מהנעשה בשכונה

 

הערב זימן לכיכר ההומה חייל של שדה בכומתה אדומה. מתי היה כל זה? אתמול בערב, בשכונה שלנו: אחיכם שם פעמיו אל ספריית הדי.וי.די, ושם הוא היה – חייל של שדה בכומתה אדומה. עייף וחמוש, סוחב תיק גדול ומאובק מול קפה בזל. בטח בא לאפטר של כמה שעות אל אישה יפה וחרמנית שמחכה רק לו.

היא בטח אחת כזו שלא תוכל להתאפק עד שייצא מהמקלחת, ואיך שהדלת נסגרת, ולמרות כל הזיעה והלכלוך, היא תוריד ממנו את התרמיל, תניח את הנשק בפינה ובידיים רועדות מתשוקה תפתח את החגורה ותפרום את כפתורי הדגמ"ח הצבאי. היא לא לובשת תחתונים ואין לה עניין במשחקים מוקדמים. היא רוצה את הזין של החייל שלה בתוכה כאן ועכשיו.

שפתותיהם נפגשות בתשוקה נואשת. שפתיו מתבקעות מיובש שדה הקרב, שפתיה רכות ככנפי פרפר. לשונה, ארוכה וצוננת, חודרת אל תוך פיו בעוד ידיו המסוקסות עולות במעלה ירכיה, אוחזות בישבנה המוצק, ומחליקות אל בין רגליה. היא לוהטת כמו אלף שמשות ורטובה כמו אלף אוקיינוסים. בוא, היא לוחשת לו, בוא אלי עכשיו.

הוא גדול וקשה כמו שרק חייל ששב הביתה יכול להיות והוא חודר אליה כשגבה אל הדלת ורגליה כרוכות סביב מותניו. כן. כן. כן. כן.

הם יעשו את זה עוד פעם במקלחת (לאט ומאחורה) ושוב על הספה (אוראלי).

הגבר שלה עוזב מחר, תופי הטם-טם קוראים לו אל שדה הקרב והוא צריך ללכת. הוא חייל של שדה בכומתה אדומה, למרות שהכיכר, אם להתוודות על האמת, לא הייתה הומה כלל וכלל בהתחלת הסיפור, כשאני הייתי בדרך לספריית הדי.וי.די, אבל פשוט לא יכולתי לוותר על החרוז, 'תם מבינים.

לקחתי את הסרט על ג'וני קאש. היה מעולה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נועה  On 28/07/2006 at 19:14

    בתגובה לפוסט הקודם שלך: אני חושבת שבמקום לזרוק את הטלויזיה כדאי לך להופיע בה, ראיתי אותך מופיע פעם אחת בתכנית ביום שישי בצהריים והיית חכם וציני ומצחיק. אתה מדבר כמו שאתה כותב:)
    הקול היחודי שלך חסר בתקשורת היום אז קדימה, לא רק לכתוב, גם להשמיע קול.

  • moon  On 29/07/2006 at 12:26

    דרור, החיוך לא מש מפני, איכויות כתיבה חדשות התגלו לי בך 🙂 סחטיקה!

    לא מכירה סרטים על ג'וני קאש. רק אוהבת מושבעת של המוסיקה שלו.
    איזה סרט ראית שלו?

    אני בפעם המי יודע כמה ניסיתי לצפות בkill Bill
    שכולם מהללים ומצאתי את עצמי יותר זמן מכסה עיניים מצופה בו ממש, עד להירדמות טוטאלית.

  • ליה ברגר  On 29/07/2006 at 18:02

    גם לא מתכוונת לראות. אלימות פסיכית יש לי במציאות.

  • דרור פויר  On 29/07/2006 at 21:44

    נועה – תודה, אבל לא תודה. אני לא אוהב להופיע בטלוויזיה כלל וכלל, זה לא בשבילי.

    מון – תודה רבה. מהתגובה שלך אני מתרשם שאת לא מכירה את כתיבת הסקס שלי
    אז הנה אחת מסצינות הסקס הטובות ביותר שנכתבו בעברית:
    http://www.notes.co.il/dror/404.asp

  • מיקי גלפרין  On 30/07/2006 at 0:05

    אחלה רשומה. נהנתי לקרוא אותה. חייב לציין שהצלחת לעורר אפילו אצלי את התשוקה, בעזרת התיאור המדוייק והדקדקני של האישה. 😀

    שבוע טוב ושקט!

  • ספוטניק  On 30/07/2006 at 1:14

    ככה זה כנראה בצבא. אתה נמשך לכמה שעות מעולם בלי חוקים, שהכול בו גיהנום, ועייף, ובירוק חאקי, אל תוך עולם שהוא כולו טוב.
    לפעמים זה היה נראה לי משונה שאפשר לעשות מעבר חד כל כך, מסבל וחוסר אונים, למשהו שהוא מבחינת חיי העולם הבא, על פני העולם הזה.

    משונה מאוד.

    מאוד נהנתי לקרוא. הוספתי אותך למועדפים :]

  • צביקה  On 30/07/2006 at 10:52

    באמת מעולה, אפילו שהשחקן שמגלם את אלביס לא דומה לאלביס.

    לעולם לא אשכח את סצנת הטרקטור המדהימה.

  • moon  On 30/07/2006 at 14:32

    אהבתי מאד, אהבתי הכול 🙂

  • ורדי  On 01/08/2006 at 10:33

    זוכר את זה? זו היתה הפעם הראשונה שקראתי אותך. בד"כ אני לא מגיבה אולם מאחר והזכרת לי את הפעם הראשונה בה קראתי אותך כותב על סקס החלטתי להרים ראש ולהגיד שלום. אז שלום….

  • מיכלי  On 01/08/2006 at 20:55

    מעולה מעולה מעולה. יש גם סרט ביוגראפי שמוכיח כמה הוליווד שמרו על האמת. לשם שינוי. ולשם שינוי סרט הוליודי מעולה.

  • דרור פויר  On 02/08/2006 at 10:32

    שלום ורדי, מוכרח לומר שאני לא ממש זוכר, אבל זה שאת זוכרת שווה לי יותר

  • ללא שם  On 04/08/2006 at 1:12

    אתמול בערב בכיכר המופצצת עברה בחורה בחצאית קצת מקומטת.
    ראיתי אותה, היא נראתה קצת עייפה. ביד אחת היא סחבה שישיית מים מינרליים, ביד השניה שלוש שקיות סופר עמוסות מצרכים. נראה לי שהיה לה כבד. היא הלכה לעבר דלת הכניסה של אחד הבניינים, הניחה את המים המינרליים על המדרכה, פתחה את הדלת, נשענה עליה, ואז הרימה את המים המינרליים ונבלעה בחדר המדרגות.
    היא טיפסה ברגל שתי קומות (שלושה חדרים, מרפסת שמש, דוד חשמלי, 800 דולר, למבינים!!!), ונכנסה לדירה. כבר שבועיים, שאף אחד לא מחכה לה שם. שבועיים, שהיא לא נרדמת בלילות. ולא יודעת אם זה בגלל שהיא כבר לא רגילה להרדם בלי שמישהו מחבק אותה, או בגלל הדאגה הבלתי נסבלת או בגלל האזעקות. ואולי זה בעצם הכל אותו הדבר.
    אבל עכשיו כל זה לא משנה. הוא אמור לחזור. אפטר, כמה שעות, שום דבר גרנדיוזי, אבל בכל זאת – זה הכי טוב שיש. בינתיים.
    מתכננת להתרחץ לפני שהוא יגיע. אולי אפילו ללבוש משהו קטן וסקסי. אבל תנו לה רגע אחד. היא לוקחת כוס, מוזגת קצת יין מבקבוק שהם פתחו ביחד, לפני שכל זה התחיל, הוא בטח כבר חמוץ, ומציתה סיגריה. איפה המאפירה לעזאזל. תיכף היא תתרחץ. תנו לה רגע לאסוף את עצמה.
    פתאום צלצול בדלת. מעיר אותה. שיט, מה קרה כאן, היא נרדמה על הספה. קמה, מבוהלת, מיישרת את החצאית, מנסה לסדר את השיער. פותחת את הדלת.
    והוא עומד שם – חייל שדה בכומתה אדומה. נראה קצת יותר עייף, קצת יותר מאובק ממה שדמיינה. היא נסוגה לאחור, הוא נכנס וסוגר מאחוריו את הדלת. מוריד את התיק, מניח את הנשק בצד. הם עומדים זה מול זה. היא מושיטה יד, מהססת. נוגעת בחזהו, מרגישה את הבד הגס של המדים. מעבירה את היד אל פניו, על זיפי הזקן שלו. בד"כ היא לא אוהבת שהוא לא מגולח – הזיפים שורטים את עורה – אבל עכשיו הם מרגישים כמו הוכחה חותכת לקיומו. וקיומו זה טוב, נכון? היא נוגעת בו עכשיו, זה כמעט בלתי נתפס. בגב ידה מלטפת לחי אחת, ואז לחי שניה ואז שפתיים. השפתיים שלו נפערות מעט ואז נסגרות סביב אצבעה. את ידו הוא שולח אל מותנה, ומקרב אותה אליו. פתאום הם צמודים. בקול קצת יותר עמוק מבד"כ וקצת יותר משוייף מבד"כ, הוא לוחש לה – את לא יודעת, את לא יודעת איך חיכיתי לרגע הזה. היא מרגישה אותו. היא רוצה להגיד – גם אני. היא רוצה להגיד – דאגתי לך. היא רוצה להגיד – כל כך כל כך דאגתי לך. אבל שפתיו כבר מחפשות את שפתיה, והוא נצמד אליה אפילו יותר – היא לא תיארה לעצמה שזה אפשרי – ומנשק אותה בפראות. היד שקודם היתה על מותנה נודדת במורד ירכה ומוצאת את דרכה אל מתחת לחצאית. זה מרעיד בה משהו. היא מכירה את ההרגשה הזאת. בעצם, לא בדיוק. היא מעבירה יד על עורפו. היא אומרת לעצמה שהיא רוצה אותו. היא אומרת לעצמה – הנה הוא כאן, ממש, עכשיו, את רוצה אותו. היא מנסה להגיד לו משהו. הוא לוחש באוזנה, שלא הבין מה אמרה, ובאותה הזדמנות ממשיך לרפרף בשפתיו במורד צווארה. מורד צווארה זה טוב. היא מטה את ראשה לאחור. זה תמיד עובד כשהוא מרפרף במורד צווארה. זה חייב לעבוד גם הפעם. היא עוצמת את עיניה חזק-חזק, ומנסה לא לחשוב. לא לחשוב על לילות בלי שינה. לא לחשוב על רעש מסוקים בלילה. לא לחשוב על אזעקות. לא לחשוב על כתבים צבאיים. לא לחשוב על תמונות של בתים הרוסים. לא לחשוב על תמונות של אנשים בורחים, כל חייהם אסופים-בחטף בתוך שקית. או שתיים. לא לחשוב על גופות בשקיות. לא לחשוב על תמונת פספורט של חייל ומתחתיה כיתוב – לא! לא! היא לא יכולה לא לחשוב. היא ניתקת ממנו פתאום, באחת, ידו עדיין תלויה באוויר, היכן שקודם היו מותניה או ירכיה או מה שבינהן.
    הולכת לספה ומתיישבת. אוחזת בכוס היין הכמעט-ריקה ושותה את הטיפה האחרונה שעוד נותרה בה.
    ואני?
    אני שמתי את ראשי בין ידיי, ובכיתי.

    ואגב, החצאית באמת היתה מקומטת. אני יודעת שזה לא אמור להיות ככה בפנטזיות, אבל כשפצצות חכמות וגברים טיפשים משבשים לי את הפנטזיה, אז תפרגנו לי לפחות חצאית מקומטת.

    ובורסיה קצת פחות בורגנית וקצת יותר מיליטנטית (כי לדאבונן פמיניסטיות נאלצות לעיתים להתאים את עצמן לעולם שבו הן חיות)
    :
    אני בטוחה שבעצם התכוונת לטוב. אני בטוחה שבעצם רצית לתת לנו את הגירסא שלך, הגירסא הגרפית שלך, ל- "עשו אהבה ולא מלחמה". נשים את הרובה בצד, נפשוט את הדגמ"ח הצבאי, ונזדיין עד אובדן חושים. אני בטוחה שהפנטזיה הזאת עלתה בך מייד, באופן אינסטינקטיבי, שהסחת לתומך.
    אבל זאת בדיוק הבעיה שלך. כי הפנטזיה הזאת היא שלך, של הגבר שאתה, שמתחרמן מחיילי שדה בכומתה אדומה. שכשהוא רואה רובה הוא יכול לשים אותו בצד. שלא מבין שהזיון הזה שאתה מתאר כאן הוא המשך ישיר של הקרבות, של הכיבוש, של הפלישה, של החדירה. שאף אישה, אשה אמיתית, אשה בשר ודם, אשה שהיא לא סך-כל הפנטזיות של גברים עליה, לא יכולה לשכוח את הרובה ולשים אותו בצד. לא יכולה לשכוח את האלימות, לא יכולה לשכוח את הכאב – כל הכאב שנגרם כאן לכל כך הרבה אנשים – ולשים אותם בצד.
    אף אשה לא יכולה לשכח שאחרי שחיילי השדה גומרים לפלוש ולכבוש עמים שכנים וארצות שכנות או רחוקות, הם חוזרים אל ה"עורף" כדי להמשיך את הכיבוש המתמשך ביותר, הנרחב ביותר והמוסתר ביותר: הם באים לפלוש לגופן של נשים, לכבוש ולדכא אותן. הם באים לעורף רק כדי לחדור – מקדימה ומאחורה ומכל העברים, רק כדי לדכא עוד ציבור אחד. סתם – כי אפשר. סתם – כי מפחיד אותם אחרת. כי הם לא צריכים אינטימיות, כי הם לא מסוגלים להתמודד עם כל הכאב והסבל שהם גורמים, עם כל ההרס שהם זורעים. כי הם יודעים לעשות רק דבר אחד – והם עושים אותו בחזית ובעורף, בעיתות מלחמה ובעיתות שלום. והדבר האחד הזה הוא אלים ודורסני ופולשני ודכאני. יש ימים שקל יותר לשכח את זה, כשריח אבק השריפה, ריח הטסטוסטרון לא נישא באוויר כל הזמן. כשגברים כוחניים לא ניבטים מכל מסך. כשגברים לא-כוחניים-עאלק לא חושפים כך – בפשטות, בבירור, ביטים על גבי האינטרנט – את הפנטזיות הפורנוגרפיות שלהם, את חוסר ההבנה שלהם לגבי איך העולם הזה מתנהל בכלל, ואת התפקיד שהם מועידים לנשים בתוך העולם הזה בפרט.
    כי נשים הן אולי הציבור הכבוש המדוכא ביותר, האילם ביותר, והכי פחות מודע, אבל חלקן לפחות כבר הבינו שאין הרבה הבדל בין חייל שדה בשדה הקרב וחייל שדה באפטר בתל אביב, בין פנטזיות צבאיות-אימפריאליסטיות ופנטזיות מיניות-פורנוגרפיות, ושבכל מקרה – התפקיד שלהן בכל הפנטזיות האלו הוא תמיד זהה: להוריד את התחתונים ולפשק את הרגליים, או לפתוח את הפה, ולבלוע לתוכן, להכיל – בשקט ובהשלמה, ורצוי אפילו בשקיקה ובחרמנות – את כל החרא שגברים מייצרים.
    אבל האשה הזאת כאן רוצה לומר לך – ולשכמותך – שנמאס לה למלא את התפקיד, והיא סוגרת את הרגליים, ולובשת תחתונים, נקיים, כדי שאם תיפול לה קטיושה על הבית ויקחו אותה למרכז הרפואי הקרוב למקום מגוריה – שלא יהיו פאדיחות

  • דנה  On 07/08/2006 at 1:51

    ללא שם – כתבת חזק מאוד.
    פויר, אני מניחה שכוונתך לחרמן אבל עוררת בי כאב באדישותך לכיבוש הרבה יותר דחוף ועגום מזה של אוכלוסיה זרה, זו של מחצית האוכלוסיה שרצה המקרה ולא נולדה עם זין ואין לה גישה לארפיג'י.

  • חבצלת  On 12/08/2006 at 19:40

    דרור – לרוב אתה כותב נהדר, הפעם לא. איפה הכתיבה הזכרית והבנאלית הזאת ואיפה "התנגשות חזיתית בין דימויים של געגוע". העיקר שהסרט היה מעולה.
    ללא שם – חזק. מעורר מחשבה וכאב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: