טלוויזיה. סיגריות. דוח מצב

 

א.

השבוע ציינתי שנתיים בלי טלוויזיה וחצי שנה בלי סיגריות. אם לא הוזמנתם לחגיגות הרשמיות במעוני הפרטי כנראה שהמעמד שלכם בעיר הזו לא כשהיה. כחמש מאות שישים ושלושה מחבריי הקרובים – חלקם הוטסו במיוחד מחוץ לארץ! – היו שם, נגסו גבינות יקרות ושתו יין משובח ללא הגבלה. מעבר לגדרות התגודדו צלמי פפראצ'י, ומדי פעם שעשעתי את אורחיי בזריקת חריץ גבינה אל עברה השני של החומה ובהאזנה למלחמת הקיום שהתחוללה שם על כל פירור. אחר כך אמרו לי שזה כמו בפרסומת של גיא פינס ואני שאלתי "מי?". היה ערב נחמד מאוד.

בסוף המסיבה עמדתי בפתח האחוזה ונפרדתי אישית מהאורחים. כשעזב האחרון שבהם הרשיתי לעצמי לשחרר את קשר עניבת הפרפר, לחלוץ נעליים, לשבת על הגזוסטרה עם כוסית של קוניאק ולערוך חשבון נפש קטן.

 

ב.

האמת היא שאני קצת כישלון. שנתיים בלי טלוויזיה, זה נכון, אבל בזמן האחרון מורגשת הידרדרות; זה התחיל עם סרטים בדי.וי.די (לצפייה על מסך המחשב). זה היה תענוג גדול, אבל אחרי כמה זמן, ולפני כמה חודשים, התחלנו להביא סדרות טלוויזיה ולראות בבית. לפני כמה שבועות אפשר לומר שעברנו עוד שלב: עכשיו אנחנו ממש עוקבים אחרי סדרות טלוויזיה מסוימות.

כמו בכל הידרדרות שמכבדת את עצמה, אתה אף פעם לא יודע מתי היה הצעד הראשון ואיך בדיוק הכול התחיל, אבל אני חושב שהדבר התרחש במעבר מסדרות מופת לסדרות זבל. בהתחלה היינו רואים "סופראנוס" – יצירת מופת לפי כל קנה מידה. "אבודים" – יופי של דבר. אחר כך "הבית הלבן" – סדרה טובה. אחר כך קצת "24" – אקשן בלתי פוסק.

אני חושב שאתם מבינים את הכיוון הכללי אליו דוהרת הרכבת הספציפית הזאת (אני אוהב לדמות את עצמי לרכבת): למטה.
ואכן, מה שהיה צפייה סלקטיבית במוצרים מוקפדים הפך תוך לא הרבה זמן לפח אשפה, והנה פתאום מצאנו את עצמנו צופים בסדרה שלא היה לי מושג על קיומה:
The O.C קוראים לה והיא מספרת את סיפוריהם הלא מעניינים כלל של חבורת ילדים ממש עשירים מקליפורניה. מין בוורלי הילס 90210 של האלף השלישי.

אני יושב מול הדבר הזה ואין לי ספק אפילו לרגע: מדובר בפסולת אמריקנית מצוחצחת היטב: קלישאה מוחלטת, מוסרנות מעורבת בצדקנות, רומנטיקה ברמת גן ילדים ויכולת סיפורית בחצי שקל. זה הכל אותו דבר: יש את הפרק על ת'נקסגיבינג, אחריו הפרק על הכריסמס, אחריו הפרק על יום וולנטיין – הכל מטומטם לגמרי, את הכל כבר ראיתי מאות פעמים, כולל הפרק ההכרחי בו אחד הגיבורים מתגלה כהומו ואילו אחר מתגלה כאלכוהוליסט או מסומם. זה נראה כאילו ליוצרי הסדרות האלה יש רשימת מכולת של עלילות וגיבורים והם פשוט עושים וי.

זה פשוט נורא, האמינו לי. והדבר הכי נורא הוא שאחר כך אנחנו עוד מדברים על זה בבית. מי היה מאמין? אחרי שנתיים אתה בטוח שאתה מחוסן, אבל ברגע שפתחת חלון קטן – אתה אבוד.

נכון, אני עדיין בלי כל הזבל האמיתי שמציף אתכם מבוקר עד ליל ומזהם לכם את השכל: החדשות, תוכניות האירוח, השעשועונים, התחרויות, הריאליטי, הסבון, תוכניות הבוקר והשידורים המיוחדים. אני לא שם, אבל דומה שהצעד הראשון כבר נעשה. הזבל נכנס הביתה. אנחנו עדיין איתנים בדעתנו, אלינו הביתה טלוויזיה לא תיכנס, אבל ראינו כמה בדיוק שווה איתנות דעתנו.

 

ג.

וזה מעצבן אותי לאללה, האמת. אני מרגיש קצת מובס. בכל פעם שאני רואה עוד פרק של הדבר הזה (או דבר אחר, מה זה באמת משנה), אני מרגיש קצת יותר מטומטם. הרי יכולתי לקרוא עכשיו את אחד משני הספרים המרתקים שאני קורא כבר חודשים (ההיסטוריה של אלוהים והיקום על פי הפיסיקה המודרנית), יכול הייתי להוסיף דעת אבל במקום זה אני רק מנקז החוצה את השאריות האחרונות של המחשבה העצמאית. אני ממש יכול להרגיש את נזקי הבהייה.

שנתיים בלעדיה קצת השכיחו את האפקט, אבל עכשיו אני שוב נוכח עד כמה הטלוויזיה הזו היא באמת אסון.

 

ד.

זה בעניין הטלוויזיה. עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם מה קורה עם הסיגריות. ובכן, לדאבוני גם כאן אינני איש בשורה של ממש.

לא, לא חזרתי לעשן. אבל גם כאן ההידרדרות כבר יצאה לדרך. הנבואה, כידוע, ניתנה לשוטים, ובכל מה שקשור לסיגריות אני שוטה לא קטן בכלל. וכך כתבתי פה לפני חמישה וחצי חודשים: "עוד כמה חודשים של הפסקה, נגיד חמישה-שישה, אשב לי בחברותא ובניחותא ואומר לעצמי בשלווה: הרי כבר הפסקתי לעשן, מה יכולה לעשות לי סיגריה אחת? כלום. ואז אקח לי סיגריה… כמה ימים אחר כך (מפחיד לראות את העתיד את עצמך) אומר לעצמי שוב את אותו הדבר, אבל הפעם אגעל פחות, הרבה פחות, ייקח עוד כמה ימים עד שאתחיל לשנורר מחברים… האור הזה שאתם ואני רואים בקצה המנהרה? זו רק מצית."

הו, האימה! כמה צורבת האמת המלובנת המוצמדת לבשר. זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שקרה לי. כאמור, אני עדיין לא מעשן, גם (ממש כמעט ו)לא קונה סיגריות בשקל, אבל פה ושם, בתדירות נמוכה אך מתגברת בעקביות, אני משנורר איזו סיגריה ונהנה מאוד מהחיים. טעם העשן מתערבב בטעם הכישלון ואני אינני יודע את נפשי מרוב צער.

 

ה.

האם אפשר לעשות קישור בין טלוויזיה וסיגריות? כן, בשני המקרים מדובר במוצרים אמריקאיים נחותים, אחד מרעיל את הגוף והשני את הנפש; כן, בשני המקרים מדובר בתאגידי ענק המפעילים עליך כוח שאי אפשר לדמיין; כן, בשני המקרים מדובר בסוג של אימפריאליזם תרבותי/נפשי הגורם לך להרגיש טוב (למעשה, לצפות ולייחל) עם דברים שעושים לך רע.

אבל מכל קווי הדמיון האלה, הקו הכי עבה הוא הקו הבא: הסיגריות והטלוויזיה הן שני מסכים עבים שאתה מעמיד בינך ובין עצמך. במקום לחשוב אתה בוהה, במקום להתמודד אתה שואף עשן, במקום לעשות אתה מחליף ערוץ, במקום להישיר מבט אתה מתחבא מאחורי מאפרות. הטלוויזיה והסיגריות פוטרות אותך מהמון דברים לא נוחים. הן שתיהן לא-כלום אחד גדול שמציג את עצמו כפעילות.

ובשני המסלולים האלה, כאמור, אני מידרדר במהירות משתנה. מה זה אומר עלי?

כמו שאמרנו בתור ילדים: מי שיודע, שלא יענה.

עד כמה שאני מבין, זה טיבה המדויק של ההתמכרות – אתה מופרד מעצמך, מנוכר לעצמך. אתה יודע שסיגריה זה רע, והנה אתה כאילו רואה את עצמך מבחוץ מצית לעצמך אחת, ולא יכול (או לא רוצה) לעשות שום דבר. אתה בז לטלוויזיה, אבל הנה אתה חוזר מספריית הוידיאו ונסרח על הספה.

 

ו.

אולי אתם זוכרים ואולי לא – הפסקתי לעשן מסיבות אידיאולוגיות ובדיוק מאותן סיבות נזרקה הטלוויזיה. והנה, זה המקום בו אני נמצא כמה חודשים אחר כך. איפה האידיאולוגיה הגדולה, איפה כל המילים היפות? מה אני שווה?

אז אולי אני לא שווה הרבה, אבל אני לא חושב שזה כל העניין: לפחות חלק מהעניין הוא שהם (חברות הסיגריות והטלוויזיה) שווים כל כך הרבה בדיוק בגלל זה – שהם בנויים בדיוק על החולשות האלה שלנו. החולשות שלי ושלכם הן המודל הכלכלי שלהם, והם לא מוכנים לוותר עלינו. ומה כבר יכול לעשות אדם אחד קטן כמוני מול כל המיליארדים האלה של הדולרים המושקעים בטבק ובסדרת הנעורים? מה שווה האצבע שלי בחור הקטן שבסכר אם הצונאמי מחריב את הסכר כולו?

ואם זה לא מספיק, אז עכשיו גם בא החורף, וכמו שיודע כל צופה ומעשן, בחורף יש את כל התוכניות הטובות ואין כמו לעשן סיגריה כשקר בחוץ. זמנים קשים עומדים לפניי.

 

ז.

ועדיין אני נחוש בדעתי. נכון, בסיבוב הזה הפסדתי. אולי אפסיד גם בסיבוב הבא, ואולי גם בזה שלאחריו. אבל לעולם לא אפסיק להילחם. בסיגריות הרעות. בטלוויזיה המחורבנת. אבל למה הכול חייב להיות קשה כל כך, לעזאזל?

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איריס  On 22/10/2006 at 20:59

    מקסים.
    אני מחזיקה כבר שנה שישית בלי טלויזיה, ובלי תחליפים, ולאחרונה המכשיר התרסק פיזית אז אין אפילו בייבי מוצרט לדרדס. סיגריות לעומת זה, רק עולה ופורח. ניסיתי בערך בזמן שאתה ניסית, עם זייבאן וכל הצרמוניה (אלף ש"ח הלכו) ואפילו יום אחד לא החזקתי בלי סיגריות. מצד שני, אני בהחלט זוכרת שבפעם הקודמת שהפסקתי, הצלחתי והחזקתי ארבע שנים בלי יוצא מן הכלל. סיגריות בודדות בשקל זה מהשטן.
    בהצלחה עם שתי ההתמכרויות. שתיהן לא נוראות כל כך, אבל עדיף בלי.

  • בועז כהן  On 22/10/2006 at 21:02

    הטלויזיה הארורה פועלת במרחב הביתי.

    אין בי את הכוח לנתק את שתי בנותיי מפטמת המסך. לגמול אותן באכזריות מ"הופ" ו"ערוץ הילדים" ו"כוכב נולד" ו"יס פלנט"..

    בשביל זה צריך לנסוע לשנתיים לחו"ל, לאי יווני, או לצפון סקוטלנד, למקום נטול טלויזיה.

    מחזיק לך אצבעות בקרב הקשה על השפיות והבריאות.

  • מיכל  On 22/10/2006 at 21:03

    ומרגש. מאמצת את הפיסקה האחרונה.

  • ימימה  On 22/10/2006 at 21:47

    מה עלה בגורל ההחלטה להיות צמחוני?

  • לאה  On 22/10/2006 at 22:02

    מאוד הזדהיתי בעניין של הטלוויזיה. לאחרונה נמצא לנו פתרון זמני בדמות התנתקות מהכבלים, אז יש רק ערוץ 1 ו-2, ולזה באמת קשה להתמכר.

    אבל… אני רק מקווה שהרשימה היפה הזו היא לא איזה אליבי, שכאילו אם כבר הצהרת על ההידרדרות בפנינו, והעברת את הפאדיחה של לספר על זה, אז אתה נותן לעצמך לגיטימציה להמשיך ולהידרדר. אם ככה אז חבל, לא?

  • אני מה  On 22/10/2006 at 22:04

    בעניין הטלויזיה, היא לא ממש מעניינת אותי ככה שאני לא מרגישה מכורה לה אבל הסיגריות.. חזרתי לעשן אחרי שנה, וזה כמו שיטפון. אבל, לפחות על הצמחונות שמרת, לא? גם אני. זה בסדר גם להפסיד באיזה קרב לפעמים, כל עוד יודעים שזה מה שזה

  • אסי  On 22/10/2006 at 22:14

    לא מושלם. משתפר. תמיד. קם. ונופל. ומתמכר, ונגמל. ורוצה וחושב תמיד להיות טוב יותר, מוצלח יותר.
    והנפילות – הנפילות מספקות את ההזדמנות לעלות שוב מעלה.

  • moon  On 22/10/2006 at 22:53

    דקה לפני שאתה מוחק אותי שוב
    חייבת לאמר שהרשימה שלך גרמה לי לצחוק והנאה.
    וחשיפת החולשות האנושיות כל כך שלך, של כולנו בעצם, גרמה לי להנהן בהסכמה והזדהות מחוייכת עם מה שאתה מספר. מאד שונים אנחנו אבל מגרדים קצת מלמעלה ומייד מתגלים קווי דמיון מזהירים

  • מיקי  On 22/10/2006 at 22:59

    אבל בכל פעם שאני נקלעת לדירה שיש בה טלוויזיה רב-ערוצית, אני מוצאת את עצמי מחוברת ומזפזפת במשך שעות. מביך ממש.
    חזק ואמץ דרור. ולגבי הסיגריות – ברגע שתעלה על הפטנט תגלה גם לי.

  • שי שלוש  On 22/10/2006 at 23:04

    לכבוד הפוסט שלך, הדלקתי סיגריה וקראתי בנחת.
    אתה צודק אל תפסיק להילחם בזה, אחרת מה ישאר לנו.

  • כרמל  On 23/10/2006 at 0:27

    שנולדתי אדישה אליהם. נסה להוריד אותי מעוגות או אינטרנט ואז אני אצרח בהיסטריה.

  • אודי שרבני  On 23/10/2006 at 10:14

    אחלה ביותר של טור, דרור
    אתמול התגלגל אלי העיתון וקראתי בהנאה. חשבתי על זה שאתה לא יכול להדליק סיגריה אחרי השטף הטורי.

  • יוחאי עילם  On 23/10/2006 at 10:15

    וזה פשוט מעולה. את משחקי המונדיאל ראיתי בפאבים (נזק לכבד) . השותף שלי מוריד את כל הסדרות וצופה בהן בסלון. זה לא מדבר אליי. עם האינטרנט, אני ממש לא רואה סיבה לראות טלויזיה.

  • מובוטו  On 23/10/2006 at 17:47

    העם דורש לדעת….

  • דרור פויר  On 23/10/2006 at 17:48

    תודה רבה לכולם על ההזדהות והמילים היפות. מחמם את הלב, באמת.
    בשבוע הבא יבוא זמן חשבון הנפש בעניין הצמחונות.
    המלחמה ברוך נמשכת

  • legal alien  On 23/10/2006 at 19:37

    el que no fume y que no bebe vino
    el diablo se lo lleva por otro camino

    או משהו בסגנון – אל תתפסו אותי אם הציטוט לא מדויק. מותר להפסיד מדי פעם. ולמרות זאת, אחרי שנתיים פלוס בלי סיגריות, הדבר העיקרי שמחזיק אותי ברגעי משבר זה המחשבה על כך שאי פעם אאלץ לעבור שוב יסורי גמילה. וכן, זה נהיה קל יותר עם הזמן (אולי משום שהתמכרויות אחרות צצו במקום הניקוטין?)

  • Joey  On 23/10/2006 at 22:57

    מאוד הזכיר לי (ובעזרתה האדיבה של מיקי) את הקטע ההוא ב"יומן של נני מורטי" שבו הוא יוצא למסע דילוגים בין איים שונים ומשונים, עם ידידו חמור-הסבר שנשבע לעולם לא לצפות בזבל שבטלויזיה, ותוך כדי המסע מתמכר ל"היפים והאמיצים".
    הדבר השני הוא קורט וונגוט, או יותר נכון "גלפגוס" של קורט וונגוט, שאחת הטענות המרכזיות בו (ושעליהן הוא חוזר שוב ושוב, עד שאחרון האמריקאים יבין), הוא שלבני האדם יש מוח גדול מדי מכדי להתמודד איתו, ולכן האדם תמיד יחפש שיטות משיטות שונות לצמצם את פעילות מוחו, בין אם זה סיגריות, טלויזיה, או למשל שתי כוסיות הבושמילז שעברו אצלי במערכת בשעה וקצת האחרונה 😉

  • דרור  On 24/10/2006 at 3:27

    כמה יפה אתה כותב אח שלי. אוי כמה יפה.

    פגשתי בבוקר את הבוס שלי לשעבר, בחור מאוד מוכשר. עכשיו מנהל בישראל את עסקיה של אחת מחברות הטבק הגדולות בעולם. מתלבש יפה, נוהג באחלה אוטו. הוא גאון. מביס אותנו, אבל לא נוגע בסיגריה.

    יופי של קישור עשית בין שתי הקטסטרופות האלה. אבל הנה תראה: גם אני 5 שנים בלי טלוויזיה (טוב, עם מכשיר, בלי ממיר). לא יודע כמה בלי סיגריות. תראה כמה עוד כאן אצלך. אולי זה אנחנו הצונאמי

  • iala  On 24/10/2006 at 6:37

    קראתי והזדהתי אז עצרתי לכתוב .
    כאחת שדי התמחתה בבניית חומות שכאלה – התמכרויות למינהן – מזדהה מאוד. תמיד תפסתי את החומה כביני לבין העולם ועכשיו כשאני קוראת אותך אני קולטת שאולי זה גם לא מעט חומה ומסך מלפגוש את עצמי.
    כתב מעלי legal alien שמה שמרחיק אותו כל פעם מלחזור לעשן זה זכר יסורי הגמילה – וגם עם זה אני מאוד מסכימה.

    הבעיה עם הטלויזיה, להבדיל מהסגריות, שהיא לא רק רע. גם אוכל הוא כזה. בעצם אוכל הוא אחר – סגריות וטלויזיה אפשר להפסיק לחלוטין. אוכל אי אפשר. אבל זה לא ממש מנחם לגלות שיתר גמילות קשות יותר . גמילה היא קשה כמעט תמיד אלא אם כן חדוות החופש שהיא מביאה גדולה עד כדי כך שהיא משכיחה הכל.

    אז מה רציתי להגיד בעצם ? תודה על התובנה לגבי החומה הכפולה – כלפי העולם וכלפי עצמי . ובהצלחה !!!

  • פאטמה העסיסית  On 24/10/2006 at 9:37

    באמא ש'ך, לך תעשה ויפאסנה. שלוש שנים אני מתרגלת – לא מעשנת, לא שותה, לא טלויזיה, לא יזיזים. החיים טובים, נקי, פשוט, מדוייק , יצרני ויצירתי.

  • אורי ס.  On 25/10/2006 at 0:24

    מהכבלים התנתקתי.

    לסיגריות אף פעם לא התמכרתי באמת (אבל יודע להגיד שאני נקי כבר שנתיים, עשרה חודשים ושישה ימים).

    זה האינטרנט המז***ן שאני לא מצליח להתנתק ממנו!

    אוהבים אותך, דרור.

    מכורים (לא) אנונימיים

  • אליק בליק  On 25/10/2006 at 9:35

    עברת בהצלחה מסויימת את השלב הראשון של הגמילה מההתמכרות – להימנע מטלוויזיה וסיגריות באופן מוחלט.
    ברוך הבא לשלב השני.
    אין שום רע בטלויזיה אם אתה צופה מדי פעם בסדרה מסויימת, גם אם היא זבל אמריקאי מלוטש. גם פעם בשבוע סרט לא יזיק. והאמת היא שסיגריה אחת פה ושם לא תהרוס לך את הריאות (ההרוסות ממילא, לא?).
    האתגר הוא להישאר במינון הזה, לא לוותר ולדעת להתמיד.

  • אחד העם 18  On 30/10/2006 at 21:02

    בכל לב אני מאחל לך הצלחה במאבקיך. בעצם, אני מאחל לך להיות מאושר, ואם האושר יבוא לך מהתנקות מטלוויזיה ו/או סיגריות, אז בהצלחה.

    רק דבר אחד – אני לא באמת חושב שהאמריקאים אשמים בכל רעות העולם. סיגריות, בכל אופן, היו עוד הרבה קודם.

  • וונדי דארלינג  On 12/11/2006 at 2:49

    מה שבטוח ממכר זו הכתיבה שלך

  • יניר  On 15/11/2006 at 17:09

    דרור,
    על פי אותו הגיון ממש כדאי גם לוותר על האינטרנט…
    בכל אופן, פוסט מעורר השראה – עד כדי כך שהייתי צריך להקדיש לו פוסט תגובה.

    http://hexygen.blogspot.com/2006/11/blog-post.html

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: