על הקשר בין מחיר הברזל והזיכרון הקולקטיווי

 

א.

באחד מימי השבוע שעבר עברתי ביפו וראיתי איש אחד מפרק גדר של בית ספר שעובר שיפוץ ומעמיס אותה על טנדר שכבר היה עמוס לגמרי בפסולת ברזל מכל הסוגים: אופניים חלודים, מכונת כביסה שכבר לא תסחט שום דבר, משהו שפעם אולי היה מקרר ולא מעט צינורות.

זה היה מחזה מוזר; האיש עבד באמצע הרחוב, בשלווה ובריכוז, מפרק את גדר הברזל, ואף אחד לא אמר כלום. קשה היה לחשוד בו שהוא משתייך לצוות המשפצים שעבדו לא רחוק ממנו, ועדיין – אף אחד לא חשב להפריע לאיש. חוק? נו, באמת. אנחנו הרי מדברים פה על יפו. בעצם, למה ללכלך על יפו: אנחנו מדברים פה על מדינת ישראל, מקום בו החוק הוא אפילו לא המלצה; הוא בדיחת קרש.

זו הייתה הפעם הראשונה שלי שחוויתי מיד ראשונה את מה שמכונה, "בועת הברזל", השוטפת את המדינה. האמת שזו לא הייתה בדיוק הפעם הראשונה, כבר יצא לי לחלוף פה ושם על פני שלטי תנועה חסרים, רמזורים תלושים, ולקרוא בעיתונים על גנבים שמפרקים אנדרטאות בבתי ספר ומעמיסים נגמ"שים חלודים ממלחמת העצמאות. אבל עד אותו אחר צהריים יפואי לא ראיתי את זה קורה מול עיני.

השלווה בה הדבר התבצע – גניבה לאור היום – עמדה בניגוד חריף לכל מה שהתרחש מסביב. זה היה די מצחיק כשחושבים על זה; האנשים העובדים, הנהגים, הסוחרים והקונים, כולם עסקו בפעילות חוקית ויומיומית ונראו טרודים, עצבניים וממהרים ביותר, לוחמים את מלחמת הקיום, ואילו האיש היחיד שעסק בפעילות לא חוקית נראה שליו יותר מבודהא במדיטציית הבוקר שלו, הוא לא נלחם שום מלחמה; הוא היה נראה כמו צייר באטליה שלו.

אתם יודעים מה, אולי זה לא היה רק מצחיק, אולי היה בזה גם משהו עצוב. אתם מכירים אותי, אני לא מאלה שאוהבים להגיד על דברים שהם מסמלים את מצב המדינה, אבל במקרה הנ"ל אין ממש ברירה אחרת: העבריין נהנה משקט נפשי בעוד האזרח נאנק תחת העול.

קחו אותי לדוגמה, אזרח שומר חוק וסדר: כמה שבועות לפני שהתרחש המעשה הנ"ל ירדתי לעשות את סיבוב הבוקר עם הכלבה. מתחת לבית שלי עמד פקח של הסיירת הירוקה ורשם לי דו"ח על סך 430 שקלים בגין העבירה החמורה והבלתי נסלחת של ללכת עם כלבה בלי רצועה מתחת לבית. לא עזרו המחאות, הבקשות, ההסברים והוויכוחים – הדו"ח נרשם, והפקח יכל לפרגן לעצמו הפסקת קפה. כתבתי מכתב לעירייה, בו התרעמתי התרעמות גדולה, אבל ברור לי שזה לא יעזור שום דבר ובסוף אני אשלם את הדו"ח. ברור, אני הרי אזרח פראייר.

נזכרתי בדו"ח הזה ובפקח הזה כשעברתי ביפו וראיתי את האיש מפרק לעצמו גדר של בית ספר. פקח? לא ברדיוס של קילומטר. וגם אם היה פקח, אני מוכן לשים חמש עשרה שקל שהוא לא היה עושה כלום, וגם אם הוא היה רושם דו"ח, אני מוכן להגדיל את סכום ההתערבות – הדו"ח לא היה משולם לעולם ואף אחד לא היה עושה שום דבר. ככה זה, חברות וחברים, וכמו שזה נראה אין שום סיכוי שזה יהיה אחרת, ולא יעזור אם יקדימו את הבחירות למחר בבוקר.

 

ב.

בועת הברזל, או כפי שמכנים אותה אחרים "הבהלה לברזל", איננה דבר חדש, כמובן. היא איתנו כבר שלוש שנים כמעט, אבל בשנה האחרונה נהנים האנשים להאשים בזה את סין, שמארחת את אולימפיאדת בייג'ין בשנת 2008 ובינתיים קונה המון, אבל המון, ברזל, מגבירה את הביקושים ומעלה את המחירים. ככה עובדת שרשרת המזון של הברזל: בסין בונים אצטדיון, וביפו יש בית ספר בלי חתיכת גדר.

מילא הגדר של בית הספר, מה עם כל לוחות ההנצחה האלה שנגנבים מכל מקום אפשרי? רק לפני כמה חודשים התבשרנו שמחפשי הברזל – הקאובויים של ההווה, רק בלי הקסם – לקחו את שלט ההנצחה להרוגי אסון הבונים. אני לא מאלה שמזדעזעים בקלות, אבל הפעם אפילו אני הנדתי בראשי: איזה חולירות!

גנבי הברזל האלה עושים שמות בזיכרון, או בניסיונות הנואשים לשמר את הזיכרון במדינה. לא עובר שבוע בלי שבעיתונים אפשר לקרוא על עוד לוח זיכרון שנגנב, על עוד פסי רכבת היסטוריים שנלקחו. אם לא היינו יודעים שכל זה קשור בעלייה העולמית במחירי הברזל (הידעתם? טונה פח עולה כ-8,600 דולר. זה נראה לי לא מעט, ואפילו גורם לי קצת להבין את האדון השליו ביפו) היינו יכולים לחשוב שמישהו מנסה להתנכל לזיכרון הקולקטיווי.

 

ג.

הזיכרון הקולקטיבי הפומבי של המדינה מתנהל גם, או בעיקר, על הכביש. הבנאדם הרי לא יכול לנהוג עשרים דקות רצוף בלי לעבור על פני ארבעה חמישה אתרי זיכרון מינימום – תאונות דרכים, פיגועים, מלחמות, יו ניים איט. הבהלה לברזל והאולימפיאדה בסין הופכים את הנהיגה בכבישי הארץ לחוויה עם קצת פחות זיכרון.

קיראו לי פוסט ציוני, אבל אני מודה שלא הרגשתי כלום כשקראתי שלקחו משוריינים חלודים ממלחמת העצמאות. אף פעם לא אהבתי את כל הגלעדים האלה בצדי הדרכים. תמיד הם עשו לי תחושה של להסתכל בנגטיב של שלטי החוצות; שני הצדדים של החיים במדינה המוזרה הזו שלנו – פולחן המוות ופולחן החיים, ושניהם מתאפיינים בסוג של חוסר טעם ובחוסר כבוד כלפי האדם שבאמצע, זה שלא מת ולא קונה, זה שרק מנסה להמשיך ולחיות את החיים הרגילים והמשעממים שלו.

מה שדי מקאברי בכל הסיפור הזה הוא שגנבי הברזל לא לוקחים רק גלעדים ואנדרטאות, הם לוקחים גם שלטים ורמזורים ובכך דואגים – יפה מצידם – להמשך האספקה השוטפת של קרבנות הקטל בדרכים. בקצב הזה תמיד יצטרכו עוד גלעדים, ועוד תמרורים. בקצב הזה לעולם לא יחסר להם ברזל.

 

ד.

מה עושים? האמת שאין לי מושג מה עושים. בדרך כלל מדברים על אכיפה, אבל איזה אכיפה ואיזה נעליים? אי אפשר לשים שוטר על כל תמרור, פקח על כל גלעד ומתנדב על כל גדר. זו מלחמה חסרת סיכוי.

אפשר כמובן לחכות לסופה של בועת הברזל, אבל גם היא לא עושה קולות של היעלמות קרובה. האולימפיאדה היא הסיבה של ההווה. כשהיא תעבור, יגיע משהו אחר. מחירי המחצבים והמשאבים הטבעיים רק הולכים ועולים. תקראו עיתונים: מהנחושת עד הנפט – זה כאילו שלטבע נמאס לגמרי להמשיך ולספק את כל המשוגות שלנו, בני האדם.

מה עם הנצחה מפלסטיק? קצת קשה לחשוב על זה ברצינות, לא? כל כך התרגלנו לחשוב על הזיכרון הפומבי כדבר שעשוי ברזל ואבן עד שזיכרון מפלסטיק נראה כמו משהו לא מכובד. פלסטיק הוא החומר של החיים, של החולף, ברזל ואבן הם החומרים של המוות, של הקבוע. בחיים שלנו אנחנו נותנים לפלסטיק לכבוש עוד ועוד שטחים; רק את המוות אנחנו משאירים מחוץ לתחום בשבילו.

 

ה.

כשתגיע המשלחת הישראלית לטקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ין 2008, לא יהיה זה מופרך לחלוטין אם תיגש לאחת הפינות באצטדיון הענק ותניח פרחים: סיכוי סביר מאוד שכמה מהיסודות של המבנים שנבנו במיוחד לאולימפיאדה מכילים בתוכם משהו מהגדר של בית הספר ביפו, מכל השלטים, התמרורים והאנדרטאות לזכר כל הנופלים שלנו, בתאונות ובמלחמות. גם זה סוג של זיכרון, לא? ובכל מקרה, קל יותר להתנחם באמונה הזו מאשר לחשוב שכל האנדרטאות האלה, לזכר כל הנופלים שלנו, גמרו את הקריירה בתור צילינדרים בדלתות של שירותים ציבוריים.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סופר סתם  On 18/11/2005 at 19:58

    לא יודע למה אני כל כל מזדהה אם מה שכתבת. אולי בגלל ריבוי הדואליות ומצבי השחור והלבן שמקופלים אצלך.
    שומרי החוק וציידי הברזל ,אלה שצועדים לתומם על המדרכה ופקחי העיריה, הסינים מול כל העולם הברזל והפלסטיק, החיים והמוות
    .

  • איתן כספי  On 18/11/2005 at 21:43

    באזור מחלף בית דגן, תוך כדי נסיעה ראיתי את האח התאום של זה שאתה ראית, מפרק גדר בטיחות ממתכת.
    התקשרתי למשטרה. רק לאחר מספר דקות הועילה לענות לי בחורה צעירה שהתקשתה להבין את מיקום העבירה.
    חצי שעה לאחר השיחה עימה, לאחר שאני כבר בעבודה, התקשר אלי שוטר אחר וביקש שוב שאסביר היכן בוצעה העבירה. לדעתי הברזלן החרוץ כבר הספיק לפרק את כל השורה שהיתה השם.
    כנראה שהסתיימה התכת הברזים שנגנבו במלונות בטורקיה.

  • גרי אפשטיין  On 18/11/2005 at 23:24

    מה שיפה בכל העניין של הברזל הוא שבארץ לא בונים קונסטרוקציות ממנו אלא מבטון. בארה"ב כן, גם בסין, אבל בארץ הוא משמש בעיקר להנצחה ובטיחות. גדרות ומצבות. מדינה של מלחמות ואסונות.
    מעניין מה היה קורה בסין אילו בארץ הייתה נערכת האולימפיאדה והיינו משלמים ים כסף על בטון. מעניין מה היו הפושטקים הסינים מפרקים כדי למכור לנו?
    מה שם הבטון שפה הברזל?

    במחשבה שניה אם הייתה פה אולימפיאדה ממילא היו מגיעים לפה מיליון סינים כדי לבנות איצטדיונים ככה שזה כנראה הבטון שלהם.

  • אללה הוא עכבר  On 19/11/2005 at 1:47

    הם עם עצבני, אפילו במושגים ישראליים.
    תשאלו את השווייצרים.

  • דוד שליט  On 19/11/2005 at 11:11

    ללא ספק זה סיפור טעון. אפשר לראות בו חזון אחרית הימים בנוסח "וכיתתו חרבותם לחלקי איצטדיונים", והמשך לחזונה של נעמי שמר בשיר מחר, כאשר במשחתות הישנות יטעינו תפוחי-זהב, ובנמלי סין יפרקו את הסחורה וגם את הסיפון. מתכת הזיכרון ללא ספק הולכת וכבדה על הישראלים, אבל לקיים עליה דיון כעת אף אחד לא היה מסכים כי זה כמו לקיים משא ומתן עם הפלסטינים תוך כדי פעולות טרור. האמת, כשהגיעו הסיפורים הראשונים, שהיו כולם קשורים עם כלי מלחמה, חשבתי שיש פה פואטיקה מסוימת, שהחיים מאזנים את כל הפטישיזם הבטחוני שלנו ועוזרים לנו להיפטר מגשר הגלילים של מלחמת יום כיפור וכאלה, אבל כמובן שהעסק מורכב (או מפורק, תלוי איך מסתכלים על זה) הרבה יותר. שלטי דרכים, מעקי ביטחון, זה כבר לא צחוק. מעניין להשוות מה קורה בארצות אחרות, ואיך נלחמים שם בתופעה. בעניין אכיפה, אם זה לייצוא, נראה לי שאפשר די בקלות לשלוט על זה, אם רק רוצים, רודפים אחרי גונבי הברזל באותה נחישות שרודפים אחרי חרשי הברזל במחרטות הנשק הפלסטיניות. איכשהו, אני לא מאמין שזה יקרה. כל הסיפור המתכתי הזה מסתדר טוב עם הוונדליזם הישראלי, עם איזה יאוש מתמשך והולך, כי מתכת בשבילנו זה כסף קטן, תרתי משמע

  • כמה ברזל  On 19/11/2005 at 12:29

    כמה נעים לקום בבוקר יום שבת אביבי זה ולהזכר בברזל של כל אותן ספינות שהטבעת באוקיינוסים.

  • אוליבר  On 19/11/2005 at 14:03

    יש לך חשיבה בורגנית. במקום לדבר על בעיות, אתה מדבר על סימפטום. מה הביא את כל האנשים האלו לגנוב ברזל? מה מביא אנשים לגנוב בכלל? אולי אבטלה חמורה? אולי שכר מינימום שלא מאפשר לחיות בכבוד? אולי מדינה שכל תקציבה הולך לתקציב הבטחון וכוח השיטור האפסי יוצר חברה שבה 'כל דאלים גבר'? אולי ממשלה של פושעים שנותנת דוגמה, איך לומר, לא כל כך אידאלית לאזרח?

  • דרור פויר  On 19/11/2005 at 19:14

    טוב, נתחיל אולי מהסוף.
    אוליבר – לאחותך יש חשיבה בורגנית. כל הדברים שאמרת, כמעט, נמצאים בטור.
    דוד – גם אני עשיתי פחות או יותר את אותו מהלך מחשבתי, אני חושב. בויינט פורסמה אתמול כתבה שאמרה שגם במקומות אחרים בעולם קיימת אותה מכה וגם שם קיימת אותה בעיית אכיפה. איך תאכוף דבר כזה, נורא קשה.
    גרי – זו התגובה הכי קוהרנטית שקיבלתי ממך. אני צריך לבדוק את עצמי…
    כספי – אחרי לא מעט נסיונות שהיו לי להתקשר למוקד, שהניבו פחות או יותר את אותם אחוזי הצלחה כמו שלך, פשוט הפסקתי עם זה.

  • יונת  On 20/11/2005 at 6:47

    פלסטיק זה תוצר של נפט, ככה שעליית מחירי הנפט תגרום לעליית מחירי הפלסטיק.
    אולי נעבור פשוט לאנדרטאות וירטואליות? 🙂

  • אליק בליק  On 20/11/2005 at 9:33

    אפשר גם להסתכל על חצי הכוס המלאה, או ליתר דיוק, חצי הטנדר המלא. הוא מלא במכונת כביסה ישנה, מקרר ישן, ואופניים חלודים. והבחור שאסף אותם בטנדר שלו, למרות שחצה איזה קו או שניים וגנב פסולת בניין (או גדר עומדת), ממחזר.
    הלא האופניים החלודים, המקרר הישן והתוף של מכונת הכביסה היו נשארים ברחובות, או מקסימום נזרקים עם פסולת רגילה, איתה היו נקברים באדמה ומשחררים כל מיני מתכות רעילות (ברזל משחרר מתכות רעילות או שהגזמתי פה?).

    רק צריך לקוות שמחירי בקבוקי הפלסטיק והזכוכית (כמובן מופרדת לצבעים שונים כמו באירופה), מחירי הנייר והקרטונים, מחירי עטיפות הבמבה והביסלי, מחירי השקיות והמרצפות הישנות, פסולת הבניין ומכשירי החשמל הישנים יעלו.

    אם הם באמת יעלו, הרחובות יהיו נקיים יותר, ויותר טוב מכך – אנשים יחשבו פעמיים לפני שיחליפו מכונת כביסה או מקרר, ויתאמצו לתקן את מערכת הסטריאו הלא-מעודכנת שלהם.

  • ש  On 20/11/2005 at 10:45

    לא צריך להמעיט בערך של אכיפה, אפילו אם היא לא פשוטה ולא מבטיחה 100% של מניעת עבירות. קודם כל אפשר וצריך לפעול נגד המגרשים הגדולים ששם זה נעשה – המתכת נגנבת כי יש מי שמשלם בשבילה.
    אם המשטרה תקשה קצת על החיים שלהם ושל האספנים, יעשו פחות עבירות. אי אפשר לשים שוטר ליד כל אשה (וגבר לצורך העניין) ובכל זאת העמדה לדין והענשה מחמירה ומתוקשרת מועילות להורדה של עבירות הטרדה מינית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: