על הבוס פעם שלישית

החלק השלישי בטרילוגיה המדוברת. לחלק הראשון. לחלק השני

 

א.

במהלך הכנת טרילוגיית הטורים הזו, שעוסקת במערכת היחסים המורכבת שלנו עם הבוס שלנו, נתקלתי המון פעמים בביטוי מסוים: "אני (או: אני רוצה להיות) הבוס של עצמי". אני לא מאלה שאוהבים להשתמש במספר האזכורים בגוגל כמדד למשהו, אז תאלצו להאמין לי – המון אנשים חוזרים ומבטאים את שאיפתם להיות הבוס של עצמם או מציינים את העובדה שהם "הבוסים של עצמם" כהישג גדול.

בהתחלה הביטוי הנ"ל העסיק את מחשבתי, אחר כך הוא הטריד את מנוחתי, ועכשיו אפשר לומר שהוא מעכיר את שלוותי. הבוס של עצמי? אדם לא יכול להיות הבוס של עצמו, ממש כמו שהוא לא יכול להיות הסגן של עצמו.

בוס, מעצם היותו מה שהוא (כלומר, בוס), חייב להיות חיצוני – מישהו אחר. כשאנחנו מדברים על בוס אנחנו מתכוונים לישות, למהות. אנחנו לא מתכוונים לזה שאחראי על לוח הזמנים או על חישוב המשכורות. בנאדם יכול לעבוד לבד או להיות פרילאנס, אבל הוא בשום פנים ואופן לא יכול להיות הבוס של עצמו. כשאני אומר שהוא "לא יכול" אני לא מתכוון לחוסר יכולת פיזי מהסוג המונע מאיתנו לנשק לעצמנו את המרפק. אני מתכוון למשהו עמוק יותר; לחוסר היכולת שלנו לראות את עצמנו מבחוץ. אנחנו תמיד אנחנו ואין לנו שום יכולת להיות מישהו אחר עבורנו. אדם לא יכול להיות חבר של עצמו.

 

ב.

אני מסתובב לא מעט. רבים מחבריי הקרובים ומידידיי המזדמנים הם מה שנקרא "עצמאיים". העצמאיים אלה הנוהגים יותר מכולם לומר את המשפט המעצבן הזה מתחילת המאמר: "אני הבוס של עצמי". על מה הם מדברים, האנשים האלה, ומה הם בכלל? הרי ה"עצמאיים" הם בדרך כלל האנשים הכי פחות עצמאיים שאני מכיר מהבחינה הזו שהם תמיד מוטרדים: תמיד יש מישהו שרודף אחריהם, ותמיד הם צריכים לרדוף אחרי משהו.

אז ממה הם כל כך "עצמאיים", העצמאיים? מדבר אחד בלבד: מאותה ישות מסתורית, מאותה מהות הקיימת תמיד – מהבוס. היעדר בוס הוא הדבר היחיד שמגדיר את העצמאות שלהם.

אנחנו, אלה שיש להם בוס, נתנו להם, שאין להם בוס, את הכינוי עצמאיים וכך – על ידי ההשלכה הזו – בעצם הגדרנו את עצמנו, את הבוס שלנו ואת מערכת היחסים בינינו, מערכת שבמרכזה החירות, או יותר נכון היעדרה.

 

ג.

מאחר והעצמאיים נמצאים מחוץ למערכת היחסים אדם-בוס, הם מאירים אותה באור אחר ומספקים עוד זווית מעניינת לדיון. הרבה עצמאיים נוהגים לומר גם, מלבד ש"הם הבוסים של עצמם", ש"לי יש המון בוסים" – אמירה שהיא בדיוק הצד השני של מערכת היחסים אדם-בוס.

ואכן, בדיוק כמו שהאמירה הראשונה לא יכולה להתקיים, לא יכולה להתקיים גם האמירה השנייה. אין דבר כזה "הרבה בוסים", כי בוס זה לא סתם מישהו שנמצא מעליך בהיררכיה או מספק לך עבודה – בוס, או מהות הבוס, זה דבר שבא רק בחבילות של אחד. בבודדת. בוס יש, או אין, רק אחד. להרבה אנשים יכול להיות אותו בוס, אבל לכל בנאדם חייב להיות בוס אחד בלבד. אם יש לך יותר מבוס אחד – אין לך בוס.

כל חוויותיי בעולם התעסוקה, כל הספרים שקראתי, המשרות שאיישתי, המשרדים שאכלסתי והכיסאות שחבשתי – את כל מה שלמדתי עולם מקומות העבודה אני יכול לצמצם למשפט אחד: בוס הוא אחד והוא אחר. קצת כמו תכונותיו של האלוהים, אם תרצו, אבל רק בשעות העבודה.

 

ד.

ובכל זאת, יש הבדל עצום ומהותי בין מה שאנחנו מכנים בוס לבין מה שאנחנו מכנים אלוהים. הבוס הוא לעובד מה שהרב או הכומר הוא למאמין – מתווך, הפרעה או אלוהים בפני עצמו, תלוי איך מסתכלים על זה הן העובד, הן הבוס והן הבוס של אותו בוס.

על ההבדל הזה התחלנו לעמוד כבר בשבוע שעבר: תמיד כשמדברים על השינויים העצומים שחלו בשוק העבודה מאז המהפכה התעשייתית ושלטון הביורוקרטיה והקפיטליזם מדברים על מעמד העובדים. אבל שינוי מהותי לא פחות היה צמיחת מעמד הבוס, הבוס השכיר, הבוס כמקצוע.

השינויים בשוק העבודה יצרו חומה גבוהה וכמעט בלתי עבירה בין האדם העובד לבין המעביד שלו, או זה שבאמת מעסיק אותו (ואפשר גם להפך: המעסיק שלו, זה שבאמת מעביד אותו). ברוב המקרים אתה לא מתעסק עם מי שמשלם לך אלא עם מישהו שנשכר מטעמו לטפל בך, להגביר את התפוקה שלך.

הביטו סביבכם וסביב סביבתכם הקרובה. אני מוכן להתערב שיותר מתשעים אחוזים מהבוסים שהיו, שיש ושיהיו לכם, ולכל מכריכם, הם בוסים שכירים.

גם בתוך עולם הבוסים השכירים יש חלוקה ברורה: אלה שצמחו להיות בוסים מלמטה ואלה שמה שהם יודעים זה להיות בוסים והם מוצנחים מלמעלה כל פעם למקום אחד: יום אחד הם בעסקי הברגים, למחרת הם בעסקי המגבות. הם לא חייבים להבין בדבר אותו מייצרים העובדים תחתיהם, הם מבינים בניהול, בלהיות בוס.

אלה כל האנשים האלה שלומדים ניהול ומנהל עסקים וכל זה, אבל כשאני משקלל את סך כל ההשפעה שלהם על החיים שלי אני לא יכול שלא לתהות: מה בעצם מלמדים אותם שם? הרבה מהם התאפיינו בסוג של אטימות מוחלטת כלפי העובד, או הדרג מתחתיהם, ובנאמנות מוחלטת כלפי הדרג שמעליהם. שיכרון כוח הוא לא תכונה שעובד ממוצע לא נתקל בה. למעשה, היא התקיימה אצל רוב הבוסים השכירים במידה כזו או אחרת.

 

ה.

אני עצמי סוג של בוס. בוס קטן, בוסצ'יק, אבל בכל זאת סוג של בוס. אני, מן הסתם, משתייך לסוג אחר של בוסים; אני מאלה שהתחילו מלמטה ולאט לאט טיפסו. לא הייתי אומר שאני הבוס הכי טוב בעולם, ממש לא, אבל אני יכול להבחין בהבדל המהותי ביני ובין אלה שכמותי לבין פרחי הניהול מהאקדמיה. בעוד אנחנו, הראשונים, גדלנו תחת בוסים שונים ועברנו – כמתבקש בעולם המודרני – מבוס לבוס, כשאנחנו מעבירים את מרבית חיינו התעסוקתיים כפיונים, עד שגדלנו מספיק והפכנו למעין מיני-בוסים בעצמנו, הרי שהם חוו את העולם אחרת לגמרי מאיתנו.

למעשה, שני הבוסים האלה חיו בעולמות הפוכים לגמרי, עולמות שאין להם ברירה אלא להתנגש בכל פעם שהם נפגשים. זה שצמח מלמטה תמיד ישא עמו את חוויית הבוסים הלא מוצלחים שהיו לו, בעוד שזה המוצנח מלמעלה לא מכיר – ומאיפה יכיר? – את החיים האמיתיים, את החיים כפי שהם נראים מתחתית המדרגה.

 

ו.

בשבוע שעבר ספרתי לכם על הבוס הכי טוב שהיה לי, היום אספר לכם על הבוס הכי גרוע שהיה לי: בתקופת הצבא עבדתי בדומינו'ס פיצה. מנהלי המשמרות ברשתות האלה, כפי שאתם אולי יודעים, מתחילים את דרכם מלמטה. זה לא באמת מלמטה, סתם עושים להם קורס מזורז בלהיות למטה; הם מתחילים בעבודה על מסלול הפיצה, יוצאים לאיזה משלוח, והופ! הם כבר מנהלים את הסניף.

מאז ועד היום לא נתקלתי בכזו חבורה תאבת כוח ושליטה. את אחד מהם אני זוכר במיוחד: כששליח היה חוזר לסניף אחרי עוד התגלצ'ות עם הטוסטוס וכולו שרוט וחבול – הדבר הראשון שהיה שואל אותו זה: מה עם הטוסטוס, ואחר כך: מה עם הפיצה. אנחנו, הפועלים, שנאנו אותו שנאה גדולה. הנאצי, קראנו לו.

כי אין בוס מסוכן יותר וחסר התחשבות יותר מהבוס שחושב שהוא יודע איך זה להיות מתחתיו. עדיף מי שלעולם לא היה פועל ואת חייו העביר כבוס, על פני מי שהיה פועל לחמש דקות ונהיה בוס.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חנן  On 11/06/2006 at 14:43

    ומכאן הבילבול

    לקוח הוא מי שמשלם לך כדי שתספק לו שירות או מוצר.

    בוס הוא לקוח פלוס פלוס פלוס.

    ובקשר לכמה בוסים במקום העבודה. יש כאלה מצבים, אבל הם מבטאים תקלה בארגון.

  • אחד  On 11/06/2006 at 14:50

    כשקצין צנחנים היה מקודם בדרגה, ומיועד לפקד על אוגדת שריון, היו עושים לו קורס של שבוע שהופך אותו לשריונר. מאוחר יותר, כשקצין צנחנים ספציפי היה מיועד לתפקיד של ראש ממשלה, היו עושים לו קורס מזורז (שנה בתור שר פנים). באופן מוזר, התלונות עליו כראש ממשלה מאוד הזכירו את הרשימה שלך.

  • שושי  On 11/06/2006 at 22:26

    אותו בוס מאוס בוודאי כבר קיבל מאז הרבה ריקושטים. הרי סביר שיחסו למקורביו לא היה שונה בבסיסו.
    הוא היה נכה בתחום חיוני לאושר: יחסי אנוש.
    .

  • נעם זוהר  On 12/06/2006 at 10:33

    הג'וק (מקק) כל כך קטן ואתה כל כך גדול ובכל
    זאת הוא מעורר פחד או גועל.
    האנלוגיה פשוטה.
    כרגיל נהנתי מכל מילה שכתבת.

  • ה  On 12/06/2006 at 12:32

    בדיוק התחלתי לקרוא את זה
    http://www.amazon.com/gp/product/0393046788/103-6888382-9558210?v=glance&n=283155

    על עבודה (וגם על בוסים) בקפיטליזם החדש.

  • תימורה  On 12/06/2006 at 15:54

    לא מסכימה. הוא אפילו חייב להיות חבר של עצמו, רצוי גם החבר הכי טוב של עצמו.
    אם אדם לא מסוגל להיות קודם כל חבר של עצמו, לדעתי הוא יתקשה להיות חבר של אחרים

    אני גם חושבת שאדם יכול וצריך להיות אלוהים של עצמו, ואחר כך להחליט אם להסתפק בכך, או להוסיף לעצמו עוד אחד – אבל זה כבר עניין אחר.

  • איתמר שאלתיאל  On 12/06/2006 at 16:41

    שזה כואב

  • דרור פויר  On 12/06/2006 at 17:30

    תודה לשושי, איתמר, נעם וכולם

    תימורה – אני חושב שאת טועה בכל כך הרבה רמות, שאין לי כבר מאיפה להתחיל. אדם לא להיות האלוהים של עצמו והוא בטח לא יכול להיות החבר של עצמו, בדיוק כמו שהוא לא יכול להשיג את עצמו בתחרות ריצה. אדם מהסוג שאת מתארת (חבר של עצמו, אלוהים של עצמו) הוא מטורף מסוכן ביותר

  • תימורה  On 12/06/2006 at 18:04

    אתה מסכים איתי, לפחות, שאדם צריך לאהוב את עצמו? כי זאת בעצם הכוונה הבסיסית שלי. רצוי שכל אחד יכיר את עצמו היטב, יבין את עצמו, יסמוך על עצמו ויבטח בעצמו. מעבר לכל זה, כדאי שהוא פשוט יחבב את עצמו, ושיהיה לו מעניין עם עצמו עד כדי כך שהוא לא ישתעמם בחברת עצמו. האם הקריטריונים האלה לא מתארים בעצם חברות?
    ואני לא מדברת על תחליף לחברות עם בני אדם. חס וחלילה. אני מדברת על הבסיס שעליו נובט הקשר שלנו עם העולם. ואני באמת לא מבינה איך אדם מצפה שיהיו לו חברים, אם הוא לא, קודם כל, חבר של עצמו וחושב על עצמו את הדברים הטובים שהוא מצפה או מקווה שיחשבו עליו.

    ואלוהים – במובן של מחויבות "לעבוד את עצמו" – כלומר להתפתח, וגם להתקדם ולקדם את עצמו, וגם אחרים, אבל תוך כדי שמירה על נורמות וערכים מוסריים (במילים אחרות: להיות "אדם טוב").
    יש פה פיצול אישיות מסוים, ואולי זה מה שמרתיע אותך. כי צריך גם להתוות את הערכים (מטרות, כוונות, דרך), וגם לבצע אותם, אבל זה בדיוק מה שמייחד את המורכבות האנושית. וזה כל כך טבעי עד שאנחנו עושים את זה מבלי משים.

    בכל מקרה, אני מסכימה איתך לפחות בדבר אחד: אדם לא יכול, לא רק להשיג את עצמו, אלא בכלל להתחרות בעצמו – בריצה ובכלל.

  • דרור פויר  On 13/06/2006 at 14:09

    הו, תימורה – אני כל כך לא מסכים איתך שזה לא להאמין. אני לא חושב שבנאדם צריך להכיר את עצמו. בנאדם לא "צריך" כלום – לא לחבב את עצמו, לא לסמוך על עצמו ובטח שלא להאמין בעצמו שנאמר "אל תאמין בעצמך עד יום מותך".
    לגבי הקריטריונים לחברות. לא אין כאלה. אף אחד מהחברים שלי לא עמד בפני וועדת קבלה, אני מקווה שגם החברים שלך לא נאלצו.

    בכל מה שקשור באלוהים אני באמת לא מבין כלום, חוץ מדבר אחד קטן: אין דבר כזה, אף פעם לא היה.

    מה שכן, אני מסכים איתך בדבר אחד: פיצול אישיות זה דבר חשוב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: