ברחוב שלנו היה קסם מיוחד. או: שושנה דמארי ואני

 

זה כבר כמה ימים שהרחוב שלנו קצת עצוב, ולא סתם. שכנתנו היקרה, שושנה דמארי, הלכה לעולמה.

לעיתים רחוקות ראיתי אותה יורדת לרחוב; המונית כבר חיכתה למטה. לשושנה דמארי תמיד חיכתה מונית למטה. כשאני חושב על זה, מעולם לא ראיתי אותה בצד השני של הרחוב. אבל עשרות פעמים עליתי למוניות וכשאמרתי את שם הרחוב הלא מוכר בו אני מתגורר, אמר הנהג: "אה, הרחוב של שושנה דמארי".

כן – הייתי נוהג לענות בגאווה – היא שכנה שלי.

 

כשירדה, היה הרחוב משתתק לרגע ועשרים בניינים היו נושמים עמוק. אישה מפוארת חייתה ברחובנו הצר, ומתה.

 

הרבה דברים היו לי במשותף עם שושנה דמארי כשאני חושב על זה. חלקנו את אותה הדוורית, את אותו הגנן, את אותו מנקה רחובות, את אותם חתולים, את אותה מאכילת חתולים, את אותם פקחים ואותן פנים מוכרות חלקנו. את אותן האזעקות סבלנו בלילות.

אבל חלקנו גם את אותם בקרים שמשיים של שבתות עצלות, כשרחובנו ריק ממכוניות והשמש עומדת מעל אסותא ומושיטה יד מלטפת.

וחלקנו גם את אותה התחושה המשותפת לכל דרי הרחוב: הרגע בו אתה פונה שמאלה בסוף ויוצא מהרחוב כמו ספן מנמל הבית.

ועוד רגע יקר חלקנו: הרגע בו אתה פונה שמאלה ונכנס אל הרחוב (כן, זה אחד מהרחובות האלה) כמו שריף לבית מרזח.

 

שכנים היינו, שושנה דמארי ואנוכי.

 

יותר מפעם אחת, אני מוכרח להתוודות, חדרה הכלבה שלי אל חצר ביתה של כלת פרס ישראל לעשות אתם יודעים מה. אני מצטער על כך, אבל יכול להבטיחכם נאמנה: שושנה דמארי מעולם לא דרכה על שום דבר שהכלבה שלי עשתה.

 

ואם אתם לא מאמינים לי, ראו מה מצאתי ב-nrgתמונה של שושנה דמארי עומדת במרפסת ביתה. צילם: רובי קסטרו (תאריך לא ידוע. חפשו בתמונות, מס' 5). אני יודע שאין לי שום זכויות יוצרים על התמונה הזו ושהיא קניינו הרוחני של קסטרו ואולי גם של "מעריב". מצד שני, אני לא עושה בה שימוש מסחרי, ואם יבקשו ממני אוריד מיד. כל הזכויות שמורות לו.

 

 

שושנה דמארי במרפסת ביתה. צילם: רובי קסטרו (מעריב). לקוח מכאן: http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/049/264.html

 

 

הבניין במרכז התמונה, משמאל לשושנה דמארי? שם אנחנו גרים. הכניסה הזו, זו הכניסה שלנו. הדירה שלנו בקומה ג', מוסתרת על ידי שיערה של שושנה דמארי, ממש בקו העיניים שלה נמצא החלון של המטבח.

 

תבינו: בין שושנה דמארי לביני יכול היה להיווצר קשר עין, ממרפסת אל מרפסת, וכמו שכל עירוני יודע, מבטים בין מרפסת למרפסת בדרך כלל נושאים עימם חיוך. למרבה הצער, דבר כזה לא קרה.

אבל עצם העובדה שיכול היה לקרות, עצם העובדה ששושנה דמארי ואנוכי היינו שתי נקודות על קו אווירי אחד תמיד מילאה אותי גאווה ואושר.

 

נוחי בשלום על משכבך, שכנתי היקרה. ממרפסת המטבח שלנו אני עדיין מותח בינינו קו אווירי, אבל הפעם זה קו מאונך. מהמרפסת שלי אל השמיים של שנינו. שבת מיד נכנסת, שכנה יקרה, והרחוב שקט.

 

שכנים היינו, שכנים תמיד נהיה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צר לי  On 17/02/2006 at 17:28

    איך אתה תמיד כותב על עצמך?
    ולמה בעצם?
    ולמה נהיה כל כך מייגע לקרוא אותך?
    כי לא תמיד זה היה ככה

  • אשתו  On 17/02/2006 at 18:04

    תודה.
    שבת שלום

  • הצרפתיה הקטנה  On 17/02/2006 at 18:05

    מבולבלת. אני מבולבלת. על מה כתבת? הרי לא הכרת אותה והיא לא הכירה אותך. אז? אפילו חיוכים בין-מרפסתיים לא הוחלפו.
    לא הבנתי כלום, טיפשה שכמוני.

  • שמעון  On 17/02/2006 at 18:06

    ויפה ומתחבר עם הצילום לסיפור אורבני קטן ומושלם. עוד!.

  • בועז כהן  On 17/02/2006 at 18:46

    נורא יפה כתבת.

    אגב, אני ממליץ מאוד לכולם לקרוא את הטקסט של שי להב שמתפרסם היום ב"פרומו", מעריב, על היחס לשושנה דמארי ב-20 השנים האחרונות.

  • פילגשו  On 17/02/2006 at 19:00

    כרגיל נהדר

  • יוצלאך  On 17/02/2006 at 20:49

    מה בעצם סיפרת?
    שהיית שכן של הזמרת הכי חשובה בארץ
    והיא מעולם לא הכירה אותך?
    מנוכר קצת…
    משהו…
    ועוד משהו.. אההה. כן…..
    שכחתי קצת…
    ספרת כמה פעמים נכנסת המילה אני אנוכי וכו' בסיפורך?
    אני אנוכי ואני ואנוכי והכניסה שלי ואני
    סיפורו של אני

  • להג  On 17/02/2006 at 21:09

    אני דווקא אהבתי.
    מה רע בחוויה אישית?

  • אביבה  On 17/02/2006 at 21:31

    2. היתה כתבה על הדלאי לאמה בערוץ 10, וראו אותך לרבע שנייה.

    במחשבה שנייה, פויר, אתה כמו זליג כזה.

  • נטליה אלכסייבנה  On 18/02/2006 at 2:33

    היום קיבלתי, תוך כדי הניקיון המסורתי, את פני השבת עם שירי "ישראל ארץ התנ"ך", שליקטתי אחד אחד (ולא את כולם) מכל מיני מקורות מפוקפקים. וגם מתחתי קו אווירי ביני לבין השמיים, עם שושנה באמצע

  • תמי ליבנה  On 18/02/2006 at 9:46

    דבר להתגאות בו, גם אם זו שכנות רפה.
    טוב להזכיר אותה
    אישה בהחלט מיוחדת במינה.

    תמי ליבנה

  • זכי  On 19/02/2006 at 13:13

    שלום לך איש יקר
    באותו עניין, מעניין לדעת מה דעתך:
    http://www.scoop.co.il/scoop/article.html?id=966

  • דרור פויר  On 19/02/2006 at 22:41

    שלום גם לך, זכי (זה באמת אתה, זכי)
    אהבתי מה שכתבת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: