איים לאבינג איט!

 

א.

זה היה באחד מהימים היפים של השבוע שעבר. השמש עוד זרחה זריחה נעימה של דצמבר והשפיעה לטובה על מצב הרוח של האנשים ברחוב. גם אני, שהייתי אחד מאותם האנשים באותו הרחוב, לא הצלחתי שלא לחוש כמה רגעים של קורת רוח ואפילו לא היה אכפת לי מרונית תירוש וצחי הנגבי שעברו ל"קדימה". ולמה שיהיה אכפת לי בעצם? ההשפעה של תירוש והנגבי על חיי הייתה הרבה פחות מאפסית, ושום מעבר שהם יעשו לא ישנה את זה (אלא אם כן הם יעברו לגור אצלי בבניין, דבר שכסגן יו"ר ועד הבית לענייני זיפות אעשה ככל יכולתי על מנת למנוע). אותו כנ"ל, כמו שאומרים, חל גם על חיים רמון. האנשים האלה הם כמו אוויר תל אביבי בשבילי, הביל ומזוהם, אבל אני ממשיך לנשום.

על כל פנים, פסעתי בחברת ידיד ורצינו לאכול משהו. אני המלצתי על פלאפל או שווארמה, אבל הידיד אמר שיש לו קרייב למקדונלדס. הוא השתמש בדיוק במילה הזו, קרייב (crave), כלומר: השתוקקות. אני לא השומר הרשמי של השפה העברית, איף יו נואו וואט איי מין, אבל בכל זאת פניתי לידיד ושאלתי אותו למה הוא לא אומר שהוא משתוקק למקדונלדס, אבל כמו שיצאה לי השאלה מהפה, השתתקתי. מילה מגעילה כמו מקדונלדס, אמרתי לעצמי, לא הולכת עם מילה מרהיבה כמו השתוקקות.

 

ב.

אבל הידיד התעקש. לא עזר שהיללתי באוזניו את השווארמה שעמדה מולנו ואת הפלאפל שנמצא בהמשך הרחוב, הוא רצה מקדונלדס. אבל מקדולנדס זה רע, אמרתי לו, אין בזה שום דבר. לא עזר. זה משמין, טענתי. לא עבד. זה יקר, ניסיתי. לא הועיל. הוא יש לו קרייב למקדונדלס.

חשבתי על זה רגע, ואמרתי לעצמי בזו הלשון: נכון שאתה (כלומר אני) מאוד לא אוהב מקדונלדס, ונכון שהדרת את רגליך מהרשת הזו לאורך תקופה ארוכה של כחמש שנים, אבל מה אתה עושה עניין כזה גדול? לך עם הידיד למקדונלדס, מה יכול לקרות? מה אתה לוקח את עצמך כל כך ברצינות? – לך למקדונלדס!

אבל החלטתי שלא, ניסיתי להיאבק בעצמי, יש לי עקרונות. עקרונות שמקרונות, עניתי לעצמי, אל תהיה כבד; אם צחי הנגבי יכול להרשות לעצמו לוותר על עקרונות – גם אתה יכול. אתה יודע מה, המשכתי, עזוב הנגבי – שמעון פרס! אם הוא, חתן פרס נובל לשלום, יכול לעשות ההפך ממה שהוא אומר, גם אתה יכול.

במאמר מוסגר, אבקש להבהיר שכל ההתלבטות הנ"ל התחוללה בי עוד לפני ששר הביטחון שלנו – שהוא לא רק שר ביטחון, הוא גם טיפוס רגיש (שלא לומר מתבכיין בטלוויזיה), הומני וכמובן חברתי ממדרגה ראשונה! – הציב בפניי דוגמה אישית לאיך אמור להתנהג בנאדם עם עקרונות ברזל, אופי מבטון וביצים מטיטניום. באותם הימים של טרום מעבר מופז עוד לא היה לי את המודל הזה. הייתי כספן בלב ים ללא מצפן. לא היה לי את מופז שאול.

פלא שנשברתי?

 

ג.

בסדר, אמרתי לידיד, אלך אתך למקדונלדס, אבל בתנאי אחד: שאתה לא מגלה לאף אחד, אף פעם, לעולם, גם לא תחת עינויים, שהדבר הזה אירע. החבר הבטיח. זה לא הספיק לי; תישבע אמרתי. הוא נשבע. לא באתי על סיפוקי; תחתום לי פה, פה ופה, דרשתי. הוא חתם. לייתר ביטחון גם כרתנו ברית דם, ואז שמנו פעמינו אל סניף המקדונלדס הקרוב, ונכנסנו בשעריו.

מה שיפה במקדונלדס זה שאם היית באחד – היית בכולם. אין מוסיקת רקע, אבל נורא רועש, השולחנות דביקים ומלאים ילדים בולסים צ'יפס והורים עם מבט אומלל בעיניים, כאילו לא נותר להם דבר בחיים מלבד לנשנש לילד מהצ'יפס. הורים במקדונלדס זה מראה שעושה לי רע על הלב. רבים מחבריי הטובים לוקחים לשם את הילדים שלהם, ולי קצת קשה עם זה.

ותמיד יש מישהו שעסוק נורא בלנקות את המקום, אבל המקום אף פעם לא נראה נקי. ז'תומרת, הוא יכול להיראות מבריק – אבל אף פעם הוא לא ייראה נקי באמת, כמו בית בערב שבת. אחרי שתי דקות אתה מבין למה: הם לא באמת מנקים, הם רק מעבירים סמרטוט.

בעיניי הסועדים במקדונלדס, האדם נמדד לפי כמות הדציבלים שהוא מפיק. בעיני העובדים במקדונלדס – ואיך אפשר להאשים אותם? – תמיד עומד סוג של מבט עגום במיוחד ולאות אינסופית. נראה כאילו הם מתאמצים בכל כוחם להדחיק את העובדה שהם נמצאים במקום בו הם נמצאים, ואת היחס אותו הם מקבלים (לא מעט זמן עמדתי שם במקדונלדס, ובחיי שלא שמעתי אף לקוח אומר 'תודה', 'בבקשה' או 'סליחה'. את העובדים מחייבים, מן הסתם). ותמיד יש עובד אחד יוצא דופן, אחראי משמרת או משהו כזה, שנראה כאילו הוא מגשים את עצמו עם כל קציצה שנעטפת ועם כל גלידה שמוגשת. אני לא מבין את אחראי המשמרת האלה. אני בעד אנשים שעושים את העבודה שלהם ברצינות, אבל בחייאת רבאק, בנאדם, תסתכל על עצמך מבחוץ, אתה נראה כמו חתיכת שאול מופז.

וכמובן שיש המון חיילים. אולי זה מזכיר להם את האוכל הצבאי, אבל מילא זה, מה שמטריד אותי זו כמות הנשק החם שהייתה בסניף המקדונלדס עת פסעתי לתוכו. זה היה קצת כמו להיות בתוך גרסה מעוותת להחריד של מערבון, רק שבמקום וויסקי שתו שם קרח עם קוקה קולה (קוקה קולה זה מגעיל!), ובמקום הבהלה לזהב הייתה בהלה סתם. בהלה לשם בהלה.

 

ד.

עמדתי בתור, סקרתי את התפריט וצחקתי צחוק גדול מהקטע הבריאותי של מקדונלדס. מעניין אם מישהו ממש מאמין לכל זה; הכל נורא בריא במקדונלדס! הידעתם? השמן שלהם כל כך טוב לגוף, שיש רופאים שממש רושמים אותו בתור תרופה. זה לא ביג מק, גבירתי, זה ויטמין; זה לא מק'רויאל, אדוני, זה תכשיר אנטי-אייג'ינג.

קצת נחרדתי לגלות בתפריט משהו בשם מק'שווארמה. אולי זה הדבר הכי עתיק ואני לא מעודכן (סביר להניח שזה המצב. ככה זה כשאתה לא רואה פרסומות בטלוויזיה), אבל אני מוכרח להודות שרק מלהסתכל על זה נהייתה לי צרבת. קץ העולם יגיע לפני שאתן לאנשים האלה להכין לי מנה שווארמה. וחוץ מזה, אין להם עמבה. שווארמה בלי עמבה זה כמו שאול מופז.

 

ה.

בסוף הגיע תורי. הזמנתי ארוחת מק'רויאל עם גבינה ורוטב חריף במיוחד. המוכרת שאלה אם אני רוצה להגדיל בשקל תשעים. אמרתי לא. אחרי לא הרבה דקות הגיע האוכל, ואני וידידי (שהיה די משועשע מהזעזוע שלי), התיישבנו לאכול.

הדבקנו את המרפקים שלנו לשולחן, ופתחנו את חבילת הפרגמנט. אני לא מבקר מסעדות, אף פעם לא הייתי וכנראה שלעולם לא אהיה, אבל לדבר שקיבלתי לא היה שום קשר לאוכל, בטח לא לאוכל שהגזמתי. זה לא היה חריף, הגבינה לא הייתה גבינה; לדעתי זו הייתה מטלית לחה בצבע צהוב (מה שהפך את כל העניין לכשר). מה עם הקציצה? מצטער, לא הצלחתי להבחין בשום טעם. והיה כמובן גם צ'יפס – מין מקלות מלוחים – וקולה. הכול היה קוקטייל של מלח ופלסטיק.

אין מה לומר, כל מה שהגוף צריך!

 

ו.

הדבר המדהים ביותר שגיליתי על עצמי במקדונלדס זה שתוך כדי שאני אוכל, אני מתמלא, אבל בכלום. עם כל ביס זה היה כאילו שמישהו בתוכי מנפח בלון, מנפח, ומנפח עוד. אני מרגיש שאני מתמלא, אבל בו זמנית אני מרגיש שמה שממלא אותי זה רק גז, כלום, שום נוכחות. אני מתמלא ואני מתרוקן בו זמנית. זו הייתה תחושה מוזרה, כמעט מפחידה.

יצאנו משם, השבעתי שוב את ידידי שלא יספר מה שם קרה. אני סומך עליו שייקח את סודי אלי קבר.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרור  On 16/12/2005 at 15:15

    יש לי השערה, שמה שגורם להשתוקקות הזו, בין כל מיני גורמים אחרים, הוא הפעולה של סילוק השאריות על המגש אל פח הזבל בסוף הארוחה. האוכל הוא באמת התקפת מיונז, הכל הרי שם בטעם מיונז. אבל בסופו של דבר אתה משתתף בניקוי. כמו בבית. מוריד מהשולחן. זה סוג של טקס היטהרות שמקנה לך אשליית ביתיות. משהו בדומה למה שאתה כותב על מזג האוויר. זה רע לי, אבל אני בכל זאת חלק מזה. מחר יהיה יותר טוב. ביום שאנשים יפסיקו לגשת עם המגשים לפח ולהחליק את הזבל שלהם פנימה, האימפריה תיפול, כלומר, כך הייתי רוצה להאמין.

  • גרי אפשטיין  On 16/12/2005 at 15:19

    ההתעקשות שלא לאכול פתטית יותר בעיני מאשר המנה הבסיסית של מקדונלדס (ראה – בדרך למטה).
    עקרונות טובים הם עקרונות גמישים.

  • חנן כהן  On 16/12/2005 at 15:29

    זה קרייב להסיר מעצמך את שכבת המגן של התרבות.

    למלא את עצמך בקלוריות, כמו חיה, לא כמו בן אדם.

  • ה  On 16/12/2005 at 17:59

    אולי מי שחש כמוך (כמוני למשל) הוא המשוגע? כי המק'וורלד הזה כל כך משגשג, ובו זמנית כל כך לא הגיוני, שיש פה כנראה איזה מחסום להתגבר עליו.
    .

  • קובי  On 16/12/2005 at 17:59

    נניח, אבל רק נניח, שהיה מדובר בסתם חברה שעושה המבורגרים עם צ'יפס. איזו חברה לא-גלובלית, סתם אחת אנונימית שמייצרת ג'אנק פוד ועשה מזה עסקים. עכשו בחן את עצמך ובדוק אם אתה תוצר של שטיפת מוח של הארגונים האנטי-מקדונלדים. לא אני לא דובר של הזבל הזה, אני לא אוכל שם, ועומד בפרץ (ברוב הפעמים…) כשילדי מזכירים שמזמן לא אכלנו "אמבורגן" (כך במקור, כשלמעשה הם תמיד רוצים צ'יקן נאגטס).

    כולה קציצה במקום רועש ודביק. אני בספק אם היית כה אקספרסיבי אם היה לחברך קרייבינג לבורגר-ראנצ'.

  • halemo  On 16/12/2005 at 18:37

    הקרייב במקדונלד זה לא לאוכל, אלא לטקס ההמתנה להזמנה, קבלת הארוחה על מגש, ההתעסקות עם ההגדלה בשקל תשעים, פתיחת המזון העטוף, אכילתו, והשלב האחרון – ההתנפחות והשובע המלאכותיים (קורה בגלל הקולה, העמילן בצ'יפס, הסודה לשתייה בלחמניה וה 100 אחוז בשר בקר טחון בצורה לא ביתית.

    בינינו, הרי שווארמה ופלאפל הרבה יותר טעים ומזין ממנת מקדונלד.

    אבל, אכלת פעם אחת מקדולנד, וזה יבוא לך עוד פעם. תרגיש צורך עז לעבור את הטקס הזה שוב, בעיקר אם אתה בסביבה של קניון ממוזג וסגור.

  • בתאל  On 16/12/2005 at 19:28

    הוכח שהאוכל של מקדונלדס ממכר פיסית (בסרט של ההוא שאכל רק מקדונלדס במשך חודש) ומכאן ההשתוקקות לאוכל המזוויע הזה. אחרי שמפסיקים לגמרי לאורך זמן אז אי אפשר לחזור ולהתקרב לגועל הזה כי רק מהריח אתה מקבל בחילה (ככה לפחות זה עבד אצלי אחרי שהייתי רגילה לאכול שם לפחות פעם בשבוע)

  • נועה  On 16/12/2005 at 19:37

    זה הדבר הכי טעים בעולם.
    מעבר לפעמיים בשבוע זה כבר פחות מלהיב.

  • תמר  On 16/12/2005 at 20:12

    נהניתי מכל מילה. ניחוחות הפלסטיק באפי וטעם (אם אפשר לכנות את זה טעם) ה MSG עומד על לשוני. ולא יורד. יומיים יהיו לי גיהוקי MSG עכשיו.

    תגיד, זה במכוון?
    "לדבר שקיבלתי לא היה שום קשר לאוכל, בטח לא לאוכל *שהגזמתי*". (-:

  • רפרם  On 16/12/2005 at 20:18

    יש איזה סיפור, סיני כמובן, על איזה זקן שהגיע לשמים ואלוהים שלח אותו לגן עדן. הזקן ביקש ממר אלוהים אם אפשר גם לראות את גיהינום לפני שנכנסים לזולה.
    אלוהים אמר לו תפדאל והזקן נכנס לגיהינום ורואה שם שולחן עגול ענק שבמרכזו האוכל הכי מדהים שאפשר להעלות על הדעת. קציפות כמהין על מצע לווייתן כחול ובלה וויסטה מ-1985, כל מיני מנות מגניבות.
    הקיצר, הרשעים יושבים מסביב לשולחן עם מקלות אוכל ארוכים, מצליחים להגיע לאוכל, אבל לא מצליחים להכניס אותם לפה, בגלל אורך המקלות.
    כולם מתוסכלים והזקן הסיני, שממשיך להיות זקן גם שם למעלה, אומר וואלה גיהינום, אוכל מדהים, אבל אי אפשר לאכול. עכשיו קחו אותי לגן עדן (אם אפשר). הזקן מגיע לגן עדן ואותו סיפור חוזר על עצמו. הוא רואה שולחן עגול ענק עם הלווייתן הכחול והבלה וויסטה. רק שפה כל הצדיקים מאכילים אחד את השני עם מקלות האכילה.
    זה הרעיון של הביו-דיוורסיטי של האוכל. הפסטה הסינית הגיעה לאיטליה שגם השתמשה בעגבניות הדרום אמריקאיות.
    מקדונלדס, דרך זה שהיא חברה שנמצאת בכל מדינה, בוחרת לשטח את מגוון המזון לכדי המבורגר פלסטי. וזה אל משנה המוצרים שהיא מגישה, היא לוקחת מהם את כל הערך התרבותי. היום, בישראל של היום, עם כל העדות וסוגי המהגרים, מה שעוד עושה ממש את ההבדל זה האוכל של כל עדה (למשל). וזה מה שיפה בכל העניין. המוביליות של האוכל ממקום למקום. העושר וההפריה ההדדית של תפריטים, של מסורות בישול. מקדונלדס בעצם אומרת, אנחנו ארוחת הצהריים שלך, בכל מדינה. יש בזה משהו יותר מטריד מאשר חברת כותנה שמשתלטת על הרבה מדינות (המאבק על הגלביות מול הג'ינס כבר מזמן הוכרע), יש פה מחיקה אמיתית של תרבות. תרבות של אוכל.
    לגבי טיב האוכל הג'אנקי. לא מזמן קנטאקי פרייד צ'יקן אולצו לשנות את שמם ל-KFC, כי באמריקה, כדי לקרוא למוצר שלך עוף אתה צריך לפחות ארבעים אחוז עוף.
    תשתו מרק עוף, זה בריא.

  • אליק בליק  On 16/12/2005 at 20:27

    ולא הזכרת את זמן הארוחה, איך שהוא תוך 5 או מקסימום 6 דקות התענוג עובר. והארוחה so called מסתיימת.

    פעם, בשביל להוסיף אנרגיה לכלי התחבורה שלך היית צריך לחכות עד שהסוס יגמור לאכול, עניין של שעה-שעתיים. ואז המציאו את תחנות הדלק ותוך שתי דקות אתה יכול להמשיך לארבע מאות הקילומטרים הבאים.

    פעם, בשביל להוסיף אנרגיה לגוף שלך ישבת שעתיים ואכלת ארוחה עם מנה ראשונה, מנה עיקרית, סלט ואם היית ילד טוב, אז גם קינוח, והיום אתה מתדלק במק דונלדס, או אם אתה רוצה הרגשה אוריינטלית ושורשית, גם מנת שווארמה או פלאפל מסיימים בחמש-שש דקות.

    אגב, במקור פלאפל לא בא בתוך פיתה עם חומוצ'יפסלט-לארוז לדרך. במקור הפלאפל היה חלק מארוחה אמיתית, כזאת עם מנה ראשונה, עיקרית, סלט, וקינוח.

  • קזבובו  On 16/12/2005 at 20:41

    פעם בשנה אני הולך למקדונלדס עם אחי הצימחוני, גם הוא חש קרייבינג למקודלנדס. הוא מוציא את הדיסקית האפורה מהלחמניה שלו ומעביר אותה לשלי. לדעת שנינו אין שום הבדל בטעם ששנינו חווים.

  • בועז כהן  On 16/12/2005 at 22:07

    אני מזרח תיכוני, אני. תן לי שווארמה. לבָּנֶה פלאפל, קוּבֶּה, סביח – והכי הכי הכי: חומוס. מסבחה אצל אבו-חסן.

    בשבילי מק'דונלדס זה כמו רעל.
    כמו חרא של עזים, שטוב – מקסימום – לשמש כחומר תבעירה.

  • שולה  On 16/12/2005 at 22:41

    איזה גנוב אתה. ביקשת שהוא לא יספר לאף אחד ואתה רץ ומספק לכולם. לא מבינה את זה. עכשיו אם הוא יספר לאחרים הוא תמיד יוכל להגיד שהם שמעו את זה ממך.

    אל תגיד שלא חשבת על זה. ואם חשבת על זה אז למה בכל זאת כתבת את כל זה. ואם לא חשבת על זה – אז אני לא מאמינה לך. אתה מספיק גנוב בשביל לחשוב על דברים בצורה כזו.

    משונה.

  • מינוס אחד  On 17/12/2005 at 7:32

    שחוק?

  • Moon  On 17/12/2005 at 11:09

    לגבי מה שכבת, אני ממש, אבל ממש באותה דיעה כמו שלך…אבל, כאמא לילדה, לפעמים, כשלתי בחינוכה ומצאתי את עצמי מזמינה לנו את כריות הפלסיק המשמימות הללו…ופורת את עצמי בכך שמדי פעם ג'אנק פוד לא יכול להיות כל כך מזיק…נו, אמהות, לא תמיד מתפקדת במיטבה
    אבל אני רציתי לשאול משהו אחר שלא קשור לכלום
    השמשת במילה קרייבינג, וזה הזכיר לי אתר אינטרנט שנורא אהבתי שנקרא Crave – אתר שהיה קיים לפני 6 7 שנים. של ישראלי, רובו היה כתוב אנגלית, מינימליסטי, מעניין, יפה…הוא נעלם לי מזמן, אתה זוכר אותו? מי עמד מאחוריו?

  • רונלד מקדונלד  On 17/12/2005 at 11:38

    אתם תמשיכו לקרוא לאוכל שלי פלסטיק, רעל, דיסקית וכולו. כל שאר העולם ימשיך לאכול אצלי ולהנות.

    אגב, יש פה ליצנים עוד יותר גדולים ממני: חנן כהן עם שכבת המגן של התרבות. או הלמו שלא יודע איפה הוא אוכל אבל כדאי שיפסיק לפני שיצטרכו לשקול אותו במשקל של הפילים בסאפארי.

  • יואב  On 17/12/2005 at 12:20

    לא שאני אוהב את קיי אף סי ובטח שלא את מקדונלדס, אבל הסיפור על שינוי השם של קיי אף סי בגלל כמות הבשר שבמוצרים שלהם לא אמיתי:
    http://www.snopes.com/horrors/food/kfc.asp
    http://www.unh.edu/BoilerPlate/kfc.html

    מצד שני יש הרבה דברים מגעילים אחרים שהם עושים:
    http://www.kentuckyfriedcruelty.com/index.asp
    המסקנה, כמו תמיד, היא שאין כמו פלאפל!! (גם שווארמה זה טעים אבל אני צמחוני)

  • רפרם  On 17/12/2005 at 14:11

    את האגדה האורבנית סיפרה לי אמנית שגדלה בקנטאקי והיה לה סטוק שלם של בדיחות KFC.
    אני חושב שגם צמחונים יכולים לאכול ב-KFC, זה לא עוף זה.

  • מיקי גל  On 17/12/2005 at 20:40

    קשה לומר שמנת שווארמה היא בדיוק אוכל בריא, אז הנה הלך לך טיעון נוסף. אך יש לי תחושה, שכדי לאכול מקדונלד'ס או כל שיט (כן, שיט, יט יס אינגליש) אחר, צריך לבוא בגישה מעט יותר אופטימית. אינך חושב כך?
    אך באופן כללי, אני חייב לציין שהפוסט הזה גרם לי לצחוק. נהנתי מכל רגע!

  • יש לי רק שאלה  On 18/12/2005 at 9:34

    א. פסט פוד – לומר "אוכל מהיר" זה ממש לא אותו הדבר. היבריש היא עובדה, ורק טיבעי ששפה תתפתח בהתאם להשפעות שיש עליה. ואדר יו לייק איט אור נוט, השפעת האנגלית היא דומיננטית בכל העולם (רוצים הוכחה? תראו סטאר-טרק, שם אפילו החייזר הכי זר דובר ארה"בית מעולה)
    ב. מתי בדקת את שמן המכונות שבו טיגנו את הפלאפל שלך? ומאיזה חיה מתה בא השומן הזה שבשווארמה? וואלה, בכל מקום שיש דובן של אוכל (סיני, הודי, איטלקי, אמריקאי ועוד ועוד כיד הדימיון) האוכל הוא זבל, והוא טוב רק על מנת להתמלא. וזה בהחלט נכון שלאחר ארוחה טובה ההרגשה היא שונה.
    א – ב – ל, יש מקום ועת לכל דבר. לפעמים (ועם ילדים זה נכון אפילו יותר) צריך רק לדחוף משהו ולהמשיך לרוץ.

    תחשבו על זה בפעם הבאה שתקנו שומן צימחי מוקשה בצורת בורקס.

  • אייל נועם  On 18/12/2005 at 10:15

    אפרופו טעם,
    ניסית לאכול פלאפל בבני ברק?
    הטעם כמו גפילטע פיש שעבר עליו הפסח.
    יש לי עוד כמה רעיונות לטעימה בשבילך.
    תתקשר.

  • קור א.  On 18/12/2005 at 15:24

    אמור אשפתאוכל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: