במלכודת הפאנטון

 

א.

יש לי לא מעט ידידים וידידות שעובדות ועובדים בכלי תקשורת די מרכזי בישראל. לא אסגיר את שמו, רק אתן כמה רמזים קטנים: עיתון יומי, חמש אותיות, מתחיל במם, נגמר בבית, ובאמצע השם הפרטי של יו"ר רשת חנויות הספרים סטימצקי.

ידידיי בכלי התקשורת הנ"ל קיבלו, כמקובל, מכשיר טלפון סלולרי ממקום העבודה. מכשיר סלולרי הוא לא פינוק או צ'ופר של המעביד, כמובן, זהו כלי עבודה מדרגה ראשונה.

בקיצור, לפני כמה ימים אני מרים טלפון לאחת מהחברות, ובמקום הטוווו המוכר והמרגיע, אני מקבל את ג'ינגל הפרסומת של אותו עיתון, שמילותיו: "יותר מעניין לקרוא כך וכך". עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, ענתה החברה וכל העניין נשכח מלבי.

כמה שעות אחר כך הרמתי טלפון לחבר אחר שעובד באותו גוף תקשורת, והעניין חזר על עצמו: במקום הטווו קיבלתי שוב את אותו ג'ינגל מעצבן. קוראים לזה Fun Tone. הפעם, כשענה ידידי לא חיכיתי רגע וסיפרתי לו מה שומעים כשמתקשרים אליו. הוא הזדעזע עמוקות, מן הסתם, מהעובדה שהפכו אותו להפסקת פרסומת בעל כורחו ומיד התקשר לספק השירות וביקש לבטל את ה-Fun Tone מיד ולאלתר, כמוהו עשו גם חברים אחרים וכולנו שכחנו מהעניין כולו, כלא היה.

אלא שכמה שעות אחרי הביטול החזיר התאגיד את ה-Fun Tone על כנו, ושוב כשמתקשרים אליהם נאלצים לשמוע את אותו זמריר מטריד. אם הבנתי נכון, הובהר להם שאין מה לעשות, הפאנטון נשאר.

 

ב.

אתם מכירים את אלה שהכי נהנים לסכסך? ובכן, אני אחד מהם. החברים שלי נכנסו לעצבים גבוהים מכל הסיפור, ובצדק גמור. אני מצדי אמרתי להם שהם צריכים לעשות למקום העבודה שלהם מה שעשו פעם הדרוזים למדינה: הם החזירו את תעודות הזהות, אתם צריכים להחזיר את המכשירים הסלולריים. מה זה הדבר הזה, אמרתי: עכשיו פסח, צאו מעבדות לחירות! פשוט תגידו די. לפני שמכריחים אתכם ללבוש רק בגדים בצבעי התאגיד, לפני שמטביעים בבשרכם את הלוגו בברזל מלובן כמו שעושים לפרות ברפת, פשוט תגידו די.

כיף לסכסך ולהטריף חברים, אבל הפעם – מעבר לעונג – אני חושב שיש לנו נקודה אמיתית. במלחמת האזרחים שלנו מול מקומות העבודה והתאגידים שמשתלטים לנו על החיים נחצה, כך נראה לי, עוד קו אדום. התאגיד כבר לא מתייחס לעובדיו כאל עובדים (כלומר: בעלי מקצוע ששירותיהם דרושים להצלחה של בעל העסק), סובייקטים, אינדיבידואלים. לא, עבורם העובד הוא כלי. כלי ותו לא. עבורם העובד הוא כמו מכונית שמדביקים עליה סטיקר, לא הרבה יותר מזה.

לא יודע מה אתכם, אותי זה מגעיל. ומה שהכי מדכא בכל הסיפור זה שגם אלי מתייחסים ככה, וגם אליכם אם לא שמתם לב. אנחנו חושבים שאנחנו מיוחדים, אבל בשביל המעסיקים אנחנו לא הרבה יותר משורה קטנה בסעיף ההוצאות. וכשזה מה שאנחנו, מה הפלא שמישהו שם מחליט להדביק לנו Fun Tone, סתם כי בא לו?

 

ג.

אתם מכירים אותי, אני תמיד בעד טכנולוגיות חדשות והטמעתן בחיי היומיום. אני מין סוג של טכנופיל, אוהב טכנולוגיה. אבל את ה-Fun Tone אני שונא. כן, שונא!

לאט לאט הולך הדבר המעצבן הזה ותופס תאוצה. יותר ויותר קורה שאני מתקשר למישהו ובמקום הטוווו הישן, התמים והטוב, אני מקבל פתאום איזה שיר, ששובר לי את הריכוז של לפני השיחה. למה? מי צריך את זה? בשביל מה זה טוב, לעזאזל? זה ממש, אבל ממש, מרגיז אותי, ואני אדם די רגוע בדרך כלל.

אתם מכירים אותי. אני אף פעם לא מתגעגע לעבר ואין לי נטיות נוסטלגיות מפותחות, אבל בזמן האחרון, מאז נכנס הפאנטון לחיי באלימות, אני מוצא את עצמי מתגעגע לטוווו.

ראו איך אנחנו חיים, אחיות ואחים: חיינו הם מסכת בלתי פוסקת של רעש והסחות דעת. המרחב הציבורי הופקע מאיתנו לחלוטין: בכל מקום, שלט פרסומת, סטיקר או פוסטר. כל אחד מאיתנו הוא שלט פרסומת מהלך: לוגו על הנעל, לוגו על המכנסיים, על החולצה, על התיק, על הטלפון. לאן שלא תפנה מבט, תפגוש שלט של מוצר כלשהו, לאן שלא תלך ינסו למכור לך עוד דבר. גם המרחב הפרטי, הבית, הופקע כבר מזמן, עם כל הפרסומות בטלוויזיה וברדיו. הרינגטון (שמיד נדון בו שוב) גם הוא הפקיע מאיתנו כל כך הרבה: הרי מהו הרינגטון אם לא קריאה רציפה לתשומת לב, "תראו אותי" אחד גדול.

בכל העולם הכאוטי והרועש הזה מצאתי לי רגע אחד של שקט: הרגע בו אתה מתקשר למישהו, ויהיה זה אוהב או אויב, ויש לך רגע או שניים שהם רק שלך ושל הטווו שלך. טוווו, ואז שקט. טוווו, ועוד פעם שקט. טוווו, שקט.

הטוווו מלווה אותנו כבר המון שנים. מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו היה שם טווו; מהטווו המיוחד של לפני שיחה מרגשת (אתה מתקשר להזמין בחורה לדייט) ועד לטווו המכביד של לפני שיחה קשה (אתה מתקשר לבנק) – מהם חיינו אם לא מסכת ארוכה של טווו מכל מני סוגים?

זה כל כך מרגיע. הרבה פעמים אני הולך ברחובות ההומים של העיר הגדולה וסתם מתקשר למישהו רק בשביל לשמוע שניים שלושה טוווו. לפעמים אני מתקשר אלי הביתה כשאני יודע שאין שם אף אחד. עבורי, הטוווו הזה הוא כמו להצמיד קונכייה אל האוזן ולהקשיב לים – זה השקט שלי, רגע של התנתקות מהכל.

הטווו מתפקד עבורי גם כ"אום". אם הייתם פעם במזרח ועשיתם מדיטציה, אתם וודאי מכירים את ה"אום" – הצליל הבסיסי של היקום כולו, הצליל הראשוני, המקורי. הטוווו הוא המדיטציה שלי, ואם תקשיבו רגע לעצמכם תגלו שהוא גם המדיטציה שלכם – אתם קשורים לטווו הזה בדיוק כמוני, אלא שפשוט לא שמתם לב לזה עד עכשיו.

 

ד.

ההבדל המהותי בין הפאנטון לרינגטון הוא פשוט, אבל יכול ללמד אותנו רבות על עצמנו ועל העולם בו אנו חיים. שתי ההמצאות האלה נועדו, כאילו, לתת לאדם לבטא את עצמו, להוסיף טאץ' אישי לכל הטכנולוגיה שעוטפת אותו.

אבל ראו מה גדול ההבדל: הרינגטון מיועד לבעל הטלפון. הוא בוחר את הצלצול שעושה לו טוב. כשאני יושב בבית קפה ובשולחן שלידי מצלצל הטלפון עם להיטה האחרון של שירי מימון, הרי שכל יושבי בית הקפה נחשפים לרינגטון באותה המידה בדיוק. עם הרינגטון, בעל הטלפון מטריד את כולם באותה המידה, ואין בזה שום דבר אישי במיוחד.

הפאנטון הוא שונה בתכלית השינוי. בעל הטלפון אמנם בוחר את הפאנטון שלו, אבל הוא לא שומע לעולם את הפאנטון של עצמו. הפאנטון מיועד לזה שמתקשר. כשאני מתקשר למישהו ובמקום הטווו בוקע השיר החדש של שירי מימון (ולצורך העניין אין הרבה הבדל בין שירי מימון וג'ינגל של מקום העבודה) – הרי שאני מותקף אישית, נקודתית. הפאנטון הוא נגדי באופן אישי. אף אחד אחר לא חולק אתי את העול המטורף הזה; אני נותר לבדי מול שירי מימון או ג'ינגל מחורבן, ואין לי הרבה סיכוי. כל מה שנותר לי הוא לקוות שבעל המכשיר יענה מהר.

נגיד את זה בביטחוניסטית: הרינגטון הוא הפצצה מסיבית של שכונות מגורים, הפאנטון הוא פצצה חכמה, סיכול ממוקד.

 

ה.

מוות לפאנטון, אם כן, ומוות מיוחד לפאנטון הלא אישי – פאנטון שנבחר עבורנו על ידי מקום העבודה. בואו ונחזיר לעצמנו ולו מעט מכבודנו העצמי. בואו ונחזור אל הטוווו הגדול, הטוווו האמיתי, אותו טוווו ששמעו אבותינו במצרים. הפאנטון הוא שעבוד – הטוווו הוא חופש.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אודי שרבני  On 22/04/2006 at 13:51

    אני איתך, בעיקר בגלל שוואלה, מה לעשות, לא אוהב לשמוע שירים שאני לא אוהב

    אגב, מה שכתבת על ההבדל בין רינגטון לדבר הזה שבו יש הבדל בין האתה לבין ההקדשה הסיבבתית מזכיר לי משהו את עניין המוניטורים בתוכניות אירוח בו אם אתה קהל אתה צריך לבחור בין להסתכל על עצמך במוניטור או להסתכל למצלמה בכדי שאחרין יריווחו אותך
    http://www.notes.co.il/sharabani/7764.asp

  • אחד  On 22/04/2006 at 13:59

    אני עוצר. אבל המערכת נצחה אותי. אין בפלאפונים של היום צלצול של פעם.

    סתם צררררר…צררררר… מה כבר ביקשתי?!

  • יובל דרור  On 22/04/2006 at 14:38

    אני עם "אחד" – ואף מחזיק ומרחיב את הנקודה שלו.

    לא מזמן הגיע למשפחה פלאפון חדש של סמסונג. פלאפון חביב אבל יש לו בעיה אחת (טוב, יש לו כמה, אבל אחת מרגיזה במיוחד): אין לו צלצול.

    אני לא מדבר על צלצול נחמד או לא נחמד אני מדבר על **צלצול**. אין!!
    הכל רינגטונים, הכל נעימות, הכל שירים. אין פררר פררר, אין גלינג גלינג, אין טררררר טררררררררר. אין צלצול אחד. אני לא מדבר על מבחר, אני לא מדבר על שני צלצולים. אני מדבר על אחד. אחד!!

    זה פשוט הטריף אותי.

    למזלי, הוא של אשתי.

  • צליל  On 22/04/2006 at 15:53

    הנה עוד סיבה להשאר עם המכשיר הישן והפשוט, שעוד מפיק את ה"טרררר" הישן והמוכר ולא מחייב שום כאב ראש שנשמע תמיד כאילו מישהו שר את השיר עם חיוך דבילי מאוזן לאוזן.
    ולדרור, מסכימה עם רוב מה שאמרת – אני מקווה שחבריך יחזירו את הפלאפונים וינצחו במאבקם הסמלי.

  • דנה  On 22/04/2006 at 16:18

    לא מזמן חייגתי למישהו – נותן שירות כלשהוא שלשירותיו הייתי זקוקה – ובמקום הטוווו שמעתי את "Papa Was a Rolling Stone". נורא הופתעתי, התבלבלתי, לא הבנתי. חשבתי שהוא ענה לי כבר, בעודו נוהג באוטו עם הרדיו בפול-וליום. אחרי כמה שניות מבולבלות, הבנתי שנתקלתי בפאנטון, לראשונה בחיי.
    הלאה הפאנטון!
    (ומסכימה גם עם הערגה לצילצול רגיל ונורמלי במקום כל מיני מנגינות פוליפוניות זוועתיות. מזלי שבנוקיה עדיין יש כמה צלילי רינג-רינג לרפואה).

  • One of the Crowd  On 22/04/2006 at 18:04

    למרות שאני מסכים איתך לגבי פאנטון (שיחדש ברמה) והשימוש בו, אני לא מסכים לגבי הסיפור הספציפי. כמו שציינת בעצמך הסלולרי הוא כלי עבודה וככזה הוא שייך למקום העבודה ואם הם רוצים להפוך אותו למכשיר שיווקי זו זכותם. אני לא רואה את ההבדל בן הפאנטון לבין המוזיקה וההודעות שקיימים בטלפון הקווי של העסק. אם זה מטריד את החברים שלך שיחזיקו קו משלהם לחברים ובא לציון גואל
    .

  • -----',-----{[סֵגאַן  On 22/04/2006 at 19:05

    בנאדם, תעבור לרטט..
    אני אישית לא יכול לסבול פלאפונים, ורק בקושי אני סובל את שלי בגלל הרטט.

  • ענבל  On 22/04/2006 at 20:01

    האם מוצדק בעיניך שאדם יישא שני טלפונים ויהיה ערני לשניהם בכל עת?
    מניסיון, זה די סיוט. מעבר לזה, זה גם עולה כסף. בסלולרי הוא לא רק כלי עבודה שנותן המעסיק, הוא גם סוג של הטבה – תשאל כל מעסיק ותראה שכך הוא חש. הוא גם כביכול לארג' איתך ונותן לך להשתמש בו לצרכיך הפרטיים. מתוך ההבנה שקשה להסתדר עם שני מכשירים.
    אולי זה יישמע מופרך, אבל לאדם יש מספר אחד, ונוח לו להשיאר איתו. אנשים מכירים את המספר הזה שלו, וכך נוצרת זיקה נוספת בינו לבין מקום העבודה.
    בעיני זה ניצול לרעה של זכויות העובד, ובמיוחד אם ביקש לבטל את העניין.
    מקווה שהתוצאה של המאבק תהיה חיובית, אבל.. האמת שאין מקום לאופטימיות. אולי זה מה שמקבלים כשעובדים בגוף תקשורת מסואב ודוחה שכזה. מכרת נשמתך לשטן וגם את האיפיונים הסלולריים שלך.

  • ימימה  On 22/04/2006 at 21:05

    הוא מכה, ולדעתי הוא הרחבה של מוזיקת ההמתנה במרכזיות רבות קווים. לא אחת התחננתי על נפשי, רגע לפני ה"אני מעבירה אותך" – "אבל אנא, אל תשימי לי מוזיקה.

    וגם אני בעד הרטט. בעיקר מאז שהבית עבר למוד שקט, ואין טוב מזה.

  • רינגית  On 22/04/2006 at 22:03

    אני צופה שיערכו ניסויים לאיתור פאנטונים טובים פיסיולוגית. הרי לא בהכרח ה'טווו' הוא הטוב ביותר. פעימות לב אם כפי שנשמעות מהרחם, גלי ים וכיו"ב.

    דרור, אתה מוכן לכתוב תקציב בעברית של The Abolition of work? אפשר משובץ בהערות שלך.
    תודה!

  • קורינה  On 23/04/2006 at 0:23

    אין שום פלא בפלאפון, מלבד זה שהוא מפליא להפוך אנשים חופשיים יחסית, למשועבדים. בכל רגע נתון ימצאו אותך.

    מקל? מיטיב?

    נכון, מיטיב עם מציבי האנטנות הסלולריות המסרטנות.

    שיתוף פעםלה עם תאגיד הסלולרים הופך אותך לשותף מרצון, אם כי תוך התכחשות, להפצת מחלת הסרטן.

    בין היתר.

  • One of the Crowd  On 23/04/2006 at 8:33

    יש טיפה מישמש בטיעונים שהעלית, אבל אני אנסה להגיב בכל זאת.
    1. מכיוון שזה כלי עבודה שהמעביד משלם עליו, זכותו לעשות בו שימוש כראות עינו, זה לא שונה ממדבקת פרסום על רכב חברה.
    2. הכתבה למעסיק כיצד להשתמש במשאב שהוא משלם עליו הוא לא ניצול לרעה של זכויות העובד. ניצול לרעה של זכויות העובד הוא אי תשלום ע"נ אי עמידה בשכר מינימום. יש כל כך הרבה ניצול של עובדים, שהגדרה של פאנטון בניצול זו ציניות או טמטום, תבחרי.
    3. מי שמסכים להישאר עם סלולר של העבודה תמורת נוחיות של מספר אחד, ועלות כספית זניחה הוא זה שמוכר את חירותו (נשמה נראה לי קצת כבד פה , נשמה).
    4. לצורך הענין אני מחזיק מספר אישי שלי ע"מ להפריד את חיי האישיים וזמני האישי מהעבודה.

  • רן  On 23/04/2006 at 8:40

    אבל פעם שמתי את המוסיקה של עמוד האש כצלצול של הנייד שלי

    זקנה בקו 26 רצתה להוריד לי סטירה.

    עצוב

  • מאיר  On 23/04/2006 at 9:14

    אני, לעומת זאת, חושב שהפאנטון מאפשר להביע דעה אישית (דרך אגב, אפשר להתאים פאנטון למתקשר ספציפי, או פאנטון שונה לשעות שונות ביממה) – לי יש פאנטו של נביחות לבת שלי והשיר האהוב על בני כאשר הוא מתקשר, ומאפשר לי לקבוע במקום חברת בזק/פלאפון/סלקום… את הצלצול האהוב עלי. לנושא טלפונים מהעבודה-מסכים עם one of the crowd.

  • יגאל  On 24/04/2006 at 15:54

    פאנטונים הם דבר מעולה ומרגש, במיוחד ההוא בטעם שוקטה, ולגמרי לגמרי הרבה יותר מעניין לקרוא מעריב, שהוא גם מו"ל מופלא וגם מעסיק חנון.

  • ה  On 24/04/2006 at 16:06

    סוף סוף הטור הזה חוזר להתעסק בדברים החשובים של החיים, ולא בעניינים זניחים כמו הפוליטיקה הישראלית
    [באמת אני חושבת ככה-בלי ציניות].

    אולי צריך עצומה להחזרת הטווווו והפרררר פרררר השפויים לחיינו.

  • משה  On 24/04/2006 at 19:40

    התקשרתי פעם לברק, לתמיכה של האינטרנט. אך אויה! חשכו אוזני. בהמתנה לעובד ברק שיענה, שמעתי ג'ינגלים של….. תחזיקו את הכסא ברק!!!!

    איך הם מעזים?

    לא רוצה פאן טון? לך לחנות קנה מכשיר סלולרי, שים עליו מה שבא לך. אם אתה מתקשר למישהו לעבודה, אתה תקבל את הפאןטון של העבודה.

  • אורי  On 24/04/2006 at 21:02

    אני חושב שזה קשור לעובדה שצריך לנצל עכשיו כל פינה וכל שנייה. יש לך 3 שניות של המתנה ברמזור? למה שתבהה סתם במראה? בוא נפוצץ לך את הראש בפרסומות מפוצפצות.

    יש לך 2.7 שניות של המתנה לפני שחברך עונה לטלפון / סלולרי? למה שתקשיב סתם לטוווווו? בוא נטחן לך אתה מוח בפרסומות.

    יש 30 שניות של פסק זמן במשחק של גבעת שמואל? למה שתבזבז את הזמן בללכת לשירותים – בוא נטגן אותך בחסויות ללוטרקי יוון.

    זמן איז מאני. אפילו 2.74 שניות של הצלצול. רק תעשה חישוב כמה זה 2.7 שניות כפול 10 מיליון שיחות ביום.

  • בועז  On 25/04/2006 at 10:32

    אתה תעשה כל מה שיגידו לך ואתה תספוג כל הרעת תנאים, הפחתת שכר, ביטול תלושים לחגים, השפלות, עלבונות, צנזורה. הכל אתה תספוג ותסבול, כי העובד אינו כלי שרת ואינו כלי כלל.

    העובד הוא עבד. לכלי אין נשמה. מעבד תמלילים הוא כלי.

    אבל עבד יש לו נשמה, והנשמה שלו מדוכאת.

    כי יש יותר מדי אנשים על מעט מדי מקום בארץ הזאת, ויש מעט מקומות עבודה שפויים, ובהם – מה לעשות – יש מעבידים נצלניים וחסרי כל אמפתיה או ראיה למרחק.

    ואתה תקח טלפון נייד עם כל רינגטון שילבישו עליו וכל פאנטון, כי אין לך ברירה וכמוך יש 100 עיתונאים בפחות כסף, ויש עיתונאים שכותבים בחינם, רק בשביל הקרדיט ובשל האמונה שפעם אולי ישלמו להם טוב (תמימים שכמותם)

    והשוק של התקשורת נשבר פעם אחר פעם, ואנשים ממשיכים לקנות את אותם עיתונים יומיים ולקרוא את שפע הכתבות האיומות, הצהובות, הדוחות, הרדודות, שערוכות רע ומוגשות מזעזע.

    וכל עוד המו"לים ממשיכים לעשות מיליוני דולרים ולככב ברשימת 100 האנשים העשירים בישראל, בזמן שכל עיתונאי שני נאבק על משרתו ונגד האוברדרפט שלו, שום דבר לא ישתנה, כי דברים משתנים רק כשיש אינטרס כלכלי (או כשמכריחים אותם מתוקף חוק כלשהו).

  • איציק אדרי  On 25/04/2006 at 21:19

    מתונססת בעמוד הראשי של מדור הרשת ב-נרג' (שברור לנו שמדובר גם עליהם), אמורה להוות מן רמז של העובדים להנהלה?

  • צרכנות  On 26/04/2006 at 16:17

    אם כבר, התלונה היא שוב לסלקום, שבפעם הראשונה ביטלו ואחר כך החזירו. לידיעה, לפאן טון יש עלות חודשית שיורדת מסך ההשתתפות של המעסיק, ובכך מקרבת את העובד לתשלום ההשתתפות העצמית, ובכל מקרה סלקום מרוויחה. הפאנטוניות של מעריב היא סתם קומית, ומגיע אותה לכל מי שלא ביטל.

  • יניב  On 26/04/2006 at 16:31

    גם הפאנטון וגם הרינגטון.
    מספיק שיש כמה שירים ממש מעצבנים שמשתמשים בהם, זה ממש הורס את הכל.
    בדיוק הציעו לי מהשירות של פלאפון את השירות הזה ואמרתי להם שלשום שאני מוכן לשלם כסף כדי שהשירות יצא אל מחוץ לחוק.
    לפחות שיעבירו את האנשים קורס לגבי שירים מעצבנים מדי, שלא לדבר על פרסומות

  • שי אריה מזרחי  On 28/04/2006 at 18:55

    מסכים בהחלט. במסגרת עבודתי בחנות ספרים אני נאלץ להתקשר ולהודיע לאנשים שהספרים שהם הזמינו הגיעו. מהיום אזכור למסור לכל מזמין/ה: אם יש לך פאנטון, יש סיכוי שאין ספר.

  • חייש  On 28/04/2006 at 21:13

    והפאנטון יותאם אישית להרגלי הצריכה של מי שממתין על הקו. בעלות צולבת על חברה סלולרית וקמעונאית המזון הגדולה במדינה כבר יש פה.

  • אלעד  On 18/05/2006 at 19:16

    אכן הרינגטון מיועד לך. קורא לך. ולכן זה ראוי שקוראים לך יהיה זה בטונים שנעימים לך-אתה, גם אם זה במחיר שיתוף סביבתך המקרית.

    אכן, הפאנטון הנה תוספת מעיקה לחיינו

  • אינדי  On 08/06/2006 at 8:27

    מדוע שלא יסדר לעצמו כל אדם שרוצה בכך צליל אותו ישמע כאשר הוא מתקשר החוצה? זה לי שמבחינה טכנולוגית זה בדיוק אותו דבר. הכסף ילך לרשת שממנה מתקשרים ולא לזו אליה התקשרו.
    כך דרור יוכל להמשיך לשמוע פררר ואני אוכל לשמוע משהו אחר ואף אחד לא ישמעאת מה שהוא לא רוצה.
    פאנטון כמו שהוא היום זה דבילי. כמו שאמרת, אף אחד לא שומע את הפאנטון שהוא עצמו בחר.

  • אלירן  On 07/09/2007 at 2:19

    זה פשוט מדהים. בחייאת, אין על מה לכתוב?

  • שניר  On 24/11/2007 at 16:48

    שלום,
    מכשיר הסלולר יכול לשמש ככלי פרסומי באמצעות הבזניסטון.
    כל בעל עסק יוכל לפרסם את הביזניסטון שלו.
    דוגמאות לקריינות מקצועית למיתוג קולי
    http://tadmit.smsite.co.il
    רוצים לשמוע ביזניסטון במכשירים סלולרים.
    צרו קשר…

    בהצלחה ושבוע טוב

  • למה לא  On 15/02/2008 at 18:12

    ללא ספק אתה כותב מאד ציני ובשפה עוינת מה
    אך לרגע האם זה כלכך נורא מה אתה היית עושה
    אילולא אתה בעל החברה ויש לך כלי כלכך אפקטיבי שעבור אתה גם משלם המון כסף, אופ יש לו יתרון הוא גם עוזר לך לשווק, אז כמו שאתה אומר למה מדבקות על רכבי החברה, למה חולצות חברה, למה כרטיסי ביקור ועוד הרבה למה.
    ובנוסף אני רוצה לומר שיש לא מעט עובדים שמאד גאים במקום עבודתם ושכולם רק ידעו ובכל הזדמנות

  • אורן  On 17/02/2008 at 20:04

    דביל יש הבדל בין פאנטון לבין ביזנסטון הממתג
    את העסק אז לפני שאתה כותב משהו תחשוב.

  • עדי  On 04/03/2008 at 22:58

    הרעיון מדליק
    http://www.BusinessTone.co.il

    בינסטון – פרסום שעובד נ כ ו ן !
    קצת מתמטיקה:
    מספר המכשירי סלולר בחברתך * ממוצע שיחות נכנסות למכשיר ליום * 22 ימי עבודה *
    12 חודשים = המון ה מ ו ן שיחות נכנסות עם זמן המתנה מבוזבז.
    לא חבל… בטח שלא יעיל
    אז ביחס לעלות תועלת זוהי מהפיכה בפרסום בסלולר.
    להזמנות התקשרו 052-8001880

  • מתופפים  On 14/02/2009 at 8:46

    אני חושב שזה יעיל לעסקים נקודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: