שוב הפסקתי לעשן

א.

שוב הפסקתי לעשן, אבל הפעם – אינשאללה – לתמיד. לילה אחד חזרתי הביתה מעוד רביצה בפאב השכונתי, ובחדר המדרגות עמד ריח משונה של עשן וריקבון. לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות, אבל כשנכנסתי הביתה גיליתי שגם שם עומד אותו הריח. עשיתי אחד ועוד אחד ועוד אחד – לא דבר קל במיוחד אחרי כמה דרינקים – ומייד הבנתי שהריח הזה, המסריח, בא ממני. אני המעושן, אני הרקוב.

את הבגדים השלכתי לסל הכביסה, את עצמי השלכתי לאמבטיה, ותוך כדי קרצוף גמלה בי ההחלטה: די, חלאס. בבוקר קפצתי לבית המרקחת ורכשתי לעצמי חפיסת מסטיקים בטעם ניקוטין, ומאז – עוד לא מספיק זמן בשביל להיחשב "תקופה", אבל מספיק זמן בשביל להתחיל להרגיש נקי – לא באה סיגריה בין אצבעותיי ואל פי.

כל מי שהפסיק לעשן פעם או פעמיים מכיר היטב את תחושת העוצמה של ימי ההפסקה הראשונים. הנה, אומר לעצמו הבנאדם, תראו איזה חזק אני! איזה גיבור אני! איך אני מתגבר על הקשיים ומישיר מבט אל האתגרים! זה בדיוק השלב שאני נמצא בו: שלב הסופרמן. הנה, אני אומר לעצמי, תראו אותי מתגבר על הרגל של כמעט עשרים שנה וכלום לא קורה לי. קטן עלי! אני כריש, אני תותח, אני נושאת מטוסים, אני ספינת חלל.

הו, ההיבריס! הו, הביטחון העצמי המופרז! הרי בסרט הזה כבר הייתי, ואת האמת אני יודע טוב מאוד: עוד כמה חודשים של הפסקה, נגיד חמישה-שישה (השיא האישי שלי), אשב לי בחברותא ובניחותא בין אנשים שאני אוהב, אשתה משקאות שאני אוהב, ואז אומר לעצמי בשלווה: כבר הפסקתי לעשן, מה יכולה לעשות לי סיגריה אחת? כלום.

ואז אקח לי סיגריה, אצית אותה בתנועה מיומנת-לשעבר, אגעל ממנה עד למאוד ואכבה אותה במאפרה. כמה ימים אחר כך (מפחיד לראות את העתיד את עצמך) אומר לעצמי שוב את אותו הדבר, אבל הפעם אגעל פחות, הרבה פחות, ייקח עוד כמה ימים עד שאתחיל לשנורר מחברים, משם קצרה הדרך לקניית סיגריות בשקל, ומשם רק פונים ימינה – והופ, חזרתי לעשן.

האור הזה שאתם ואני רואים בקצה המנהרה? זו רק מצית.

כן, מפחיד לראות את העתיד של עצמך. גם את הסטטיסטיקות אנחנו מכירים: הרבה יותר קל להיגמל מהרואין מאשר מסיגריות, כך שמעתי. בסוף (כמעט) כולם חוזרים. בסוף השביל הזה – שאת הפסיעה הראשונה בו עשית ואתה ילד שמפריח עשן בשביל לעשות רושם על הבנות – יש רק דבר אחד: מאפרה.

 

ב.

לא! לא הפעם! מה שונה הפעם? ובכן, אני רוצה להאמין שהפעם איננה כמו שאר הפעמים. הפעם הפסקתי לעשן לא רק על בסיס סירחון או בריאות. הפעם, ואתם תצטרכו להאמין לי, הפסקתי לעשן גם על רקע אידיאולוגי.

אשאל אתכם שאלה אחת: מישהו שמע פעם על חברת סיגריות קטנה? לא, נכון? אין דבר כזה חברת סיגריות קטנה, משפחתית. חפשו, אבל גם לא תמצאו סיגריות בוטיק או סיגריות למעצבים. חברות סיגריות הן תמיד ענקיות, דורסניות, כלל-עולמיות ואם יותר לי: אפלות. כן, אפלות. לפעמים אני תופס את עצמי יושב בחברת אנשים שמפריחים עשן סיגריות ומתווכחים בלהט אם מיקרוסופט היא השטן הגדול או שמא חברת גוגל היא היא השטן האמיתי. הו, שוטים שבעולם! את ביל גייטס אנחנו מכירים, אותו קל לשנוא, גם מסרגיי ברין ולארי פייג' מגוגל די נעים לפחד בזמן האחרון, אבל מי בכלל מכיר את האיש שמלעיט את העולם במרלבורו? מי יוכל לזהות ברחוב את פרצופו של זה שהביא לנו את הקאמל? את הווינסטון? את הטיים? מי יאמר לי איך נראה זה שבגללו מתים כ-12,000 איש בשנה רק בישראל?!

לא. אנחנו לא מכירים אותם. אבל הם כוחות השחור האמיתיים, הם האימפריה האפלה, הם התאגיד המרושע האמיתי. גייטס משתלט לנו על הדסקטופ ופייג' פוגע לנו בפרטיות, אבל אלה מהסיגריות הורגים אותנו.

 

ג.

כן, חברות וחברים, הפסקתי לעשן על רקע אידיאולוגי. אני יודע בדיוק איפה אני חי. אני חי בעולם מוצף תאגידים. לאן שלא אלך, תאגידי ענק רודפים אחרי, דופקים אותי ומנצלים אותי. אין מנוס מזה, ואני לא מוכן ללכת ולגור על עץ באמצע יער. אני חי בעיר, את העיר אני אוהב, והתאגידים הם הרע שאני נלחם מולו. ואם לא נלחם, אז לפחות עומד.

אבל יש רע ויש רע וכשהבנתי – באותו לילה שסיפרתי עליו בהתחלה – שהעישון הוא הכניעה הגמורה והמוחלטת לכוחות השחור התאגידיים לא הייתה לי ברירה אלא להפסיק לעשן – אינשאללה לתמיד. כשקלטתי את גודל המניפולציה שעשו ועושים עלי לא נותרה לי שום ברירה. כשהבנתי שאוטוטו עוברות עלי עשרים שנה של שעבוד לסוג המצחין והמרושע ביותר של התאגיד הקפיטליסטי הדורסני לא נותר לי דבר לעשות אלא להיפטר מהסיגריות.

 

ד.

השבוע מסתיימת עוד עונה של ליגת העל בכדורגל. אני יודע מה אתם שואלים את עצמכם, כי אני שואל את עצמי את אותה השאלה בדיוק: אז מה? למי אכפת?

העונה שמסתיימת השבוע התנהלה מתחילתה באווירת סוף עונה. היא הייתה בדיחה עצובה מתחילתה ועד סופה: הגלקטיקוס, קאנן, גאידמק, הרציקוביץ', סכנין ועד לפרישתו של איל ברקוביץ'. מי אלופה? חיפה, אבל שוב – למי אכפת. אפילו לאוהדי חיפה כבר לא אכפת.

את העונה הזו, אם יורשה לי, אף אחד לא יזכור ואם יזכור הרי שלא יזכור לטובה. הכדורגל הישראלי מתנהל כמו שני האנשים שהכי מסמלים את העונה שעברה: גאידמק והרציקוביץ'. הראשון מגלומן היסטרי, השני כשלון טוטאלי. כך נראה הכדורגל שלנו, ואם עד השנה עוד הבעתי בו מינימום עניין, הרי שמעתה ואילך אני חדל. די, נמאס. צאו לפגרה שלכם ועזבו אותנו בשלווה.

החלק היחיד הטוב בעונה הקודמת היה עונת המלפפונים. השנה, אפילו זה לא מעניין אף אחד.

 

ה.

אתמול  לפני חמש שנים, ב-11 במאי 2001, הלך לעולמו הסופר והפילוסוף דאגלס אדאמס, מחברם של סדרת דירק ג'נטלי, סדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" ועוד, והוא בן 49 שנים בלבד.

מהפעם הראשונה בה נתקלתי באדאמס ועד היום, הוא אחד מהסופרים האהובים עלי, אם לא האהוב שבהם. ספריו תמיד מלאו אותי צחוק ומחשבה, והאיש עצמו היה פצצה מהלכת של שמחת חיים ואהבת אדם. כעיתונאי פעיל מלווה אותי משפטו הידוע כעין מוטו: "אני אוהב דד ליינים", אמר פעם אדאמס, "אני אוהב את צליל ה-ווושששש שהם עושים כשהם חולפים מעלי".

כרגע אני קורא, שוב, את "הזדמנות אחרונה לראות" – ספרו של אדאמס בו הוא מטייל בעולם בעקבות חיות נכחדות. אוטוטו שבוע הספר, קנו אותו לעצמכם. אני לא מכיר את כל הקוראים שלי באופן אישי, אבל האמינו לי שמעודי לא פגשתי אדם שדאגלס אדאמס לא עשה לו רק טוב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ג'ו  On 12/05/2006 at 13:21

    אני שותפה מלאה לכל מה שאמרת, חוץ מזה שנחלתי כישלון חרוץ במספר ניסיונות להפסיק לעשן, ועכשיו אני אוספת כוחות נפשיים לניסיון נוסף. הנושא של ספקיות הסמים העצומות ורבות ההשפעה שקוראות לעצמן חברות עסקיות מכובדות, שמתפרנסות טוב מאוד מרצח וזיהום (ועוד אין להם בושה, לעבוד על הקטע הזה של "מתאם אינו קשר סיבתי בצורה כזאת), מטריף אותי לגמרי. וגם הניסיונות הצבועים של ממשלות שונות לטפל בעניין על ידי רדיפת המכורים, בזמן שהלגיטימציה של ספקיות הסמים האלו רק נמשכת, וכל תביעה שמוגשת נגדן שיכולה לעשות איזשהו אפקט נזרקת אחרי שנים של דיונים משפטיים מפרכים לפח האשפה של ההיסטוריה. מגיפת העישון לא תיפתר עד שהחברות האלו לא יאולצו לפשוט רגל ולהקדיש את כל רווחיהן ונכסיהן למימון תוכניות גמילה.

    ואני אפילו חשה הזדהות רבה יותר כשאני רואה שאתה מצטט בדיוק את המשפט שאני נוהגת לצטט כל הזמן של האליל DNA…

  • דב  On 12/05/2006 at 13:41

    חברות הסיגריות הצליחו משך שנים לעכב את המחקר המדעי על נזקי העישון, ע"י מימון פרסומים מדעיים שהטילו ספק בקשר בין עישון לסרטן.

  • פרלמוטר  On 12/05/2006 at 14:04

    לפני כמה שבועות, ונזכרתי בו שוב. מוטו ראוי מאוד דרור.

  • איריס  On 12/05/2006 at 16:08

    מאחת שנכשלה שוב, ממש עכשיו, לפני חודש, ועברה בדיוק את מה שאתה מתאר. האופוריה, הניצחון,חודש בלי, ממש אוברמנשט, ואז – המגע של השמש בדונג, נשירת הכנפיים. ואופס, באבחה קלה לתוך מימי הניקוטין.
    גם פה אוספים כוח לניסיון נוסף. הפעם נהיה חכמים יותר, אני מקווה.

    הניסיון הנוכחי נעשה בלוויית זייבן, שאכן מוריד את החשק, אבל אז קשה להגמל ממנו.
    תמשיך לדווח איך הולך עם המסטיקים, אולי זה הפתרון.

  • תמר  On 12/05/2006 at 17:29

    מי היה זה שאמר "קל להיגמל מעישון. אני נגמל כל שנה"?

  • grebulon  On 12/05/2006 at 19:57

    למרות שכדורגל מעניין אותי כקליפת השום [בעצם פחות – עם שום אני נפגש כמה פעמים בשבוע] חבל לי על הירידה של סכנין.

  • אלכס פולונסקי  On 12/05/2006 at 20:55

    נהניתי מאוד. איך נקראית הלהקה שלכם?

  • אביבה  On 12/05/2006 at 22:14

    יעביר לך גם את החשק לקפה.

  • אביהט  On 12/05/2006 at 23:05

    תחשבו
    אף קבוצת כדורגל איננה רווחית !
    כולן מפסידות כלכלית
    ומשקיעים בהן בעלי הון , מפוקפקים יותר או פחות

    מה זה אומר ?
    די לחכימה ברמיזה

  • שי אריה מזרחי  On 13/05/2006 at 19:50

    נו באמת. להפסיק לעשן על רקע אידיאולוגי. זה כמו להחרים את קוקה-קולה, פפסי או אר-סי. או, יותר גרוע, להפסיק לקנות ב-AMPM. בהצלחה.

  • עידן גולן  On 13/05/2006 at 23:32

    דרור יקירי,

    חמש השנים הראשונות הן הקשות ביותר, אחר כך זה משתפר…

    אגב, הסיפור על ההרואין מקורו בקיט ריצ'ארדס שנשאל עם אחרי שנגמל מהרואין הוא מתכוון לנסות להפסיק גם לעשן. הוא טען שניסה וזה הרבה יותר קשה.

  • מאיר  On 14/05/2006 at 11:21

    מאד אהבתי – את שלושת החלקים של הכתבה. גם למרות ש:
    אני לא מעשן ומעולם לא עישנתי.
    אני מתעב צפיה בספורט ואהדת קבוצות-אבל עושה ספורט.
    אני מאד אוהב את אדאמס

  • גיל שליט  On 14/05/2006 at 15:55

    נזכרתי בספר חמוד שקראתי שוב בזמן האחרון
    A History Maker

    מדע ביוני סקוטי
    שמדבר על תקופה בה הבעיות הכלכליות נפתרו, היחידה הפוליטית והכלכלית היא המשפחה וכמובן שהכול מנוהל ע"י נשים.

    ואז הגברים, בתור ספורט, עוסקים במלחמות, הורגים ונהרגים, וזו רק התחלת הספר…

    דרך אגב – למה בפיירפוקס כתיבת התגובות לא מתיישרת לימין?

    או שאני לא עושה משהוא נכון…

  • חייש  On 20/05/2006 at 13:15

    אני הפסקתי לעשן מטעמים אקטיביסטים כנ"ל, עוד מעט סוגר שנה בלי סיגריות. החולרות שמייצרים את מקלות הסרטן האלו מתחרים אך ורק בחברות הנשק והתרופות בכמות הזוועה שהם תורמים לאנושות.
    אם הסיגריה הראשונה היא זו שמפילה אותך בד"כ, הרשה לי להציע לך את השיטה שלי לגמילה – תתערב עם אנשים על הצלחת הגמילה שלך. תהפוך את הסיגריה האקראית הזאת בפאב למשהו שיעלה לך אלפי שקלים. אצלי זה עבר.

  • אחד העם 18  On 21/05/2006 at 16:33

    אני לא מעשן, ןלכן ההמלצות שלי הן די חלולות, אבל אני מעביר עצה ששמעתי בנושא אחר ועשויה לעזור:
    בכל יום, בסוף היום בדקות האלו שאתה שוכב במיטה ומנסה להירדם, תעבור בראש על היום: לא עישנת היום? סבבה, היום ניצחת את הקרב. ברחה לך סיגריה? לא נורא, מחר הוא יום חדש ואתה תצליח לנצח בו.
    ככה, יום אחרי יום.

    ומה לטווח הארוך? כמו שאמר אחד, מילטון (כלכלן אבל חכם) – בטווח הארוך כולנו מתים.

    הרבה בהצלחה.

    והכדורגל השנה היה אכן מאוס במיוחד. והמשפט הנ"ל של אדאמס חדש לי, ומצחיק לאללה כדרכו.

  • עומר שומרוני  On 25/05/2006 at 14:18

    דרור יקר, הרשה גם לי לדחוף פוסט רלוונטי:
    http://www.notes.co.il/omers/19342.asp

    בתור מי שהפך בשנתיים האחרונות לנאצי אנטי-עישון (משפט לדוגמא: "סליחה, אפשר לכבות את הסיגריה? זה מקום ציבורי כאן") הדברים של מנדלסון היו עבורי חיזוק משמעותי.

  • הרג"כ  On 29/05/2006 at 16:09

    ברכות לי אלייך אחי הגדול.בא נפיץ את האור הגדול את אור התורה. ישיבות נקים בכל מקום בעיר ובכפר, בעמק בהר בצפון בדרום וגם בסוף המדבר.אני שמח לבשר לך ולכל המעוניין שגם אני חדלתי לן ההרגל המגונה הזה שהרס לי את הקול, פצע לי את מיתרי הקול ושיבש לי את החיים. בע"ה בקרוב יהיה לי אוויר חדש ונקי בריאות.
    לכו על זה כולכם

  • צב מעבדה  On 04/06/2006 at 15:40

    חבר שלי אומר שדווקא מאוד קל להפסיק לעשן, הוא כבר הצליח איזה שלושים -ארבעים פעם.

  • ליה ברגר  On 16/08/2006 at 15:56

    החזק מעמד ואל תעשן יותר לעולם. חייך ישתפרו לאין הכר. אתה תראה.

  • בועז  On 16/08/2006 at 16:08

    אני, ב-1 במאי, הפסקתי לאכול בורקסים, פיצות, טוסטים, לחם לבן, מלאווח וממתקים.

    הפסקתי לאכול 90% מהדברים שטחנתי על רקע אידאולוגי – והאידאולוגיה אומרת: כרס זה לא טוב, לא יפה ולא מועיל.

    שלושה חודשים וחצי, הפסדתי 9 קילו, עד החורף – אינשאללה – יילכו עוד 3 קילו. עכשיו גם בלי סיגריות.

    מה נשאר, אחרי שגם את הכדורגל לקחו לנו התאגידים?

    סקס ורוקנרול.
    (-:

    נ.ב.
    תעדכן, מדי פעם, איך הולך עם הגמילה. ככה, פעם ברבעון, תן סיכום-רבעון…

  • רוני י  On 31/05/2009 at 12:45

    סיגריה אלקטרונית. עזוב אותך להפסיק לגמריי.
    תקרא את זה
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=988672

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: