שלשום בקו חמש

 

א.

אני שונא – יותר נכון מתעב – את המסכים האלה שהותקנו במוניות השרות ומקרינים פרסומות וחדשות. עד שיש לך זמן שהוא שלך ורק שלך לבהות או לקרוא ספר, תקעו לך מסך מול העיניים, ואין מה לעשות – כשיש מסך העיניים נמשכות אליו מאליהן, כמו זבובים לחרא.

אני נאבק בזה, מתעקש להביט מהחלון, לקרוא את הספר שאני קורא עכשיו – "אישה כלב ים" מאת קתרין הריסון. ספר בסדר, לא יותר, אבל אני כועס על אריאנה מלמד ומנחם בן שבלי בושה הרשו לעצמם לגלות את הסוף בביקורות שלהם. איזה מין דבר זה, תגידו לי; אין קוד אתי של מבקרי ספרים או משהו כזה?

 

ב.

באחד מבקרים האלה של קו חמש ראיתי את האהבה הראשונה שלי פוסעת ברוטשילד. זו הייתה חוויה משונה, אבל כשחושבים על זה – כל החוויות משונות.

 

ג.

ושלשום הייתה חוויה משונה אף יותר. מכירים את זה שפתאום משתרר שקט במקום רועש ומשפט אחד נשמע ברור? אז זה מה שקרה; ישבנו עשרה אנשים זרים במונית, שברי שיחות סלולריות נישאו באוויר, ופתאום השתרר שקט – זה היה בדיוק כשהמונית עשתה את הסיבוב של הבימה והחלה לעלות בשדרות רוטשילד.

ואז גברת אחת שישבה במושב הבודד השני בטור הימני אמרה פתאום בטלפון שלה: אבא שלי מת הבוקר. והתחילה להתייפח בקול, לבכות בכי שאין שום סיכוי לעצור. אבא שלה מת, והיא במונית שרות. 

שקט של אמפתיה אפף את מונית השירות והכביד על האוויר בעוד האישה ממשיכה לבכות לתוך הטלפון שלה. מת, היא אמרה, הוא מת, ואף אחד לא ידע מה לעשות עם עצמו, חוץ מלשתוק ולנסות לשדר סוג של השתתפות בצער.

 

ד.

מכאן זה רק המשיך להתדרדר. האישה שאבא שלה מת באותו בוקר הייתה צריכה לעשות המון טלפונים, להזמין אנשים ללוויה, להודיע מתי ואיפה, דברים כאלה – סידורים של פוסט מוות. אחת מהשיחות הייתה עם הבן שלה. סבא מת, היא אמרה לו, ההלוויה היום בצהרים. כנראה  שלחרא הקטן היו דברים יותר חשובים לעשות. סבא שלך מת, צעקה-לחשה האישה בקול חנוק מדמעות, ואתה לא יכול לקחת חצי יום חופש מהעבודה?!

 

ה.

וככה היא המשיכה לעשות טלפונים עד התחנה המרכזית החדשה, וכולנו המשכנו לשתוק, ואז ירדנו, ואני לא אמרתי לה כלום, למרות שרציתי. 

 

ו.

הלוואי שלא תדעי עוד צער, גברת. הלוואי שהמקום ינחם אותך עם שאר אבלי ציון וירושלים.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחד מיני רבים  On 27/11/2005 at 23:26

    אני שונא את זהת כאשר אני רוצה לומר משהו נחמד לאנשים ברחוב, לפרגן , לנחם, לגעת.
    אבל הבושה…
    ושוב מתכנס בתוך עצמי ואומר לעצמי מונולוגים שלמים

  • ג'וני דו  On 27/11/2005 at 23:44

    יפה שאחרי מה שקרה לאסף גברון אתה עדיין מעיז לכתוב על מונית השירות בקו 5.

  • תמי  On 28/11/2005 at 7:39

    וגם אני נגד ספוילרים, ולא משנה אם זה ספר, סרט, סדרת טלוויזיה או כל דבר אחר (יש אנשים שנהנים לספיילר בדיחות לקהל השומעים באמצע שמישהו מספר אותן).

  • סופר סתם  On 28/11/2005 at 9:14

    וכנראה שבשבילי תשאר לנצח קפיטן

    .

  • ה  On 28/11/2005 at 16:11

    אם היא היתה סוגרת את הנייד שלה לכמה דקות, כנראה אתה היית כבר מוצא מה ואיך להגיד (אשף מילים שכמוך

  • שוקי  On 29/11/2005 at 3:17

    ואני דווקא מאד אהבתי את פרגמנט ב'.
    גם אני מוצא שכל החוויות משונות, במיוחד חווית אלברשטיין.
    והחוויה הכי מוזרה הייתה לי כשגיליתי מהחלב של איזו עז עושים גבינה צ'רקסית (עיזאת נאפסו כמובן).
    [שוקי, שבבית לימדו אותו שבלוויות וניחום אבלים הכי טוב להתבדח – אבל לא עם האבלים]

  • גילי  On 29/11/2005 at 15:52

    באמת הזוי איך אנחנו נכנסים לפעמים לסרט של מישהוא אחר
    והמשפט בסעיף ו. באמת אתה משתמש בו?(הכוונה בחלק השני)
    הדתיים בנוסף לזה שהם יודעים איך להתתמודד עם המוות "ה' נתן וה' לקח" יש להם את משפטי המחץ האלה .
    בכל סיטואציה מה לומר. מצד אחד נחמד וחוסך התחבטויות מצד שני בנאלי ומנותק רגשית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: