שרירים בישבן לא כואבים מלהסתכל על סוס דוהר

 

א.

גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד, כתב לאו-צה החכם באדם, או לפחות אחד החכמים שבהם (אם החכמים באדם היו קבוצת כדורסל, הוא בטוח היה בחמישייה הפותחת. מצד שני, חכמים גדולים תמיד מעדיפים לשבת על הספסל). אני מבקש לחלוק עליו, או בעצם להוסיף עליו: מסע של אלף מילין מתחיל הרבה לפני הצעד הראשון; אפשר לומר שהצעד הראשון הוא כבר אמצע המסע, תחילת סופו.

איפה מתחיל המסע? קשה לשים אצבע על הנקודה המדויקת. האם המסע מתחיל כשגלגלי המטוס נוגעים במסלול נחיתה על אדמה חדשה? אולי לפני זה, כשאנו נועלים מאחורינו את דלת הבית? אולי המסע מתחיל כבר כשמורידים את התרמיל מהבוידעם, אולי כשמזמינים את הכרטיס?

לא. המסע מתחיל הרבה לפני זה, הוא מתחיל אפילו לפני שמתקבלת ההחלטה לצאת למסע. המסע מתחיל עם הרצון, עם השאיפה, לצאת. הוא מתחיל כשאותו קול פנימי קורא לנדוד, לנדוד. מסע של אלף מילין, צריך היה לאו-צה לכתוב, מתחיל כשחושבים על הצעד הראשון, המסע מתחיל כשהוא מבשיל למשהו שעוד מעט יקרה, כי מסע – ואת זה יודע כל אחד, גם אם הוא לא חכם סיני עתיק – הוא קודם כל מצב נפשי, הרבה לפני שהוא פורט עצמו להמחאות נוסעים וצ'ק אין וצ'ק אאוט ו"תודה רבה" בשפה חדשה וטעמים לא מוכרים של אוכל אחר.

המסע מתחיל בפנים, והרבה לפני הצעד הראשון.

 

ב.

אבל עם כל הכבוד לנפש, מסע הוא קודם כל עניין של הגוף. את יכולה לדמיין רוח נושבת על פסגת הר מושלגת עד מחר, אבל רק כשיקפא לך האף תביני. אתה יכול לחלום על חוף קריבי, אבל רק כשתלטף אותך השמש ומיץ קוקוס יטפטף על סנטרך, תהיה שם. זריחה היא זריחה רק אם קמת מוקדם בבוקר וראית אותה. כמו שאמר לי בדואי זקן אחד: שרירים בישבן לא כואבים מלהסתכל על סוס דוהר.

יש רק דרך אחת לצאת למסע, והיא לעשות את הצעד הראשון. לשבת ולחשוב על הצעד הראשון – זה לא ייקח אותך לשום מקום. כך שלאו צה צדק ואני טעיתי. כל הנאמר בסעיף א' בטל ומבוטל.

הפילוסוף הפרוסי הגדול עמנואל קאנט לא יצא מעולם את גבולות כפרו, ולמי ששאל אמר שהוא יכול לצאת למסעות אדירים מבלי לקום מכורסתו. זה אומר שגם פילוסופים פרוסים יכולים לדבר שטויות, ואני בהחלט יכול למצוא בזה סוג של נחמה.

 

ג.

נעים מאוד, שמי דרור ואני העורך החדש. נפל בגורלי והגיליון הראשון שלי ב"מסע אחר" הוא רשימת מאה המסעות והמקומות המומלצים.

אם רשימת המאה היא מבחן – אני נכשל לחלוטין. לא הגעתי אפילו לעשרים מהמקומות ברשימה. בשביל לעודד את עצמי אני מנסה להשתכנע שלא מדובר במבחן, אבל אז אני מזכיר לעצמי את עמנואל קאנט וזה לא עושה לי טוב. אני דווקא חושב שזה כן מבחן, כי העולם הוא מקום שצריך להיות בו. להיות בו באמת, עם הרגליים והידיים וקלקולי הקיבה וכיווצי השרירים וגיהוצי כרטיס האשראי. אז קחו גם אתם את הרשימה הזו ותתחילו לסמן "וי" על המקומות שהייתם בהם. אם יש לכם מעל לשלושים סימונים, אני מקנא בכם. אם יש לכם פחות מעשר, אני מקנא בכם פחות.

 

סעו לשלום!

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דב ט.  On 01/12/2005 at 19:15

    /

  • אדאמאסטור  On 01/12/2005 at 20:04

    כמה נעים לצאת למסע גם אם לא עשית למענו דבר. צדק הלאו צה שהיה צריך לא לעשות את הצעד הראשון כדי לעשות את הצעד הראישון.וצודקים אנחנו שנצא מגבולות קניגסברג בין אם היא כפר או לא.

  • פ  On 01/12/2005 at 20:36

    אז זה אומר שמסע אחר משלם לך כדי לקום מהכורסה ולעשות את הצעד הראשון?

  • דוד שליט  On 01/12/2005 at 22:32

    לפעמים, בבוקר, אני מושך את הרגע, מביט דרך החלון, רואה שמיים וחושב, אתה לא קם, אתה מודע לזה שאתה לא קם? מה יקים אותך? מה הדבר שיגרום לך לקום? ואני משוטט במחשבות ופתאום, בלי לדעת מאיפה זה בא לי, אני פתאום מזנק על הרגליים. בשיחזור אחורה, אני תוהה על רגע המעבר הזה, משכיבה נרפית לקימה, די נהנה שזה קורה, כמו לשמוע שהסטארטר עובד ביום גשום, אבל לא מצליח לזהות איך זה עובד
    וזה מזכיר לי באסוציאציה, קטע מתוך סרט של גודאר, אני חושב שזה 'לחיות את חייה'. זקן אחד מספר על איש שעובד באתרי בניה ובמכרות שתפקידו להניח מטען דינמיט, להדליק את הפתיל ולהתרחק מהמקום בריצה. הוא עושה את זה שנים, ויום אחד, בעודו מתרחק, הוא מביט אל רגליו ורואה רגל אחת נשלחת קדימה ואחריה השנייה, ואז הוא אומר לעצמו 'מעניין, רגלי האחת נשלחת קדימה ואז השנייה'. באותו רגע הוא נעצר במקומו, מטען הדינמיט מתפוצץ והוא נהרג

  • חנן כהן  On 01/12/2005 at 22:50

    לא מזמן ציטט לי מישהו "גם מסע של אלף מילין יכול להיות לכיוון הלא נכון".

  • גרי אפשטיין  On 02/12/2005 at 12:02

    אני חושב שבסופו של דבר בכל מקום אתה מבקר פעמיים. לכל מסע אתה יוצא פעמיים. אתה חוזר ממנו פעמיים.
    ואולי גם (בהכללה חסרת אחריות) – אתה חי פעמיים
    .
    מצד שני וע"פ תהליך האינדוקציה – אתה יכול גם שלוש וארבע וחמש פעמים, רק שלמי יש כח לחשוב כ"כ הרבה.

  • גיל  On 18/12/2005 at 9:45

    ההפנייה לקטע מהדף הראשי אומרת שהקטע פורסם במסע אל חיר ( שמו של הירחון בביתנו) ב- 2004. אם כך הדבר הרי שהתרחש כאן פיתול מוזר במרחב ו \ או בזמן כי הגיליון המכיל את דבריך הגיע לכפר סבא רק בשבוע שעבר…

    ולעצם העניין, המסעות שלי התחילו כנראה מתי שהוא, אבל לא נפסקו אף פעם, כך שאני ממשיך להיות על החוף באוסטרליה, ההר בני זילנד, לחופי האגם בארה"ב, הנהר בצפון הודו והתעלה בונציה, גם עכשיו כשרוב רובי יושב במשרד בהרצליה.

    מאוד חסכוני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: