ווורררווומממממ!!!! ווווררמממ!!! רוווומממ!!!

 

 לפני שאתם מתחילים לקרוא את הטקסט הזה, דעו: הייתי אורח של חברה מסחרית המפעילה קורסים לנהיגת מרוצים. הוצאותיי שולמו. דעו עוד דבר: שום תנאים מוקדמים לא הועמדו. הערה זו הוספה לאחר הערות של קוראים

 

 

רבות ומופלאות הן הדרכים להארה. תנו לי להמליץ לכם על הדרך המהירה: אתה יוצא אליה בפול גז, ואז מגביר את הקצב, שומע את המנוע צורח ממאמץ ותענוג, ולוחץ עוד. לא מפריע לך שהמחוג של הסל"ד כבר סגר לו מרפסת באזור האדום, ובכלל-בכלל לא מפריעה לך הנהמה הפראית של מכונה העובדת על קצה גבול היכולת שלה. אתה לוחץ עוד, עם כל הכוח של הרגל אתה לוחץ על הגז, דוחף את הדוושה עמוק אל תוך רצפת הרכב. כשסיבוב פרסה בא מולך במהירות של 200 קמ"ש, אתה מישיר אליו מבט ונותן עוד הרבה גז, ואז, בשנייה הנכונה, אתה נעמד על דוושת הברקס כאילו החיים שלך תלויים בזה – לעזאזל, הם באמת תלויים בזה! – ואז מסובב את ההגה מהר ומהר ו… ואז אתה נותן פול גז עם כל הכוונה שאתה יכול לגייס, ושוב סוחט את הברקס, מסובב את ההגה ועובר בכל הרצינות לפול גז.

אתה נורה מהסיבוב כמו טיל אל עבר הישורת הגדולה, חורך את האספלט כמו מטאוריט על ספידים ונכנס לסיבוב הבא כמו לאטמוספירה חדשה. ואז עוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. ולכל סיבוב אופי משלו: אחד מתריס, שני ערמומי, שלישי מתמסר, רביעי תובעני, ואת כולם אתה לוקח כאילו הם שלך מאז ומתמיד. בראש שלך רק ווורררווומממממ!!!! ווווררמממ!!! רוווומממ!!! וכבר אין לך מושג מאיפה מגיע הצליל המתוק הזה של הצמיגים החורקים: מהאוטו או מהראש שלך.

כן, רבות ומופלאות הן הדרכים להארה. עד היום חשבתי שהיא נמצאת קצת מעבר לשחרור המוחלט, מעבר להרפיה הסופית של התודעה. חיפשתי אותה באובדן השליטה של קפיצת הבאנג'י, בשקט הגדול של הצלילה, בחפירות העמוקות של המדיטציה, חיפשתי אותה בעשן המתוק וחיפשתי אותה בטיפה המרה, אבל אף פעם לא חיפשתי אותה בצד השני: בריכוז הכי מוחלט, בפוקוס הכי מלא. יכול להיות שכל השנים חיפשתי במקום הלא נכון.

כי כשאתה בתוך רכב שהופשטו ממנו כל המרכיבים מלבד כיסא, הגה, מוט הילוכים ומנוע, ואתה בתחרות מול השעון – כל מה שיש לך זה את עצמך. אתה חייב להיות שם, ורק שם, לגמרי. ולא פחות מכך, אתה חייב להעז, ללכת מול האינסטינקט הזה שאומר לך להאט לפני סיבוב, להתעלם ממנו לגמרי ופשוט לקפוץ ראש אל מעמקי הבאר האפלה של כל הפחדים. בשביל זה אתה חייב להיות אחד עם הרכב, אתה חייב לרקוד את ריקוד המכונה בשביל לראות את האמת הנצחית ששוכנת בסל"דים הגבוהים.

 

על ההשפלה שבלהיות אחרון

לקח לי הרבה זמן להגיע לשם. בשלושת הרבעים הראשונים של הקורס לנהיגת מרוצים הייתי מאוד איטי ומאוד פחדן. עשיתי את הדברים כמו שצריך, אבל בלי להיות שם. אף פעם לא אהבתי לנהוג, ולמרות שזה יותר כיף כשזה מהר, הרי שלא באמת נכנסתי ל-zone. מתוך קבוצה של 18 אנשים – רובם הגדול חולה הגה – תמיד הייתי אחרון. לכולם היו זמני הקפה של נהגי מרוצים פלוס מינוס, את הזמן שלי היה אפשר לעשות גם בקלנוע.

תנו לי לספר לכם על ההשפלה שבלהיות אחרון: הבדיחות על חשבונך (אולי כדאי שתוריד את האמברקס), החביבות המזויפת (רואים שזו פעם ראשונה שלך), הבדידות בארוחת הצהריים, כשכולם משווים זמנים בהתלהבות ואתה כובש מבטך בסלט הירקות, התירוצים העלובים שלך, הניסיונות הפתטיים להחליף נושא, האכזבה העמוקה שלך מעצמך, השנאה העצמית. רסיסי אגו מנופץ מפוזרים על קרקעית הנפש. זה היה נורא. הו, בדידותו של האחרון! כל כך הרבה שנים לא חשתי אותה, שהאמת היא שכמעט והצלחתי ליהנות ממנה תוך כדי שאני סובל כמו שלא סבלתי בחיי. טעמתי את טעם התבוסה, אחיות ואחים, ותאמינו לי: זה עובר.

הייתי, אם כן, בתחתית. אבל ברבע האחרון והקובע של הקורס, במקצה הסופי, קמתי מתוך ההריסות של עצמי כמו פניקס של טסטוסטרון, חבשתי את הקסדה, נכנסתי לאוטו, חגרתי את עצמי טוב-טוב, נשמתי עמוק, והכנסתי לראשון. כמו בסצינה שראינו בעשרות סרטים עצמתי את עיני, וכשפתחתי אותן הייתי אדם אחר לחלוטין. אם היה לכם כזה רגע בחיים, אתם בטח יודעים על מה אני מדבר. אם לא היה לכם, אני ממליץ.

 

פול גז הוא המלך

כשקיבלתי את הסימן שלי לצאת, דרכתי על דוושת הגז כמו שלא לחצתי על שום דבר אחר בחיים שלי ויצאתי לדרך כמו שלא יצאתי לשום דרך בחיים שלי. בדרכי האחרונה, שתוארה גם בפסקה הראשונה, הבנתי עוד משהו – הפול גז, כבודו במקומו מונח, הפול גז הוא המלך, אבל אם שואלים אותי: יש משהו לא פחות חזק בפול ברקס. פול גז כל אחד יכול לתת, אבל בשביל פול ברקס – בשביל פול ברקס אתה צריך שיהיה לך אופי. בשביך לתת פול ברקס אמיתי אתה צריך לרוץ על שפת התהום עם עיניים עצומות. בפול גז אתה הולך עם האוטו, בפול ברקס אתה נלחם אתו, אתה קאובוי ברודיאו.

כשאתה עושה את זה טוב, החוויה היא טוטאלית. יצאתי מהאוטו סחוט אך אקסטטי, והורדתי את הקסדה. כשאתה עושה את זה טוב, אתה יודע את זה עוד לפני שמגיעות התוצאות. סימנתי לעצמי היי אחד שעוד לא הכרתי.

שיפרתי את הזמן שלי בשלוש עשרה שניות כמעט, שזה על גבול הבלתי אפשרי, והגעתי למקום באמצע הטבלה. עשיתי זמן של נהגים. הייתי מאוד גאה בעצמי. כך שאתם מבינים: למדתי די הרבה על עצמי בקורס נהגי מרוצים שעשיתי באיזמיר עם חברת מסלולים. מאוד נהניתי, ואני לא אומר את זה רק כי הם שילמו עלי.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אודי שרבני  On 16/09/2006 at 16:42

    עזוב אותך.. זה הרי ברור שהתת מודע שלך תיכנן קאמבק או שזה אתה שיודע לנווט אותו

    אני כבר הרבה זמן טוען שיש שני מצבי צבירה חיוניים לספורטאי (לפחות אני) שהם או אגו טריפ מובהק ושאננות "טובה",
    או קאמבק (לאוו דווקא רגעי) אלא כזה שבו אתה משניא את הסיבה על ידי חימום עצמך
    העניין הוא לפעמים צורך ל"היכנס לסרט", במודע על מנת ליצור תוצאה טובה

    אגב, בכל הסרטים של סטאלונה יש את המוטיב החוזר הזה, ודגומתיות

    נשמע כיף טהור

  • אודי שרבני  On 16/09/2006 at 16:43

    סביבה לא סיבה

  • חייש  On 16/09/2006 at 17:24

    הבאת בנו. עכשיו אני רואה שכל הדברים האלה שכותבים עליהם בדה-מרקר ממש קורים במציאות. אני נגד עד שמישהו ישלם גם עליי למשהו.

  • עומר  On 16/09/2006 at 17:27

    אתה מודע לזה שהכתבה הזו דורשת מעליה את המילים "מדור פרסומי"?

    מפתיע ועצוב שזה מה שנהיה איתך. באמת.

  • איתמר שאלתיאל  On 16/09/2006 at 18:16

    אם כבר לעשות תוכן שיווקי, לפחות לעשות אותו ככה.

  • ה  On 16/09/2006 at 18:44

    אבל מרוצי מכוניות זה דבר מאוד מסריח ומרעיש לכל מי שנמצא או חי בסביבה שהם קורים בה.

  • דרור פויר  On 16/09/2006 at 18:45

    חייש ועומר – מבלי להכנס לדקויות של מה זה תוכן שיווקי, הרי שיש יותר משמץ של אמת בטענתכם (וזה עוד לפני שנטפל בהפתעה ובעצב של עומר): הם שלמו, אני באתי, ראיתי, כתבתי. מצד שני, אני לא מרמה אתכם ולא את אף אחד אחר ומודה בזה בפה מלא ובלב שלם. ככה זה בעתונות של היום ואין הבדל מהותי בין זה לבין מבקר המוזיקה שמקבל את הדיסק החדש של בוב דילן וגומר עליו את ההלל. הבעיה מתחילה כשאתם הקוראים לא יודעים את זה, וזה בעצם התוכן השיווקי האמיתי.
    בעולם כפי שהוא עובד היום שווה לחברת מסלולים להטיס שלושה עיתונאים. זה אולי עולה יותר ממודעת עמוד, אבל גם נותן יותר. מסריח? אולי קצת. כעורך, אני משתדל לא לתת לזה יותר מדי יד, אבל מדי פעם קשה להגיד לא – וקורס נהיגת מרוצים זה בדיוק אחד מהמקרים האלה.
    הנסיעה הזו הייתה צ'ופר – אחלה צ'ופר – מגלובס ולקחתי אותה בשתי ידיים. היא לא משפיעה על הכתיבה השוטפת שלי שם כבעל טור.
    עומר, ההפתעה והעצב שלך צדקניים משהו, אבל בסדר. לי זה לא מזיז ולך זה יעבור. אני מכיר את העונג שבלהטיל ספק באתיקה של מישהו אחר, ואני מפרגן לך את זה.

  • שומאכר  On 16/09/2006 at 18:50

    כל הזמן מטיף מוסר לאחרים, אבל לא מתבייש לקחת אתנן ולפרסם חברות מסחריות. איפה רון מיברג כשצריך אותו? הוא לפחות היה מקפיד לא להיות מפרסם מטעם

  • דרור פויר  On 16/09/2006 at 19:09

    שומאכר, אתה יודע מה ההבדל ביני ובינך? שאתה אידיוט שמתחבא מאחורי כינויים של אנשים גדולים ומשם מרשה לעצמך לקלל, ואני נהג מרוצים ששם עליך זין. אז יאללה יא אפס, עוף לי מהעיניים ולך תתפלל לרון מיברג שייתן לך קצת שכל

  • עומר  On 16/09/2006 at 19:48

    אני לא מטיל ספק באתיקה העיתונאית שלך. ברור לי שמה שאתה עושה הוא הגון ומקובל, וזה שאתה מצהיר על זה בפה מלא זה לגמרי ראוי להערכה. אבל גם להיות קופירייטר זה הגון ומקובל. נראה לי שלך מגיע יותר. זה עצוב לראות אדם עם פוליטיקה (במובן הרחב) נהדרת כמו שלך – אני רואה בצד ימין את ביטול העבודה ואת בן חורין בעשרה צעדים – נהיה איש פרסום. ועצוב לראות אותך כותב משפטים כמו "אני נהג מרוצים ששם עליך זין", אפילו אם ההוא עלב בך קודם.

  • חנן כהן  On 16/09/2006 at 20:28

    השאלה שמעניינת אותי היא איך היה נכתב ונקרא הטקסט הזה אם ה"כי הם שילמו עלי" היה מופיע בפסקה האחרונה ולא במשפט האחרון.

  • אורן  On 16/09/2006 at 21:53

    למה הגילוי הנאות מגיע במשפט האחרון, אחרי שעוררת את התאבון.
    ולמה הלינק למסלולים מופיע ברשימה בבלוג ולא רק בעיתון. הם שילמו עליך כעיתונאי או כבלוגר?
    וגם ההשתלחות הוולגרית בשומאכר לא מוסיפה לך כבוד.
    נו-טוף.
    גם אני אתגבר על זה (ואתה, הרי, לא שם זין)

  • חנן כהן  On 16/09/2006 at 22:29

    אני שאלתי שאלה ולכן לא ברור לי איך אתה יכול "להיות איתי".

    ובאמת שהגיע ל"שומאכר".

  • אחד  On 16/09/2006 at 23:39

    הגעיל אותי.

  • דרור פויר  On 17/09/2006 at 0:23

    עומר – בדבר אני מסכים אתך: מגיע לי יותר…למרות שקשה לי להבין למה נהייתי איש פרסום, אבל בסדר.
    חנן – שאלת שאלה, אנא חשוב על תשובה. בעיני זה לא ממש חשוב. גם אם הייתי פותח ככה את הכתבה היו אומרים שאני זונה וצבוע.
    אורן – כשאני חושב על זה, אתה צודק. אוריד את הלינק למסלולים. לגבי הכבוד שלי, אתה יכול להיות לגמרי רגוע.

  • חייש  On 17/09/2006 at 0:24

    אין בליבי על כך שהבאת בנו תוכן שיווקי. כמו שאפשר לעבוד בשביל כסף אפשר גם לעבוד בשביל שווה כסף וזה לגיטימי באותה מידה, כל עוד אין אחיזת עיניים. אני מתרעם על כך שלי אף אחד לא מציע כלום, זאת השערוריה האמיתית.

  • דרור פויר  On 17/09/2006 at 0:33

    חייש, ידידי היקר, אני מסכים: זו שערוריה שאין כדוגמתה. אתה מבין, עיתונות היא לא מקצוע שמרוויחים בו הרבה. גם הכבוד לא משהו, כפי שמעידים סקרים עונתיים המציבים את העיתונות איפה שהוא בין זנות והוראה ברמת ההערכה הציבורית. מה שכן, מדי פעם יש צ'ופרים. אם תשאל אותי, הייתי מעדיף עוד אלפיים בנטו.

  • שומאכר  On 17/09/2006 at 0:57

    כן בטח, פויר. אתה נהג מירוצים.
    אתה גם עיתונאי דגול. אתה העורך של הניו יורק טיימס. אתה ברוס ספרינגסטיין של להקת ניג'ס חמאדי. אתה סופרמן. וכשאתה לא סופרמן אתה בטמן.
    נו מילא, אפשר להבין אותך. אתה מרוויח בחודש כמו העוזרת בית שלי. אז בשביל סיבוב במכונית איך לא תמכור את העלק אתיקה שלך?

  • אליק בליק  On 17/09/2006 at 7:40

    קורס מרוצים בטורקיה עולה קצת יותר מהדיסק של בוב דילן, אבל ככה זה, אין מה לעשות.
    חברות משלמות, עיתונאים מקבלים. אני לא בטוח שאהוד יערי או רון בן ישי דיווחו תמיד שההוצאות שלהם מומנו על ידי ראש הממשלה, ושהם היו בפמליה שלו. הם ודאי לא דיווחו על כך בתחילת הכתבה, ואני לא בטוח שגם בסופה. אני לא זוכר אף ראש ממשלה שדיווח על חריגה בתרומות, או על זה שאיזה מיליונר יהודי מדרום אפריקה בנה לו את הבית.

    אתה עיתונאי דגול, ובתור נציגם של החיים היומיומיים היה יכול להיות דיסוננס אם היית באמת ברוס ספרינגטין, עורך הניו יורק טייימס או סופרמן. אבל בשביל פתח תקוה, השכן של שושנה דמארי, או סולן להקת נאג' חמאדי, אתה בהחלט סופרמן.

  • אליק בליק  On 17/09/2006 at 7:42

    פוסט טוב.
    סיפור סינדרלה מודרני של הישראלי הקטן והשדוף מול הכרישים הטורקים והמרשעים.

  • דרור פויר  On 17/09/2006 at 13:42

    שומאכר, אני אף אחד מהדברים האלה, אבל היי – לפחות אני לא אתה: אפס עם שם בדוי שיודע להעליב טוב יותר ממני, אבל זהו.
    אליק – תודה רבה.

  • שומאכר  On 17/09/2006 at 19:37

    יש הרבה דברים שאני יודע לעשות יותר טוב ממך.
    זו בדיוק הסיבה להבדל בין המשכורות שלנו.

    אבל היי – אתה באמת לא אני. אני לא הייתי מוכר את האתיקה שאני, בתור צדקן נפוח, מתיימר שיש לי, בנזיד עדשים.

  • דרור פויר  On 17/09/2006 at 21:02

    כלומאכר, אני מקווה שאתה מרוויח כמה שיותר. שתהיה לך שנה טובה.

  • אחד העם 18  On 17/09/2006 at 22:58

    הי דרור.
    רואים שנהנת מהנסיעה. אחלה, תהנה וכוס אמק מי שמקנא.
    מאחל לך שנה טובה, הרבה גז וברקס, עוד 2000 בנטו וגם נסיעות לחו"ל על חשבון מסלולים, דילן ומי שרק ייתן. זה היה אחד הפוסטים היותר כיפים שלך שקראתי.

    אבל, ואת זה אי אפשר לקחת לו, SO called שומאכר מקלל מאוד בחינניות.

    ווווווואאאאאאאררררררממממממממ

  • Joey  On 18/09/2006 at 2:15

    הופה, יצא המרצע מן השק! שומאכר יודע (לא חושב, אלא יודע בוודאות) שהוא יותר טוב ממך, ברוס. למה? כי שלו גדול יותר (תלוש המשכורת, דאט איז).
    ולא, אני לא רואה בזה שום טעם לפגם. החוויה שתיארת אותנטית, וזה מה שחשוב בסופו של יום (לאחר גילוי נאות בתחילתו, כמובן).
    רק חבל שירדת לרמה שלו. למרות שאני יודע (באותה וודאות וגו'), שזה מה זה כיף, וזה גם די ברוח הכתבה. בונוס!
    שנה טובה!

  • אחד העם 18  On 18/09/2006 at 21:17

    שומאבר המקורי הוא נהג גדול, אולי הגדול ביותר מאז ומעולם – אבל חרא של בנאדם. כל העוסקים בענף מתעבים אותו, ושמחים על הפרישה שלו בסוף העונה.
    האם הכינוי של שומאכר מכאן הוא מקרי או לא?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: