על הישיבה (או: אמנות, בורקס ומוות קליני)

 

א.

אני האחרון להתווכח עם הקביעה שכל אחד רוצה להיות זמר, אבל ברגע שאותו "כל אחד" יושב בישיבה, מעדכן החלום את עצמו ופתאום כל אחד רוצה להיות צייר. לא הייתה ישיבה אחת שנכחתי בה בימי התעסוקה שלי שלא התאפיינה בדיוק בעדכון החלום הזה. גם אתם ודאי מכירים את הסיטואציה.

אני בישיבה. אני מביט ימינה; האיש שלצדי מצייר דגים. לשמאלי יושבת קולגה שמציירת פרחים, מולי יושבת אחת אחרת שמציירת שקיעה, לידה יושב מישהו שמעדיף את הסגנון המודרני: הוא מצייר עיגולים לא מי יודע מה עגולים ועובר עליהם שוב ושוב במין זעם לא ברור המופנה כלפי מטרה לא מוגדרת.

אני מעיף מבט מסביב לשולחן הישיבות הגדול, וכולם עסוקים בציור נמרץ – מה שאמור היה להיות ישיבת סיכום/עדכון/שיווק/מכירות, ישיבה שבועית/חודשית, ישיבת בוקר או ישיבת ערב, זה לא משנה: אחרי עשרים דקות היא הופכת לסדנת יצירה.

כמספר האנשים, מספר הסגנונות – הנאיבי, הרומנטית, האקספרסיבי, הקוביסטית, האימפרסיוניסט והפופ-ארטית. יש את אלה שמעטרים את שולי הדף, יש המציירים במרכזו ויש את אלה, שהם הכי משונים בעיני, שכותבים את השם שלהם מאה פעם. פעם בכתב, פעם באנגלית, פעם עם צללית, פעם עגול, פעם בדפוס ופעם בתלת-ממד. יש כאלה, אנחנו מכירים אותם טוב טוב, שמגדילים לעשות ומביאים איתם לישיבה עטים בכמה צבעים. אלה האנשים שיגיעו רחוק מאוד בארגון.

לפעמים אני מתכנן לעשות מלא כסף מקריאה בציורים שצוירו בזמן ישיבה. דווקא הציורים האלה, הלא מודעים לעצמם, שנעשו מתוך פיזור הדעת ובלי התמקדות, יכולים ללמד אותנו הרבה מאוד על הבנאדם כיצור תעסוקתי: הראה לי את הציור שלך ואומר לך מי אתה.

 

ב.

לא תהיה זו הגזמה לקבוע שתשעים וארבע נקודה שלושים ושבע אחוזים מהישיבות המתנהלות ברחבי העולם בדיוק ברגע זה הן לא הרבה יותר משיעור ציור שמוגשים בו בורקסים.

לפעמים – כשאני לא מדמיין איך אני עושה מלא כסף מקריאה בציורים – אני מדמיין ישיבה שממש מתנהגת כמו שיעור ציור: כולם יושבים ומאיירים את הבוס, ממש כאילו היה מודל. אחר כך אפשר לעשות מזה תערוכה נודדת, שתעבור בין המשרדים והאופן-ספייסים ותיקרא: "ישיבת שיווק, 14 בספטמבר".

אני רוצה להתעכב, ברשותכם, עוד שניה על עניין הבורקסים. אנשים רבים שואלים אותי: דרור, מדוע בישיבות תמיד מגישים דווקא בורקסים? ובכן, התשובה פשוטה למדי (ולא, לא רק כי זה נורא טעים): הבורקס אידיאלי לישיבות, ובמיוחד למשעממות שבהן, כי שלא כמו מאכלים אחרים, הוא מספק הרבה התעסקות.

חישבו – מהי תכונתו המרכזית של הבורקס, לבד מהטעם? הוא עושה פירורים. הרבה פירורים. ופירורים זה אחלה לישיבות! בישיבות הארוכות והמתישות, מגלה הבנאדם לפעמים שחבריו הטובים ביותר הם הפירורים של הבורקס.

יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות עם פירורים של בורקס! קודם כל, לוקח זמן להתנקות מהם ולפלות אותם מהבגדים, אבל גם אחר כך – אפשר לעשות מהם ערימה קטנה, אפשר לסדר אותם בטור, בשורה, בעיגול, במשולש, אפשר לבנות פירמידה קטנה שתסמל את המעבר מעבדות לחרות, אפשר למיין אותם: פירורים עם שומשום שמאלה, פירורים בלי שומשום ימינה, אפשר לעבור עליהם עם האצבע פירור פירור, וזה הכי כיף, כי הפירורים של הבורקס נדבקים יופי לקצות האצבעות.

לפעמים אני שומע אנשים, או קורא בעיתונים (במיוחד במדורי הניהול למיניהם), הצעות אוויליות ומסוכנות להפסיק להגיש בישיבות בורקס ולהתחיל לתת גזר. גזר?! גזר?! איזה מין הצעה זו? מה כבר אפשר לעשות עם גזר? אנא, מספיק. לא רוצים גזר. אם כבר, לא אכפת לי שיתנו מצות. אם יש פירורים טובים כמו פירורים של בורקס, הרי אלה הפירורים של המצה. הבעיה היא שמצה זה מגעיל. יודעים מה, יש לי פתרון: שיתנו גזר, אבל שיביאו מאה גרם פירורי בורקס.

 

ג.

אבל ישיבה היא לא רק שיעור ציור מאולתר שמגישים בו בורקס. הרבה פעמים ישיבה – ובמיוחד המשעממות והארוכות ביניהן – מעוררות אצלי אסוציאציה לא מחמיאה במיוחד למוות קליני, או לפחות לסיפורים על מוות קליני.

כשהישיבה מתמשכת, ואז ממשיכה להתמשך, ומתמשכת עוד קצת, ואתה כבר ציירת את כל הציורים שאתה יודע לצייר ושיחקת שעות בפירורים של בורקס ואפילו נתת שם לכל פירור, באיזשהו שלב אתה מתחיל להרגיש שאתה שוקע, שהחדר סביבך מתחיל להסתובב במעגלים ושאתה כאילו לכוד במערבולת ענקית שלוקחת אותה למטה.

לא מעט פעמים קורה שאתה מתחיל לראות מין אור לבן בוהק בקצה המנהרה, ודמות פלאית – שנראית כמו הרבה דברים שהם לא הבוס שלך – קוראת לך בקול מפתה לבוא. אתה מרגיש שאתה נמשך אל הדמות בחבלי קסם, ואתה הולך במנהרה השחורה והגדולה לכיוון האור.

הדברים האלה קורים, האמינו לי. לא פעם הבטתי בקולגות בשעות הקשות של הישיבות האינסופיות, וממש ראיתי אותם עוברים במנהרה הזו: הם אולי ליד השולחן, אבל רק בגופם. עיניהם עצומות ואישוניהם מתרוצצים באשמורות העיניים כעסוקות בחלום אינטנסיבי. אני מביט בהם ויודע: בדיוק כרגע – כשראש מחלקת כך וכך מברבר בירבורים לא מעניינים על ההתקדמות העצומה שנעשה במחלקתו מאז הישיבה האחרונה – הם עוברים במנהרה.

 

ד.

וכמובן שישיבות מהסוג הזה מתאפיינות גם בתכונה הכי מרכזית של המיתוסים אודות המוות – כל החיים שלך, מהתחלה ועד לרגע הזה – עוברים לך מול העיניים. אצלי זה הרבה פעמים נראה כמו הסרטים הישנים האלה בסופר 8: שריטות, קפיצות ותנועות מהירות ולא טבעיות: הנה אני בורח בפעם הראשונה מהבית, עולה עם החבר הכי טוב שלי דאז על קו 66 לתל אביב ואנחנו מטריפים את המשפחות שלנו מדאגה. אני חוזר לחיים לרגע ורואה שלא הפסדתי כלום; כולם רדומים ואישה אחת מספרת על המאמצים לשווק איזה משהו.

אני שוקע בחזרה אל הסרט שלי, ועכשיו אני חווה שוב את הזיכרון הראשון שלי: אני בגן ילדים והגננת משפריצה עם צינור על ארגז החול על מנת לייצר עבורנו בוץ. אני משקיע את היד בבוץ, ומגלה שמדובר בשכבת בוץ דקיקה בלבד – קצת כמו קרם ברולה – שמתחתיה החול יבש בדיוק כמו מקודם. אני מחייך לעצמי (איזה ילד מתוק!) וחוזר לעוד רגע למציאות. איזה מישהו שאני לא בטוח לאיזה מחלקה הוא שייך מקשקש משהו, אבל אני אפילו לא מנסה להבין במה מדובר, אני שוקע חזרה אל הסרט שלי.

עכשיו אני נזכר באותו יום עצמאות נהדר של שנת 86 או 87. איך עשינו פיקניק על הים (בית ינאי? אולי), ואיך שיחקנו כדורגל ואני הבקעתי גול נהדר בנגיחה. עשרים שנה עברו, ואני עדיין רואה את הגול ההוא בשידורים חוזרים. מזל שיש ישיבות. אני שוקע שוב אל הפעם הראשונה שלי, ואז קופץ אל הפעם האחרונה. וככה אני צף ושוקע לי במהלך הישיבה. זה נחמד לי דווקא.

עוד דבר שקורא לפעמים בישיבות האלה הוא כבר פסיכדלי לגמרי: לפעמים אני יוצא מהגוף שלי ורואה את עצמי ואת החדר על כל הנוכחים מלמעלה, אני מרחף מעל ראשי האנשים, מציץ להם בדברים שהם מציירים וקורא את המחשבות שלהם. קרה לכם פעם? כי אם לא, אני ממליץ על זה בחום גדול. זה כיף לאללה.

 

ה.

אבל אתם יודעים איך זה, לכל דבר – לטוב וגם לרע – יש סוף. לכל שבת יש מוצאי שבת ולכל ישיבה יש את הרגע שבו מישהו אומר: "טוב, תודה", טורק את המחברת שלו, קם מהמקום ומסמן לכולנו שהשעות הכי טובות של השבוע הגיעו לקצן. עוד ישיבה תמה, צריך לחזור לעבודה. מספיק ציורים, מספיק חלומות, מספיק בורקסים. איזה באסה!

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חנן כהן  On 03/12/2005 at 19:43

    יש אישה שבאה פעם בשנה מארה"ב להעביר בשתי"ל סדנאות והרצאות. אחת הבקשות הקבועות שלה לקראת ההרצאות שלה היא מנקי מקטרות. עשרות מנקי מקטרות מונחים על השולחן, אנשים מעסיקים את ידיהם ביצירות צבעוניות נפלאות, שלא מלכלכות ולא מרעישות. כולם שמחים.

  • Moon  On 03/12/2005 at 20:29

    דקוק, לאחר התיאורים הבורחסים והמרקסים שלך, נותר לי אלא לקנא ביכולת שלך להמציא או לחוות באמת ובתמים את כל הנפלאות אותם ציינת..

    באמת אתה רואה את אותה מנהרת אור מופלאה?
    אתה מצליח לצאת מגופך ולרחף לך מתי שמתחשק לך????

    אתה יכול לבנות סטארט אפ מהעניין הזה, תאר לך את טור האנשים שיעמוד על פתחך וירצה לקבל את המפתח לכל הריחוף הזה…
    מצד שני, יתכן שהריחוף הזה, הוא מתת אל רק למובחרים שביננו, אלא שיושבים על כסא מאד רם אי שם בארגון, ומבטם המצועף בלבד משרה על כל הסובבים אותם את אותה תחושת שליחות ומטרה לשלמם אתה מועסק בחברתם…הם כבר איבדו מזמן את היכולת לדמיין/לפנטז ושלא לדבר על לחלום..

    כיף לך!

  • מבליחה לרגע  On 03/12/2005 at 21:22

    את זה שמשרבט סדרות חשבוניות. עד כמה הוא היה נבוך כשגילינו שמספרים עושים לו את זה. לא שזה היה סוד, אבל ההוכחה! והירידות הקטנות בעקבותיה.

  • לאה  On 04/12/2005 at 6:46

    אתה הוא זה שנגזר עליו לנהל את הישיבה, או לחילופין הזוטר הכי קטן שנגזר עליו לכתוב את הפרוטוקול…

  • morcarmon  On 04/12/2005 at 7:18

    קטע נפלא, ואני תוהה איך זה נראה עכשיו, מנקודת מבטך החדשה כמבוגר האחראי במערכת?

  • חייש  On 04/12/2005 at 9:13

    פגעת פה בעצב רגיש, רגיש ביותר. אצלינו בישיבות מגוונים עם קרואסונים לצד הבורקס שאמנם מתפוררים פחות אבל יש להם פצפוצי שוקולד עם הגב שנוטים ליפול ואפשר לשחק איתם, ההנאה מובטחת.
    אני חושב שהדבר הבאמת מעניין לעקוב אחריו בישיבות זה הדינמיקה הפנימית של תתי קבוצות בתוך הישיבה. פתקים, התלחשויות, מי מוזג למי קולה.

  • גברת תרד  On 04/12/2005 at 11:40

    אגדה אורבנית מספרת שבישיבות ארכניות משחקים בינגו. לוחות המישחק כוללים מילים שיש הסתברות גבוהה שיופיעו בכל ישיבה שהיא (תלוי בז'אנר, יש לבחור את מילות הבאזז האופיניות).
    יש לעקוב אחרי הדובר ולסמן על הלוח את המילים שהשמיע. מי שגומר ראשון למלא את הלוח שלו קופץ וצועק "בולשיט" !

  • דרור פויר  On 04/12/2005 at 22:23

    היי גם לך מורכרמון, ומנקודת מבטי החדשה הכל נראה פחות או יותר אותו דבר…
    ירח – גם אתה יכול לחלום, תאמין לי. רק תעצום את העיניים ותן לזה לבוא. אני לא יושב על כסא רם כל כך, או רם בכלל.
    לאה, את צודקת לצערי. למזלי, אני לא אחד מאלה.
    וגם אתה צודק, חייש.
    מבליחה – סדרות חשבוניות? מי זה הפסיכופט הזה? לפטר אותו ומיד!

  • אורי  On 05/12/2005 at 1:38

    שלא עובד בהיי-טק או נגזרותיו?
    ישיבות הן לא המצאה של אנשים חשובים שמתכנסים ביחד כדי לדבר על נושאים חשובים בזמן שאנשים אחרים עושים את העבודה?
    הישיבות אצלנו, בעיתון שמשלם לעובדיו באזור שכר המינימום, מתחילות ב-12:00, נגמרות ב-12:10, ובאמצע לא מגישים כלום.
    מימי ההייטק המשמימים שלי אני זוכר בעיקר לוח לבן, לא מנהרה של אור לבן, וכל מיני אנשים שמקשקשים מונחים באנגלית.

  • Moon  On 07/12/2005 at 0:42

    דרור, קודם כל אני מתנצלת על כי קראתי לך דקוק ולא דרור
    לאחרונה אני חווה בעיות של סיקול אותיות, וטעויות לא נעימו תשכאלה
    ושנית אני לא בן, אני בת 🙂
    ושלישית, כשאני עוצמת עינים/מאבדת הכרתי אל תוך ים השינה -שם אין בעיה בכלל – אז אני ממש טסה!
    אבל- איך לשחזר את זה בריל לייף איך? יש לך תשובה?

  • Dweezil  On 07/12/2005 at 2:27

    מון זה על שם אבינו פרנק?

  • Moon  On 07/12/2005 at 21:55

    דוויזל זה שם זפה ג'וניור?

    ומי זה פרנק?

  • Moon  On 07/12/2005 at 21:58

    נפל האסימון…
    אולי גם קצת פרנקי
    אבל יותר אודרי

  • ה  On 08/12/2005 at 9:58

    hqo 003

    לא חשבתי מעולם שיש לשרבוטים האלו משמעות. אבל לפעמים התוצאה חביבה.

  • SOLD OUT  On 08/12/2005 at 17:02

    תודה לזב"מ ולניצה בן ארי על סיום התקשרות מוצלח. תודה לכל הקוראים שקנו וסיימו את המהדורה היחידה של ספר זה. עותקים אחרונים ממנו מובלים לגריסה.
    ואתר דרור חוזרת בשאלה שכמותך, תהיה רבע מוכשר ממני המזרחי הכי ישר בעיר את ודררוית בורשטיין ממש פצצות לגבוטא'ג או לסבוטאג' במקרה שלכן אשכנזיות צחיחות שלי

  • סטודנט למשפטים ליאור  On 09/12/2005 at 9:07

    הבוקר הושאר על המשיבון של פרופסור מנחם פרי ועיתון מעריב, ההודעה הבאה: הסופר ליאור עזיז מגיש נגד פרופסור מנחם פרי תביעת דיבה, לשון הרע, פגיעה במוניטין ואובדן כושר השתכרות עתידית על סך חצי מליון שקל. כל דבריו של מנחם פרי הינם שקר מוחלט

  • גל  On 09/12/2005 at 12:26

    באמת היה שער יפה.

  • יואב צור  On 09/12/2005 at 18:34

    מסר מיואב צור המפקד: .. ..

  • לבלש אלי אשד  On 10/12/2005 at 15:11

    כתב היד הסודי המקנה כוחות על טבעיים למחזיק בו נגנב מביתו של הפרופסור.

    עוזי הרזה נעלם.

    התגובות ברשימות הם הכוח.

    אמצעי קשר נוספים: מ.ק. 77..מורס

    יגאל חמיש זכה לעיטור העוז.

  • אדר שלו  On 04/03/2007 at 17:22

    קלאסיקה של כל הזמנים. אני גוזרת ומביאה לישיבות מערכת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: