לפחות ככה מי שמרוויח מחולשתי אלה לא ענקי הממון הדורסניים, אלא סוחרים קטנים, אנשים כמוני שרק מנסים לגמור את החודש.

 

ה.

אני לא גאה בעצמי, כלל וכלל לא. הדיוקן העולה מהטור הזה ומהטור שלפניו הוא של אדם חלש ומתנדנד, וזה נכון: כזה אני. אני מחליט החלטות שאני לא יכול לעמוד בהן, אני נלחם מול גופים ומפסיד להם, אני לא חזק מספיק בשביל לעמוד על העקרונות שלי.

אבל היי, לפחות אני מחליט החלטות, לפחות אני נאבק, לפחות אני לא מכופף את הראש, לפחות אני לא מקבל כמובן מאליו את דין התנועה.

אם אני חלש זה רק בגלל שהחיים חזקים. אם אני חלש זה רק בגלל שאני מקיים את דבריו של בוב מארלי שאמר: "זה שנלחם ובורח / יחיה להלחם יום נוסף".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיקרו-מאקרו  On 13/11/2006 at 21:40

    פעם ראיתי את "מרד התרנגולים". מה יש לומר, החברים נהנו. רק אני יצאתי בוכה ועם החלטה: אני עם בשר גמרתי.
    זה החזיק מעמד שלושה שבועות בדיוק.
    אחרי זה אכלתי – מה אכלתי, טרפתי – יותר בשר ממה שהייתי אוכלת לו לא הייתי מכריזה הכרזות. אז אתה חלש, ואני עושה דווקא. אפילו לעצמי. נראה לי שאתה עדיף.

  • יוחאי עילם  On 13/11/2006 at 21:47

    אין כמו שווארמה חמה טובלת בתוך הפרי האסור, עמבה.

    לא מעשן ולא רואה טלוויזיה.
    על בשר אני לא יכול ולא רוצה לוותר.
    דווקא העיר הגדולה מאכזבת בשווארמותיה. שווארמה
    טובה אני מכיר רק בבאר שבע…

  • אורי ב.  On 13/11/2006 at 22:06

    פויר, אין לך מושג איזה חשק לשווארמה עשית לי, ועוד עם המיץ אשכוליות לפי מיטב מסורת עדות מיץ פז.

    אתך במאבקך הצודק ומעידותיך המוצדקות.

  • בעז  On 13/11/2006 at 22:36

    זה לא יפה לא לנקוב בשמות בכל הקשור לשווארמה.
    איפה בדיוק השווארמה הבאר שבעית המועדפת.
    יש שווארמה מדהימה בביג זה בא עם מלא סלטים טעימים… אוף יש לי חשק לשווארמה

  • יוחאי עילם  On 13/11/2006 at 23:20

    אכן שווארמה מדהימה. יש שלושה סוגים: פרגית מעולה, הודו מעולה ועגל מיוחד (לא יודע למה הוא מיוחד והאחרים מעולים). הכי טעים זה המיקס. האיש המגודל משחיז את סכיניו ומיצי הקיבה תוססים. אני אוהב במיוחד את סלט העגבניות הגדולות.

    עוד מקום טוב בבאר שבע הוא בית העגל, שנמצא בקניון הנגב (ליד תחנה מרכזית והרכבת). יש להם שווארמת כבש שמשאירה טעם של עוד וגם שם יש סלטים מעולים. קיים ויכוח בין חסידי בית העגל שכמותי לבין למאמא הסמוך.

    פעם היה בבאר שבע "דוקטור שווארמה". השווארמה לא היתה יוצאת דופן, אבל הפרסומת זכורה עד היום:
    "דוקטור דוליטל, דוקטור ז'יוואגו" (מתוך מערכון של הגשש), ואז הקריין נכנס ומכריז: "דוקטור שווארמה, התרופה שלנו לרעב שלך", ואז מוזיקת טראנס עצבנית…

  • אודי שרבני  On 14/11/2006 at 0:12

    בדיוק אתמול דפקתי 2 רצוף. לא חיכיתי שהראשון יירד, כי מלכתחילה המטרה הייתה 2!

  • נועה  On 14/11/2006 at 3:38

    פרגיות בלאפה כן.

  • אבי לן  On 14/11/2006 at 6:22

    דרור היקר,
    שתדע לך, אתה לא בן אדם. אין לך עמוד שידרה.
    כדבר מכור אל מכור (ניקוטין ובשר….), ידידי, אני מבין אותך לחלוטין.
    לו הייתי רני רהב, הייתי שולח לך מדי שנה, ביום הולדתך, מנה של שווארמה (מאבן-גבירול או מצ'רנוביל?)

  • ערס פואטי  On 14/11/2006 at 8:46

    וכנראה גם במדינה (למרות שהיא מיובאת מבת ים) היא של הטורקי בנחלת בניימין פינת יהודה הלוי. מלא עשן, דגלים טורקיים וצוות שמוצאו משם וכך הוא מתקשר, ושלושה שיפודים: כבש, פרגית עם שומן כבש ועגל מעוטר בצנוברים ופיסטוקים או משהו דומה. אם לחטוא, פויר ידידי, הרי שכמו שהיו החברה מהצנזורה על הסרטים אומרים בזמנו זה לזה – תעשה את זה כמו שצריך.

  • תומר  On 14/11/2006 at 8:58

    בעיקר אם הוא הסתובב מספיק זמן מול האש.
    מלמל אווה מריה ח"י פעמים והכל ימחל.

  • הקורא המזדמן  On 14/11/2006 at 9:36

    בתור צמחוני ותיק, ריח הבשר החרוך והטחינה שתיארת ברשימתך הכתובה כה יפה עשו לי חשק ליוגורט עם גרנולה (בתוספת פרי!) של הבוקר.
    חזק ואמץ!

  • גזר  On 14/11/2006 at 9:53

    אצלי פעם בחודש בערך, משום מקום כמו איזה צונאמי קטן, באה פתאום תשוקה אדירה ל… (הבושה, הבושה!)… למקדונלד'ס. כן מקדונלד'ס. אותה קציצה מסמורטטת עשויה בשמן תעשייתי עם ירקות תעשייתיים בתוך לחמניה תעשייתית. אני בטוח שהם שמים שם חומרים ממכרים לפחות כמו ניקוטין.

    אני נלחם ונלחם ולפעמים מתגבר, אבל פעמים גם לא 😦

    מצד שני אני לא בטוח שזה שובר צימחונות כי לא נראה לי שיש שם בכלל בשר…

  • ורדי  On 14/11/2006 at 9:53

    תשאר רק עם ג'וינטים, ככה אני הפסקתי לעשן

  • אביבה  On 14/11/2006 at 10:13

    פויר, קראתי איפשהו מאמר שמוכיח בכל מיני דרכים, שהאדם בנוי לתפריט צמחוני פלוס אכילה של מנת בשר ודגים פעם בכמה שבועות (כי זה היה מינון הצייד שלהם באיזו תקופה). אתה בדרך הנכונה.

    שתי שווארמיות מצוינות: התרבוש בקינג ג'ורג', וזו שמול הסינמטק בערך (עושה נא באוזן לטל בייגלס. איך אפשר לחשוב על גבינת שמנת כשמריחים את הפיתות שלהם?)

  • ד.ט  On 14/11/2006 at 11:17

    לסיגריות. גלומר: מסיגריה אחת פה ושם קצרה הדרך לחפיסה ביום.

  • תמי  On 14/11/2006 at 12:22

    מרשומה שמתנצלת על אי דבקות בצמחונות נהיה בתגובות מדור המלצות על שווארמיות.

  • דרור פויר  On 14/11/2006 at 13:51

    תמי – המעבר למדור המלצות שווארמה זה הדבר הכי חטוב שיכול היה לקרות לפוסט הזה…
    גדי, אני מסכים אתך. היא באמת הכי טובה, למרות שאני שומר אמונים לכתר המזרח. זה ליד הבית, זה מיתולוגי, זה טעים. חוץ מזה, התרבוש כמובן, וגם דבוש מול כיכר רבין (השיפוד הענק שלהם יכול להעביר אדם על דעתו). אני מודה שפעם אחת אף פסעתי אל תוך שווארמה ראש העיר, איפה שהיו הפיגועים בתחנה המרכזית. האמת, לא רעה בכלל.
    וכמובן, שמש.
    בבאר שבע אף פעם לא אכלתי, אבל רשמתי לפני.

  • moon  On 14/11/2006 at 15:23

    "אבל היי, לפחות אני מחליט החלטות, לפחות אני נאבק, לפחות אני לא מכופף את הראש, לפחות אני לא מקבל כמובן מאליו את דין התנועה."

    מזכיר לי משפט נוגע ללב של ג'ק ניקולסון מ"קן הקוקיה" 🙂

    ובכלל דרור, כל הכבוד, המאבק שלך והדרך בה אתה מדבר עליו בפתיחות ושקיפות הוא מעורר את תחושה בלתי נמנעת של "צרת רבים חצי נחמה" 🙂
    בכל החולאים שאתה נאבק בהם בגבורה, רבים מאיתנו נאבקים גם, יום יום שעה שעה, והרי אמר פעם מישהו שעם ההבנה והכרה..כבר עשינו צעד אחד קדימה בפתרון הבעייה

    שיהיה בהצלחה !

  • פורטיש  On 14/11/2006 at 16:05

    מנינים איתך, תגיד.
    זה שאתה יושב "במנזר" לא באמת עושה אותך נזיר אתה יודע. השאלה אם יש טעם להסתגף, ולא זה לא טעם של שוארמה, בטח לא של זו הטורקית מהכבש.
    הרי המסר שלך הוא שכולנו עבדי מניפולציות , תאגדתיות. כולם זה כולל אותך. אז עושים עבודה ומנסים לשים לב מה אני באמת צריך. שוארמה ואשכוליות נשמע כמו בחירה לא רעה מדי פעם. הפואנטה בעניי היא לא לסבול בעיקשות אלא להגיע למצב שאתה לא צריך לצרוך סתם, אבל אתה גם לא עושה דווקא. האמצע נשמע פחות רדיקאלי, אבל מרגיש יותר טוב.
    פוסט על בחירה חופשית שנכתב היום אך יושב על מטען יותר כבד משוארמה. http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=353552&blogcode=5265971
    רק טוב

  • רן  On 18/11/2006 at 18:07

    חששתי שירדת מהארץ. או שיצאת לסיבוב הופעות….

  • ללא שם  On 02/12/2006 at 12:41

    פוייר חי בסרט שכולם רוקדים לפי אותו חליל. תתעורר. אתה חייל בדיל קטן ומוגבל. אבל לא נורא, תהנה עם השווארמה והמיץ שלך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: