חרא מדינה

 

א.

עברתי קצת על המוספים המיוחדים שהתפרסמו בכל החגים האלה בכל העיתונים האלה. מה אומר לכם, אי אפשר שלא היה לחוש את הקונצנזוס. כל המרואיינים – מטייקוני תקשורת ואילי הון, דרך ענקי רוח ותרבות, עבור בפוליטיקאים ואנשי דת וכלה באחרוני האזרחים, שלא לדבר על בכירי העיתונאים – כולם היו מאוחדים בדעתם, כל אחד מסיבותיו העקרוניות, כל אחד מנקודת המבט המיוחדת לו: זו חרא מדינה.

האמת, זה נכון. כבר לא מעט זמן שאנחנו חיים בחרא מדינה, סלחו לי על הצרפתית. אולי הייתי יכול לייפות את זה טיפה יותר, לברור בקפידה רבה יותר את המילים, אבל למה בעצם? כולנו אנשים מבוגרים, אנחנו נעמוד בזה. וחוץ מזה, כמו שציינו רבים בבואם להמעיט בערך הדור, במדינה שבה המילה הפופולרית ביותר היא "כוסית", רק הצדקן יכול להתרגש מאיזה "חרא" קטן. זו רוח התקופה, חברות וחברים.

חרא מדינה, אם כן. וזה לא רק בעיתונים. הביטו סביב, דברו עם אנשים, דברו גם עם עצמכם. עושה רושם שכולם מאוחדים בעניין הזה.

 

ב.

למרות שאני מסכים עם השורה התחתונה, כמה מהמתבכיינים בעיתונים ממש עצבנו אותי, במיוחד המיליונרים שמתלוננים על הרגולציה. הרגולציה, אתם מבינים, הרגולציה זה מה שהכי מפריע להם במדינה הזו. אפשר לחשוב. גם המדברים על האטרקטיביות של המדינה למשקיע הזר קצת מעצבנים אותי. אפשר לחשוב. בעיות של עשירים שרוצים להיות עוד יותר עשירים לא סוחטות ממני הרבה סימפתיה בעת הזאת, אני מצטער. אני מבין את הביקורת על הרגולציה ואת היתרונות בהשקעות זרות אבל בחייאת דינאק! המקום הזה מתפורר חברתית ומתדלדל ערכית תוך שהוא דוהר במדרון אל עבר התבהמות מוחלטת. אז תעשו לי טובה ותדחפו את האטרקטיביות למשקיע הזר ואת הרגולציה למקום בו השמש לא זורחת.

הבעיות שלנו מהותיות יותר. לפני חודש פורסם דו"ח העוני, ונקבר מתחת לשערוריות-חדר-מיטות. רבע מאוכלוסיית המדינה הוגדרה ענייה. יאללה, למי אכפת. שחיתויות זה הרבה יותר מעניין, ושערוריות חדר מיטות זה בכלל פצצה.

אני קצת מבין את זה, האמת. דו"ח העוני זה כל כך 2005. כבר היינו בסרט החברתי הזה, לא? וחוץ מזה, זה שהיה אמור לצעוק על דו"ח העוני כבר מתכנן את המבצע הצבאי הבא בעזה (יהיה גדול!). אפילו הוא קלט את הקטע: האקשן האמיתי אף פעם לא היה בחברתי, האקשן הוא רק בביטחוני.

להגיד "חרא מדינה" בגלל הרגולציה, המלחמה, הנשיא, ראש הממשלה, שר הביטחון, שר המשפטים וצחי הנגבי זה קל. המדינה לא מחורבנת רק בגללם, היא מחורבנת בגלל הדרך שבה היא מתייחסת לאזרחיה. השערוריות והשחיתות הן הציפוי המקולקל על העוגה הרקובה.

 

ג.

עוד דבר קטן מהז'אנר של דו"ח העוני: לפני קצת פחות משבועיים ערכו אנשי התמ"ת מבצע אכיפה שנקרא "חיים בכבוד". הם בדקו את תנאי העסקתם של 30,326 עובדים ב-4,140 מקומות עבודה ב-17 יישובים בישראל. תוצאות המבצע: 92% מהמעסיקים מפרים את חוקי העבודה ולא מעניקים לעובדים את הזכויות המגיעות להם. 50% אפילו לא שמעו על שכר מינימום.

אחסוך מכם את הזעזוע המזויף שלי בתנאי שתחסכו ממני את המזויף שלכם. כן, המדינה מחורבנת בגלל היחס הזה לאיש העובד, אבל היא מחורבנת עוד יותר בגלל עוד דבר.

אני מוכן לשים עשרים וחמישה שקלים שגם לכם זה קרה: דיברתם עם מישהו על הנתון – המזעזע, המבייש, המטורף ברמת הרוע – הזה, ובן שיחכם כלל וכלל לא התפלא. סביר להניח שהוא אמר משהו כמו, "ברור. אני מתפלא שזה לא 98%". בואו נכפיל את ההימור: חמישים שקלים שגם אתם קיבלתם את הנתון הזה בשלווה. לא הפליא אתכם ש-92% מהמעסיקים דופקים את העובדים שלכם, כמו שזה לא הפליא אותי. קיבלתם את זה כמו חמסין באוגוסט. ככה זה. ככה זה עובד. מה אמרת שהבעיה פה בעצם?

וזה כבר ממש דפוק אם תשאלו אותי. מכמה סיבות. גם כי סביר להניח שגם אתם שכירים, ומכאן סביר להניח שגם אתם נדפקים איכשהו. אל תתנו לצווארון הלבן שלכם לבלבל אתכם.

אבל בעיקר בגלל האדישות הזאת, הניכור הזה. לאף אחד לא אכפת מהאחר, אבל בעצם לאף אחד לא אכפת מעצמו, כי בסוף הגלגל יסתובב. בסוף זה יגיע אליך, בנאדם. בסוף זה יכול להגיע גם אליך, ומאוד יכול להיות שגם אז לאף אחד לא יהיה אכפת.

 

ד.

עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון עם העניין הזה של ה"אכפת לי". אני לא מציע את האכפתיות הקלה, הערוץ-שתיימית כל כך, של חמלה ותרומה והזדככות. כבר נשבר לי לגמרי מכל הדובוני אכפת לי האלה. אני לא מציע להיות עצוב בגלל העובדים הנדפקים והילדים העניים והמובטלים והזקנים. להיות עצוב ושיהיה אכפת לך זה כבר לא מספיק, לצערי. פה צריך שינוי אמיתי. המערכת היא שהפרידה בינינו, המערכת היא זו שיצרה את הניכור. אנחנו צריכים להתאחד והמערכת צריכה ללכת.

הבעיה היא שאני לא יודע בדיוק איך עושים את זה, אבל את התיקון כדאי להתחיל באדם העובד.

 

ה.

בסוף השבוע הזה נחגוג את סוכות. במרכזו של החג עומדת תחושת הארעיות, זכר ליציאת מצרים ולארבעים שנות נדודים במדבר. דומה שאין מתאים מהחג הזה על מנת להרהר בגורלו של האדם העובד בתקופתנו. גם כאן מדובר בדרך כלל במסע של ארבעים שנות תעסוקה (אם יש מזל). אלא שלא כמו בזמנים עברו, בתקופתנו מודגש יותר ויותר אלמנט הארעיות של העובד. תנודות בשוק העבודה קוראים לזה, אבל אני קורא לזה: העובד והכסא המתנדנד.

מספר העבודות שעברתי עד כה – ואני רק בחצי הדרך – עולה על מספר העבודות של שני הורי ביחד, וכך כל הדור שלי. הארעיות הפכה להיות המאפיין העיקרי של חיי העבודה שלנו.

ההורים שלנו וההורים שלהם הדגישו בסוכות את האלמנט של יציאת מצרים, כלומר את התחלת המסע התעסוקתי. אצלנו מה שבולט זה המעברים הבלתי פוסקים. עזבו אותנו מיציאת מצרים, אנחנו תקועים במדבר, נודדים ממעסיק למעסיק, מהלכים על הגבול הדק בין פסגה ותהום, מתפללים להעלאה שתבוא כמו מן מהשמיים, לקידום רוחבי, להצעה קוסמת. זהו סוכות של הזמן הזה: חגה של הארעיות, חג לאדם העובד.

 

ו.

בסופו של המסע התעסוקתי הזה אמורה לחכות הארץ המובטחת – הפנסיה המתוקה. אבל איפה. האמת שאני קצת בלחץ מכל העניין הזה שמישהו משחק לי עם הפנסיה בבורסה. משהו פה מסריח.

ומצבי עוד טוב יחסית. ל-47% מהאוכלוסייה אין פנסיה, לחלק גדול מהם יש סיכוי להצטרף למעגל הקשישים שחיים מביטוח לאומי. כל הארבעים שנה האלה, ובשביל מה?

חבל שלא כולנו יואב להמן, המפקח על הבנקים שמשכורתו 76,501 שקלים בחודש ברוטו ובגיל 51 מקבל פנסיה חודשית של כ-23 אלף שקל ברוטו. (במאמר מוסגר: אני מעריץ את האיש הזה, מקנא בו ומרחם עליו בו זמנית. מעריץ כי צריך להיות כריש רציני בשביל להתיישב ככה, מקנא כי גם אני רוצה הרבה כסף ומרחם כי אין סיכוי שהוא יתנהג כמו גבר וייצא למסע מטורף בעולם ויחיה כמו מלך (מה שאני הייתי עושה). הוא בטח ימשיך לעבוד ולעבוד. בשביל מה לעבוד אם אפשר לא לעבוד זה דבר שלא אבין לעולם.)

נסכם: סוכות הוא חגו של האדם העובד, והטקסים כולם צריכים לסוב סביב הפנסיה, הארץ המובטחת היחידה שאני מכיר: נשיר שירי פנסיה ("לשנה הבאה בפנסיה מלאה") ונעשה דברים של פנסיונרים מהסוג שאנחנו מעולם לא נהיה – נשב במכנסי ברמודה ובחולצה פרחונית כשבידינו חכה או נשחק מיני גולף.

בבקשה אל תתנו לנימה המבודחת בה מסתיים המאמר להשכיח את הנימה הקודרת בתחילתו: אנחנו חיים בחרא מדינה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חייש  On 05/10/2006 at 17:37

    היא מדינה בעלת איגודי עובדים חזקים. אירגוני עובדים מוחלשים ומפוררים מוודאים כי המעסיק משמין בעוד עובדיו מרזים.

    במאמר מוסגר, אתה דווקא רוצה שישחקו עם כספי הפנסיה שלך בבורסה (באחוז סביר) כדי שהמדד לא ישחק את השקעתך.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 05/10/2006 at 17:39

    אולי מה שעשתה ויקי כנפו, רק באלפים, רבבות. מאות אלפים….
    מבחינתי, אפשר גם לעשות שביתת שבת ליד הגבול עם עזה וליד המחסומים – בהקשר למדיניות הביטחון.
    אני עצמי, מורה אקדמאית (תואר שני) כבר מובטלת כמעט שנתיים.
    ומתלבטת בין למכור את הדירה ולעוף מכאן, לעבור לחיות בקיבוץ בדרום, או לנסות להקים (לא ברור מאיפה האמצעים, אולי למכור/להשכיר את הדירה?)בית להופעות מוסיקליות ואחרות לנגנים עולים שמתפרנסים מעבודות ניקיון.
    .

  • שושי  On 05/10/2006 at 18:03

    "פה צריך שינוי אמיתי… המערכת היא שהפרידה בינינו… אנחנו צריכים להתאחד והמערכת צריכה ללכת":

    שינוי אמיתי הוא שינוי מסדר שני, שינוי מהותי של השיטה: לא עוד הצבעות פעם בכמה שנים ואפטיה ושיכחה ביניהן.
    יש צורך חיוני בקשר שוטף ומתועד של הציבור עם חברי הכנסת והשרים. עליהם לקבל משוב שוטף מהציבור עצמו, ולא רק דרך המסננת של התקשורת, שהאינטרסים שלה מגוונים ולא לגמרי חופפים את אלה של הציבור.

    דוגמה: האתר החדש "עבודה שחורה", המפרסם פניות לחברי הכנסת והשרים של מפלגת העבודה, ונותן גם להם במה לפרסם את דבריהם.
    הם רוצים להבחר שוב, הציבור רוצה בקרת איכות על קיום ההבטחות הפוליטיות, והאינטרנט מספק אפשרות לעשות את זה:
    http://www.blacklabor.com

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 05/10/2006 at 18:47

    מדכא מדכא מדכא. במיוחד לאלו מבינינו שעובדים קשה, לא רואים חסכון או פנסיה ולא יודעים מה עוד אפשר לעשות חוץ ממלמוד, למצוא עבודה וכו' וכו'… )-:

  • אסף פדרמן  On 05/10/2006 at 19:12

    קראתי את הנתון של 92% מהמעסיקים ובאמת הזדעזעתי. חזרתי וקראתי את זה וחשבתי שזה לא יכול להיות. שזה מוגזם. שבטוח הרבה עוקפים חותכים ופוגעים, אבל לא 92% אחוז. אז הפכתי את זה בראש ואמרתי לעצמי שרק 8% מהמעסיקים עושים את מה שהחוק מחייב אותם לעשות בקשר לעובדים, ושזה לא נורמלי. ויש כאן לא רק בעיה מוסרית (הרי אנחנו לא מצפים מכל מעסיק להיות ממש אדם( אלא שיש כאן בעיה מנהלתית אדירה שאף אחד לא מנסה לאכוף שום דבר ושאין איפה להתלונן ושהעובד בסך הכל שווה כלום ואפשר להאיים עליו ולהפחיד אותו בכל רגע בדיוק בגלל שהוא כפסע מעוני.
    בשלב הזה חשבתי לעצמי שזה הגיוני אבל המימדים כן מפתיעים. והתחלתי להפוך בראשי למה אתה חוזר ואומר שזה לא מזעזע אף אחד ולא מפתיע. ובעיקר אם כולם לא מזועזעים אז למה אני כן?

    זה כניראה כי אני לא גר בארץ כבר שלוש שנים.

    אני אולי חי בסטנדרטים של לפני ארבע שנים? זה סימן מאוד רע שהסטנדרט משתנה כל כך מהר וכולם מתרגלים לחרא הזה. עכשיו זה כבר שגרה. מפחיד אותי. ומסוכן.

  • מיכל  On 05/10/2006 at 19:32

    ההסתדרות: נשבות עקב כוונת האוצר לפטר אלפים

    מאת חיים ביאור

    ההסתדרות הכריזה סכסוך עבודה במגזר הציבורי בשל התנגדותה לרפורמות הכלולות בחוק ההסדרים

    ההסתדרות הכריזה אתמול על סכסוך עבודה במשק, במסגרת דרישתה להכניס שינויים בחוק ההסדרים לשנת 2007. לפי החוק, בתום שבועיים מיום ההכרזה תהיה ההסתדרות רשאית להורות על שיבושים או על שביתה.

    יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, אמר שסכסוך העבודה מקיף את 700 אלף העובדים במשרדי הממשלה, בעיריות, מועצות מקומיות, מועצות אזוריות ודתיות, מערכת הביטחון והחברות הממשלתיות. עם זאת, הוא קרא לשר האוצר אברהם הירשזון ולצוות המקצועי במשרד להיכנס למשא ומתן מיידי עם ההסתדרות ואיגודים המקצועיים, כדי לגבש הסכמה שתסיר את איום השביתה.

    "איננו משלימים עם מצב שבו הממשלה מחליטה על קיצוץ רוחבי בתקציבים של משרדי הממשלה ללא היוועצות עם ועדי העובדים במשרדים השונים ובלא לפנות אל ההסתדרות כארגון הגג של הוועדים", אמר עיני. לדבריו, הקיצוץ צפוי לגרום לפיטורי אלפי עובדים בשירות המדינה ולהעברת פונקציות לחברות פרטיות (מיקור חוץ), "דבר שאיננו יכולים להסכים לו, בעיקר כשהוא נעשה חד-צדדית".

    עיני אמר שהוא מתנגד בין היתר לסגירת מכרזי ההכשרה המקצועית שמפעילים משרדי התמ"ת והרווחה, להעברת בתי חולים ממשלתיים לחברות מנהלות, לאיחוד רשויות מקומיות הסמוכות זו לזו, ולהקמתן של חברות אזוריות למתן שירותים מינהליים הקשורים לאספקת המים (כגון גבייה). "אלה החלטות חריגות, שההסתדרות תיאבק נגדן מיד אחרי חג הסוכות", אמר עיני.

  • דרור פויר  On 05/10/2006 at 23:14

    אסף – אתה צודק בכל מילה, אבל זה קורה כבר הרבה יותר זמן משלוש השנים שאתה לא נמצא בארץ. אתה מזועזע, ולגמרי ובצדק, לא בגלל הניתוק שלך מהמדינה אלא כי אתה אדם רוחני וחכם ורגיש (ואין פה טיפה של ציניות, בנאדם)
    חייש – לא יודע, אולי אתה צודק, אבל אני לא אוהב את זה בכלל

  • אליק בליק  On 06/10/2006 at 1:33

    אתה לא מציע את "האכפתיות הקלה, הערוץ-שתיימית כל כך, של חמלה ותרומה והזדככות" אבל זה בדיוק מה שאתה עושה.

    כתבת טור שכל צופי ערוץ 2 לדורותיהם יחתמו עליו, אבל במהרה זה יישכח, ונמשיך כולנו לדון על אצבעותיו של הנשיא בחזייתה של א'. יקירי, בשבילי אתה אפילו איזה שהוא חלק מהמערכת. מצביע חדש, שמאלני נאור, אבל פסיבי.

    אז מה אתה מציע? מה אתה חושב לעשות בנושא? איפה אתה חושב שדרור פוייר יכול לשנות דברים?

  • דרור פויר  On 06/10/2006 at 8:58

    אליק – זה בכלל לא מה שאני עושה, אבל כנראה שזה מה שאתה – ו"צופי ערוץ 2 לדורותיהם" יכולים לקבל.
    אתה, כמו הרבה אנשים, קופץ ישר ל"מה אתה מציע". אבל למה אני חייב ישר להציע? יש הרבה שלבים בדרך לפני שמציעים דברים, "יקירי". יש את שלב ההבנה, שלב הזעם, שלב הצעקה, שלב השיתוף ועוד הרבה שלבים. אתה ו"צופי ערוץ 2" לדורותיהם התרגלתם שתמיד מציעים לכם דברים (בדרך כלל לא יותר משלוש אופציות, שלא תתעייפו) ואתם צריכים לשקול אותם ולהצביע עבורם בסמס. ובכן, אני לא מציע לך כלום. קודם כל, אני מנסה לגרום לך לחשוב.
    כן, אני חלק מהמערכת מעצם זה שאני, כמוך, בורג קטן ודפוק. אבל אל תדאג, אני עוד אעשה משהו ואתה עוד תשמע מזה.

  • בוקובסקי  On 06/10/2006 at 9:44

    בטח שתעשה משהו וכולם ישמעו. הרי אף פעם לא היה בארץ מורד ממסדי גדול כמוך. מאז הפרסום לחברה מסחרית שמפעילה קורסים לנהיגת מרוצים כל האנרכיסטים במדינה עוצרים את נשימתם בציפיה ומחכים שתמשיך להראות להם את הדרך

  • ד.ט  On 06/10/2006 at 9:47

    אין ספק, שחוקי האכיפה בישראל אינם נאכפים כמעט בכלל ומעסיקים רבים מנצלים זאת. אבל המצב של הפרת חוק מאסיבית אינו מיוחד למעסיקים אלא אופייני (להרגשתי) לישראלים באשר הם. החוק בישראל הוא אפילו לא המלצה.

  • ד.ט  On 06/10/2006 at 9:48

    .

  • דרור פויר  On 06/10/2006 at 10:26

    בוקובסקי, אתה טועה: הם עוצרים את נשימתם פשוט כי הם לא מסוגלים לנשום את הסירחון שלך

  • תמי  On 06/10/2006 at 10:50

    לא מבינה אנשים שעובדים כשהם יכולים לא לעבוד. זה נורא בעיניי שחלק כה גדול מהחיים שלי אני נאלצת להקדיש לעבודה, לאילוץ שמונע ממני לנצל את החיים שלי באופן אחר שאני בוחרת.
    הבו לי זכייה בלוטו, ואני מתפטרת מחר. ולא כי אני שונאת את מקום העבודה שלי. אלא כי עבודה, עד כמה שלא תהיה מענינת ומספקת, היא אילוץ.

  • שוקי  On 06/10/2006 at 13:35

    רק ההפרדה שלך בין השחיתות לעוני היא לא נכונה.
    הרי אין פה בעיה של מחסור במשאבים. יש מספיק לכולם, ואם המדינה לא הייתה נשדדת באמצעות שחיתות אז היה קל לדאוג שאף אחד לא יהיה רעב, שאף אחד לא יסולק מביתו כי לא עמד בתשלומי המשכנתא, וכו'.

    זו בעיה אחת. הבעיה השנייה, היא שגם כאשר יש עודף ברור של משאבים (כמו תת הניצול של תקציב המדינה ב-2005), הכלכלנים הניאו ליברלים מסבירים מדוע אסור להשתמש בו.

    מכלכלני משרד האוצר ועד אחרון האנליסטים, מספרים ש"אין" ומוסיפים בשקט שבגופים הכלכליים ברחבי העולם לא יאהבו את זה שנשקיע כסף בסעד – גם אם יש. כי זה מנוגד לדת הכלכלית שלהם כפי שמגדיר אותה זוכה פרס נובל פרופ' ג'וזף שטיגליץ. אין בגישה הזו שום היגיון כלכלי, היא נכשלת בכל מקום שבו היא מיושמת, ולמרות זאת יש כלכלנים שמאמינים בה אמונה שלמה.

    לכן, בתור התחלה, מה שחשוב הוא לנפץ את השקר ולהוקיע את השקרנים. לספר שיש מדינות שבהן עובדת גישה אחרת – מסין וסינגפור במזרח, דרך סקנדינביה ורוב מערב אירופה, ועד מדינות מרכז ודרום אמריקה, שמאז שהתנתקו מקרן המטבע הבינלאומית וקראו תגר על אמריקה, התחילו סופסוף להתרומם.

    לעומת זאת, בתאילנד, רוסיה, ארגנטינה (עד לפני שנתיים) והרבה מדינות אחרות שהלכו בדרך שבה הולכים אצלנו, גם אם הייתה צמיחה היא הסתיימה בהתמוטטות כלכלית, בעוני ורעב המוניים ובירידה בתוחלת החיים.

    וכמובן, אפשר להסתכל על ארה"ב שהקצינה את הגישה הכלכלית הניאו ליברלית בתקופת בוש, וכל כלכלן בר דעת בעולם אומר שהיא בדרך למטה.

    שטיגליץ מסכם בספר שלו: יכולה להיות צמיחה על חשבון סעד, ויכול להיות סעד על חשבון צמיחה. אבל יכולים להתקיים סעד וצמיחה זה לצד זה – והגישה השלטת היום במוסדות הכלכליים תביא לזה שלא יהיו בסופו של דבר לא צמיחה ולא סעד.

  • רן  On 06/10/2006 at 17:31

    אני זמין

  • עזי  On 06/10/2006 at 18:11

    כל מילה בסלע, דרור, אבל עדיף הריח של הנוד שלי מאשר של מישהו אחר, לא? ככה ניסיון החיים שלי לימד אותי, לאחר מגורים של כמה שנים בכמה אחלה מדינות (ארה"ב, קנדה, איטליה)…

    בכל מקרה, בוא לא נישכח את המאמר הקלאסי של אפרים קישון (ואם אני פוגע בזכויות יוצרים של מישהו – בחיי שזה בלי כוונה פלילית או כלכלית).

    **המדינה שלי — אפרים קישון**

    זוהי המדינה היחידה שבה 61 אחוז מהציבור תומך בניוד רצועת האלכסון, אבל רק 12 אחוז מהם יודעים מה זה בעצם.

    זוהי המדינה היחידה שבה את החינוך העצמאי משלמת המדינה, אבל את החינוך חינם משלמים ההורים.

    זוהי המדינה היחידה שבה המובטלים שובתים.

    זוהי המדינה היחידה שבה כביש חוצה נגמר לפני החצי, נתב"ג 2000 עוד סגור ב- 2003, יבוא המים מתחיל דווקא בשנה הכי גשומה ופי גלילות מפורק כבר שמונה שנים רצוף, ועדיין קיים.

    זוהי המדינה היחידה שבה בני 60 עדיין שונאים את המ"כ מהטירונות.

    זוהי המדינה היחידה שבה יש שני שרי אוצר ולשניהם אין גרוש, מקובל בן 101 מקים מפלגה, לראש הממשלה אסור להיות שר בטחון לפי החלטת ועדה ממלכתית, האופוזיציה שכחה להריץ מועמד בעיר הבירה, וחברי הכנסת שבחרו בזכות השתיקה לא סותמים את הפה.

    זוהי המדינה היחידה שבה משרד התחבורה הציב בצד את השלט: "כוהנים- סעו בצד שמאל של הכביש", ועכשיו צריך רק לקוות שהכוהנים נוסעים מהר יותר.

    זוהי המדינה היחידה שלאמא של הרב"ט יש את הטלפון של המ"מ ושיזהר לו.

    זוהי המדינה היחידה שבמועדוני טראנס מוכי אקסטזי הלהיט הוא "פרחים בקנה, בנות בצריח", הזמר שהפרויקט שלו כבש את המצעדים עדיין גר עם ההורים בכפר סבא, לאמן הראפ הכי בוטה קוראים מוקי והקמבק של צביקה פיק נמשך עשר שנים.

    זוהי המדינה היחידה שהעלתה לחלל לווין תקשורת, אבל אף אחד לא נותן לגמור משפט.

    זוהי המדינה היחידה שבה התפוצצו כבר טילים מעיראק, קטיושות מלבנון, מתאבדים מעזה ופגזים מסוריה, ועדיין דירת שלושה חדרים עולה יותר מאשר בפאריז.

    זוהי המדינה היחידה שבה שואלים כוכבניות פורנו "מה אומרת אמא שלך", שחקני כדורגל באים למגרש עם אבא כדי שהוא יצעק על המאמן, וביום שישי, כשהולכים להורים, כל אחד יושב בדיוק באותו כיסא שבו ישב בגיל חמש.

    זוהי המדינה היחידה שבה ארוחה ישראלית מורכבת מסלט ערבי, קבב רומני, פיתה עיראקית וקרם בוואריה (שזה מחוז בגרמניה). אנחנו כנראה אוהבים לאכול אנטישמים.

    זוהי המדינה היחידה שבה האיש בחולצה הפתוחה עם הכתם הוא כבוד השר, וזה שלידו עם החליפה והעניבה הוא הנהג שלו.

    זוהי המדינה היחידה שבה הביטוי "אני לא הפרעתי לך", משמעו שאני רוצה להפריע לך.

    זוהי המדינה היחידה שבה מוסלמים מוכרים מזכרות קדושות לנוצרים, תמורת שטרות שעליהם מודפס פרצופו של הרמב"ם.

    זוהי המדינה היחידה שבה בגיל 18 עוזבים את הבית ובגיל 24 עדיין גרים בו.

    זוהי המדינה היחידה שבה אנשים שהולכים לתאטרון מקליטים את "משחק החיים".

    זוהי המדינה היחידה שבה אנשים שבאים אליך בפעם הראשונה, שואלים אם "אפשר לקחת מהמקרר?"

    זוהי המדינה היחידה שבה אף אישה לא מסתדרת עם אמא שלה, אבל בכל זאת מדברת איתה שלוש פעמים ביום, שתיים מהן עליך.

    זוהי המדינה היחידה שבה מראים תמונות של הילדים, גם כשהילדים נמצאים (ומתביישים נורא).

    זוהי המדינה היחידה שבה אפשר לדעת מה המצב הבטחוני לפי השירים ברדיו.

    זוהי המדינה היחידה שבה העשירים הם בשמאל הסוציאליסטי, העניים בימין הקפיטליסטי והמעמד הבינוני משלם הכול.

    זוהי המדינה היחידה שבה נהוג להאשים פוליטיקאים בכך שהם רוצים מכונית שוודית משפחתית עם תאוצה של טרקטור.

    זוהי המדינה היחידה שבה אין בעיה להשיג תוכנת מחשב להטסת חלליות, אבל צריך לחכות שבוע כדי שיתקנו לך מכונת כביסה. ורק פה, אם כבר מדברים, קיימת יחידת הזמן הקרויה "אני אגיע בין אחת עשרה לשש".

    זוהי המדינה היחידה שבה בדייט הראשון שואלים את הבחורה איפה היא שירתה בצבא.

    והמדינה היחידה שבה מתברר שהיא היתה יותר קרבית ממך.

    זוהי המדינה היחידה שבה בין היום הכי שמח ליום הכי עצוב יש בדיוק שישים שניות.

    זוהי המדינה היחידה שבה רוב האנשים אינם מסוגלים להסביר למה הם גרים דווקא בה, אבל יש להם המון סיבות למה אי אפשר לגור במקום אחר.

    זוהי המדינה היחידה שבה אם אתה שונא פוליטיקאים, שונא פקידים, שונא את המצב, שונא את המיסים, שונא את איכות השירות ושונא את מזג האוויר, סימן שאתה אוהב אותה.

    זוהי המדינה היחידה שיכולתי לחיות בה.

    זו המדינה שלי.

  • מיטל  On 06/10/2006 at 18:40

    כשתעבור את שלב התיאור העצמי, שלב הכתיבה על (שלב איכותי יצא לך, אגב), שלב ההנהון הזועם, ותגיע לשלב הפורום לרעיונות לפעולה, תקרא לי.

  • אליק בליק  On 06/10/2006 at 20:53

    אני לא מזלזל, בכלל לא. אתה עיתונאי שמבצע את תפקידך, מתריע, חושף, דן בנושאים החשובים לך.

    אני מאד מקווה שתעשה משהו ואני אשמע על זה. אבל הסקפטיות שלי נבעה מכך שאני שומע כל כך הרבה אנשים שמדברים על זה, ובסופו של דבר "צופי ערוץ 2 לדורותיהם" מעדיפים את הכורסה הנוחה מאשר ללכלך את הידים בבעיות שלא ברור בכלל מה פתרונן.

    בהצלחה.

  • דרור פויר  On 06/10/2006 at 22:56

    עזי – כן, שלי, ודווקא בגלל זה, לא ככה?
    שוקי – מסכים עם כל מילה
    רן, מיטל – המהפכה בדרך. תהיו זמינים

  • חן  On 07/10/2006 at 8:53

    לא הזדעזעתי מהנתון שהבאת, כי הוא לא חדש. אני אישית מחפשת עבודה כמה חודשים במקצוע בו עשרות מועמדים על כל משרה פנויה (אני אדריכלית מתחילה) ותנאי עבודה מחפירים-עד מבזים. במקום עבודה הקודם שלי, היה מצב קבוע של הלנת שכר .
    וכולם שתקו כי לא רצו לאבד את המקום עבודה שלהם (היינו מקבלים משכורת בין שבועיים לחודש איחור.
    אבל בכל המאמר שלך אין שום דבר חדש: עוד מאמר קיטורים אחד שהצטרף לכל אותם מאמרים וכתבות שציינת בהתחלה, שכמה שהמדינות הזאת נהייתה חרא, גורמים לכל מי שחי בה להרגיש עוד יותר חרא.

  • דרור פויר  On 07/10/2006 at 16:25

    חן, אני מזדהה איתך מאוד. איתך ועם תנאי ההעסקה המבישים שאת מתארת. לצערי הרב, יחסי העבודה מהסוג הזה נפוצים בהרבה תחומים, גם בשלי, ואין הרבה מה לעשות כי כל אחד שרוצה לעשות המחשבה הראשונה שעולה לו היא שיש לו תחליף, שיהיה מישהו שיעשה את זה יותר בזול ובלי להתלונן.
    נכון, במאמר שלי אין הרבה חדש, אבל המטרה שלי היא לא לקטר, היא לעורר אותך ואחרים כמותך למחשבה ואולי אפילו לפעולה. להגיד חרא – כמו שאני וכולם אומרים – זה קל. עכשיו צריך לעשות משהו. ונראה לי שהדבר היחיד והמיידי שאפשר לעשות הוא להתאגד.

  • מיכל  On 07/10/2006 at 22:08

    יחד עם ליברמן.

  • אורי ס.  On 10/10/2006 at 15:03

    בתור מעסיק, או בוס – האם ב"מסע אחר" התנאים שונים?

    אני שואל כדי לדעת, לא כדי להקניט. תמיד תהיתי איך האנשים הנחמדים, הממונים עלי ישירות בכל מיני מקומות עבודה, מסכימים להעסיק אנשים בתנאים שהם יודעים שאינם חוקיים או אינם ראויים. מה, הם לא יודעים? הם לא מבינים?

    התשובה שנתתי לעצמי היתה שהם מבינים, אבל אחרי 3-4-5 שנים במערכת, אתה כבר הופך להיות חלק ממנה, גם אם בהתחלה הבטחת לעצמך שלא תשכח מאיפה הגעת, ואיך הדברים נראים מלמטה. כמעט כל בעל עסק או מנהל יכול לעשות רציונליזציה של תנאי ההעסקה המחפירים שהוא מעניק לעובדיו.

  • דרור פויר  On 10/10/2006 at 16:52

    אורי. אני לא מעסיק, אני מועסק, אבל אני בהחלט סוג של בוס, כזה שצריך לסגור עם אנשים על כסף וכאלה דברים.
    בלי להיכנס לפרטים, אין לך מושג כמה שאתה צודק. האמת שיש לך מושג מדויק. אני לא מעסיק אנשים בתנאים לא חוקיים, כמובן, אבל אין ספק שהמחירים בעיתונות רק הולכים ויורדים כל הזמן ולא פעם אני מוצא את עצמי מציע סכומים שלעולם לא הייתי מסכים לקבל.
    כן, אח שלי, אני חלק מהמערכת והאמן לי שזה כואב לי. כואב מאוד. כל כך כואב שכבר מתחיל להישבר לי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: