תומס פרידמן, אוסמה בן לאדן ואני

 

א.

קראתי בשקיקה, כמעט בנשימה אחת, את "העולם הוא שטוח", ספרו של העיתונאי תומס ל. פרידמן, פובליציסט בכיר בניו יורק טיימס וזוכה שלוש פעמים בפרס פוליצר. זה אחד מספרי העיון הטובים שקראתי בזמן האחרון, ואני ממליץ עליו בחום.

זה ספר על הגלובליזציה החדשה, זו שעברה כמה שלבים ומצליחה להתבגר אל מול עינינו; גלובליזציה שעברה את הפיגועים במגדלי התאומים, את עליית בועת הדוט קום, את התרסקותה, ויצאה מחוזקת. בעולם השטוח של פרידמן חברות ענק בינלאומיות מחזיקות רשתות אספקה חובקות עולם, רופאים הודים מנתחים צילומי רנטגן של חולים בארצות הברית ומנהלי חשבונות סינים מכינים להם את דוחות המס. עולם אחד שכולו ברודבאנד ואאוטסורסינג.

העולם אליבא דפרידמן הוא עולם טוב יותר, בו ליחיד יש הרבה יותר כוח ממה שהיה לו לפני כמה שנים, והכול בזכות האינטרנט הכלכלה. כן, יש עניים בעולם של פרידמן, ויש מדוכאים, אבל זה רק בגלל שהם – או הממשלות שלהם – עוד לא השכילו לעלות על העגלה. בעולם של פרידמן, תאגידים לוקחים אחריות וממלאים את מקום הממשלות. בעולם של פרידמן לכל אחד יש סיכוי, בלי קשר לצבע עורו ולמקום בו נולד. קצת תמים, ומאוד אמריקאי, אבל סוחף ומשכנע.

קצרה היריעה ואני קטונתי מלספר בשבחיו של הספר, אבל שמחתי במיוחד מהפרקים בהם מותח פרידמן ביקורת קשה על ארצות הברית, מנהיגיה ותושביה כאחד. הראשונים שחצנים ואטומים, האחרונים שמנים ואדישים. לא בלי צער משרטט פרידמן את המסלול הכמעט בלתי נמנע שעושה אמריקה אל עבר איבוד הבכורה שלה. מזכיר קצת ספר מבריק לא פחות, "אחרי האימפריה" של האינטלקטואל הצרפתי עמנואל טוד, שגם הוא מנתח את סוף דרכה של אמריקה באכזריות מבריקה.

פרידמן משרטט שני אירועים שהשפיעו על העולם, אחד טוב ואחד רע – ה-9.11 וה-11.9. בראשון, תשיעי בנובמבר 1989 נפלה חומת ברלין והוציאה מיליוני אנשים לחופשי. בשני, אחת עשר בספטמבר 2001 נפלו מגדלי התאומים ושיגרו את העולם לתקופה של טרור ופחד. "האירוע הראשון", כותב פרידמן, "מוטט חומות ופתח חלונות אל העולם. האירוע השני הקים בין תושבי העולם חומות חדשות ובלתי נראות".

 

ב.

הטרור, על פי פרידמן (וזו לא תגלית מרעישה, אני יודע), הוא הצד האפל של הגלובליזציה כי הכלים שהיא נותנת לאנשים ניתן בקלות  לנצל לרעה.

את ספרו של פרידמן קראתי במהלך נסיעה לחו"ל, והוא המחיש לי בצורה די משכנעת את ההשפעה שהייתה לפיגוע התאומים לא רק על העולם הגדול של כולנו, אלא גם על העולם הקטן וחסר המשמעות של אחיכם (כלומר אני). במהלך הנסיעה הזו הבנתי את ההשפעה שהייתה לאוסאמה בן לאדן לא רק על הקריירה של ג'ורג' דבליו בוש, אלא גם על החיים היומיומיים שלי. מהרבה בחינות, הטרור האווירי של בן לאדן שינה מן הקצה אל הקצה את חווית הטיסה שלי, ואני לא מדבר על ההכרח להוריד נעליים או להשאיר את מספרי הציפורניים וסכין הגילוח בתיק הגדול.

 

ג.

העניין הוא כדלקמן. במשך שנים, הרבה מאוד שנים, לא יכולתי לעלות או לרדת ממטוס מבלי שיעצרו אותי, יעכבו אותי, יחקרו אותי ויטרידו אותי לא מעט. חיי כנוסע היו סוג של פארסה מתמשכת. הביטו של הפרצוף שבראש העמוד הזה, פרצופי שלי – האם זה נראה לכם כמו פרצוף של מישהו שיכול לחרוש רע כלפי מישהו או משהו? האם זה נראה לכם כמו פרצופו של טרוריסט בינלאומי או סוחר סמים ברמה עולמית? נכון שלא? ובכל זאת.

קצת על קצה המזלג מסבלותיו של נוסע שאיתרע גורלו והגנים שלו חננו אותו בשיער מקורזל, והטעם שלו באופנה גרם לו להאריך תלתלים ולהעדיף שיער פנים. תחזיקו חזק, זה הולך להיות אוסף סיפורים די מזעזע:

בשדה התעופה אורלי בפריז פירקו לי את התיק, פיזרו לי את כל הדברים, סחטו של שפופרת משחת השיניים שלי ושפכו לי את השמפו, והכל בשחצנות והתנשאות צרפתית, ואחר כך עוד השאירו אותי לבד עם כל הדברים וגרמו לי לפספס את הטיסה. בג'יי.אף.קיי הקיפו אותי פתאום שלושה אנשים שנראו כאילו לא התקבלו באודישן ל"גברים בשחור", הוליכו אותי לחדר צדדי וחקרוני ארוכות, בשדה התעופה של ניו דלהי רחרחו אותי כלבים שהובאו במיוחד, בשדה התעופה של מיאמי ניג'סו לי, באמסטרדם עיכבו אותי, בברלין הפשיטו אותי, בקוסטה ריקה לא הסכימו להאמין לי שאני חוגג את ירח הדבש שלי ובאדיס אבבה הייתי צריך להוכיח שאני לא סוכן מוסד. אפילו בנתב"ג – שדה התעופה הביתי שלי, נמל הבית – אפילו שם, או יותר נכון במיוחד שם, הטרידו אותי יותר מכל.

עד לפני כמה שנים לא הייתה לי נחיתה אחת בנתב"ג שעברה בשקט. תמיד ניגשו אלי כל מני מאבטחים עם פרצוף קשוח, או קצינות ביטחון עם פחות מדי ביטחון עצמי, וניסו לשכנע אותי שאני מבריח סמים. אני? מבריח סמים? הרי זו הבדיחה הטובה ביותר בעולם. ממתי מבריחי סמים נראים כמו מבריחי סמים? משלח היד האחרון שאני יכול לדמיין עבורי הוא הברחת סמים, מהטעמים שפורטו לעיל. וחוץ מזה, אני גם שקרן די גרוע. אפילו סוקרים טלפוניים עולים על השקרים שלי כשאני אומר להם שאני אישה חרדית עם תואר שני. בקיצור, אני האחרון שיעשה דברים מהסוג הזה.

בנתב"ג גם קרה לי המוזר מכל. פעם אחת עצרו אותי בכלל בלי שנסעתי ובלי שחזרתי! המקרה היה כדלקמן: נסעתי לאסוף את האישה שאני אוהב משדה התעופה. בכניסה עיכבו אותי לכמה שאלות (למה באת, את מי אתה אוסף, כאלה דברים), אבל זה לא הטריד אותי כהוא זה. היא נחתה, היא יצאה, נפגשנו, התחבקנו, התנשקנו, ופנינו לצאת מהנמל ולנסוע הביתה. בשנייה שיצאנו גיליתי שאין עלי ולא שקל אחד על מנת לשלם בחניון. השארתי אותה לרגע בחוץ, עם התרמיל, וחזרתי פנימה לכספומט. בשנייה שנכנסתי עצרו אותי שוב, הפעם ליותר זמן. תבין, אמרה לי קצינת הביטחון, יש לנו מודיעין על מישהו שנראה בדיוק כמוך. משהו שקשור בעסקת סמים גדולה. אבל הרגע הייתי פה, ניסיתי, רק נכנסתי להוציא כסף, מחכים לי בחוץ. כלום לא עזר. הוחזקתי שם כחצי שעה. כשיצאתי פגשתי אישה שהייתה כבר די עצבנית. היא כמובן תיארה לעצמה מה קרה – בכל זאת נסענו יחד כבר כמה פעמים – אבל הפעם זה באמת היה השיא.

כך היו חיי כנוסע לחו"ל – החשוד המיידי, המעוכב הנצחי, הנחקר התמידי. אתם אולי יכולים לחשוב שלמדתי ליהנות מזה, אבל זו תהיה טעות. כן, יש משהו רומנטי בלהיחשב לאיש הרע, אבל אחרי כמה פעמים זה ממש נמאס.

 

ד.

כך עברו עלי החיים, עד שבשלוש-ארבע השנים האחרונות שמתי לב שמשהו השתנה. פתאום עוצרים אותי פחות. פתאום אני נכנס למדינה זרה והשוטרים בכניסה מחייכים אלי. כמות העיכובים ירדה פלאים, כמות החקירות הפכה אפסית, וכבר המון זמן שלא סחטו לי את שפופרת משחת השיניים.

בתחילה אני מודה שהתאכזבתי מרה. מה קרה, חשבתי לעצמי. יכול להיות שהזדקנתי, שהתברגנתי? איך יכול להיות שאני כבר לא נראה כמו סכנה לציבור? הרי רוב תהילתי בעיני עצמי הייתה על העובדה שאני לא יכול להיכנס למדינה בלי שראשי שירות המודיעין שלה יאשרו את זה אישית. ופתאום כלום. זה לא היה קל.

אבל אז – וספרו של פרידמן עזר לאסימון הקטן הזה לרדת – הבנתי מה בדיוק העניין. זה לא אני שהשתניתי! זה העולם! אני נשארתי אותו דבר: מסוכן לציבור. זה רק העולם שהשתנה. מה שפעם היה רע (תלתלים, שפם, מבט בוהה) כבר לא רע. היום מחפשים רע אחר. דמות הטרוריסט הבינלאומי השתנתה, ואני כבר לא באופנה. אני מרגיש קצת כמו שחקן שקרנו ירדה ועוד לא סיפרו לו.

מהרבה בחינות אפשר לומר שבן לאדן הוריד ממני קצת את העומס. קשה לי להודות לו, בכל זאת מדובר ברוצח. חלק קטנטן בי בכל זאת יודע להעריך את השקט החדש, אבל חלק אחר, קצת פחות קטן, מתגעגע לאקשן, לתשומת הלב. לפני שבוע חזרתי מחו"ל, ולאף קצין ביטחון לא היה אכפת. בואו הנה!, רציתי לצעוק, אתם לא רואים שמסתובב פה טרוריסט מסוכן?!

אבל כלום. לאף אחד כבר לא אכפת מבחור מתולתל ומשופם. איזה עולם אכזר.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • moon  On 11/02/2006 at 17:54

    קבל געגוע 🙂

  • One of the Crowd  On 11/02/2006 at 20:35

    אותה חויה רק בהפוך

  • EL INGENIERO  On 11/02/2006 at 21:14

    I know exactly what you mean, brother… what a blow to the ego… but hell, I aint gonna give up…

    Visca Catalunya Lliure!!!

    Gora Euskadi!!!

  • סיגל  On 11/02/2006 at 22:04

    איפה היית? כמעט שהתנתקתי מהאינטרנט

  • קורא קבוע  On 11/02/2006 at 23:24

    חבל שאין איזו תמונה מהסלולרי שלך…

  • בועז כהן  On 12/02/2006 at 1:02

    ציינת את "אחרי האימפריה" של האינטלקטואל הצרפתי עמנואל טוד. הייתי מוסיף גם את "דלדולה של הרוח באמריקה", שכתב אלן בלום ודי מנבא תהליכים שאירעו ב-20 השנים האחרונות בארה"ב.

    (ולגבי מעצרים בשדות תעופה: אני עוכבתי, נחקרתי והופשטתי ללא הרף עד גיל 25. אבל אז החלטתי שזהו זה. אני מתגלח למשעי ומתלבש יפה מאוד לכל טיסה. מאותו רגע ירדו העלוקות הבטחוניות ממני)

  • אליק בליק  On 12/02/2006 at 8:45

    ברוך שובך. בתור תושב העולם הישן, הייתי בטוח שהפעם נעצרת ליותר זמן באחד משדות התעופה בעולם, לא הפנמתי עדיין שראסטות הן אאוט.

    ראשית – את תקציר הספר (ואני מסכים שהוא מאד מעניין) ניתן למצוא ב-
    http://mitworld.mit.edu/video/266/

    שנית – לצערי בנתב"ג עדיין לא הצטרפו לעולם החדש, למרות הכל. נסה לעלות על מטוס עם שפם ומבטא ערבי, ותבין שבפאריז ובניו יורק היו עדינים ומנומסים איתך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: