הצנטריפוגה ואני (או: עיון בסוגיית המכונית ככלי דיכוי)

 

א.

מכל הדימויים כולם, או לפחות מרובם, חביב עלי הדימוי של הצנטריפוגה – אותו מתקן פלאי להפרדת חומרים בעלי מסה שונה על ידי סיבוב מהיר. אתם ודאי מכירים את הצנטריפוגה, שחוץ מכל מעלותיה היא גם אחת מהמילים שהכי כיף להקליד.

אני חושב על הצנטריפוגה בכל פעם שאני מייבש עלי חסה טריים, מביט נפעם בעלה החסה הנשאר במרכז המתקן, בעוד המים ניתזים לצדדים ומשאירים אותו יבש, מוכן להיחתך לסלט של ארוחת הבוקר.

החיים, חברות וחברים יקרים, הם הצנטריפוגה הגדולה מכולן. אני לא יודע איך אתם מעדיפים את הדימוי שלכם; האם אתם מדמים את עצמכם במרכז הצנטריפוגה הגדולה של החיים, כמו עלה לח של חסה טרייה המשיר מעליו טיפות מים בדרכו לצלחת, או אולי אתם דווקא מאלה המעדיפים לדמות את עצמם בתור הטבח שמפעיל את הצנטריפוגה. זה לא ממש משנה – מה שחשוב לזכור זה שתנועה סיבובית מהירה מפרידה בין החומרים השונים. חלקם נדחקים לשוליים, חלקם נשארים במרכז. ואתם, כלומר אנחנו, כלומר אני, גם העלה וגם טיפות המים וגם הטבח, כי החיים מקיפים את – וחלים על – הדימוי של הצנטריפוגה מכל הצדדים שלו.

אני, אם אתם מעוניינים לדעת, רואה את עצמי בו זמנית בכל התפקידים – אני עלה החסה, טיפת המים, הטבח, הסועד, ויותר מהכל אני הצנטריפוגה עצמה, כולה; אני התנועה הסיבובית המהירה של החיים שלי והתנועה הסיבובית המהירה של החיים שלי זה אני.

 

ב.

וכל ההקדמה הארוכה הזו באה רק על מנת לספר שהחיים שלי לקחו אותי לעוד סיבוב משמעותי – יש לי עבודה חדשה (זו לא פרידה, חלילה. הטור הזה ב-G יישאר, לשמחתי הרבה). הצנטריפוגה הגדולה של החיים לקחה אותי לעוד סיבוב, ושוב היא מפרידה בין החומרים השונים שמרכיבים אותי. איזה כיף!

הרבה יותר מדי מוקדם לשוחח על העבודה החדשה עצמה; מקום עבודה חדש הוא תמיד סוג של טראומה חיובית שלוקח זמן להתגבר עליה ולהבין מה בדיוק קרה לך. מקום עבודה חדש זה לא צחוק, זו חתיכת סחרחורת מנטלית לא פשוטה בכלל.

אבל למרות כל הבלגן, הרי שאל שינוי אחד מהותי אני לא יכול שלא לשים לב – חזרתי לעבוד בעיר שלי. כלומר, וזה והכי חשוב: אני כבר לא נוסע לעבודה במכונית. בדרך כלל אני רוכב על אופניים ואם מזג האוויר לא מאפשר אני משתמש בתחבורה הציבורית. ותנו לי לומר לכם; זה חתיכת שינוי מטורף.

 

ג.

קשה, באמת קשה, להסביר או לכמת את ההקלה והאושר שאני חש במלאות שבועיים שלמים בלי נהיגה לעבודה וחזרה. זה כמו להיות במשל המפורסם על הרב והעזים: הוציאו את הנהיגה לעבודה וחזרה מהחיים שלי, ופתאום נהיה לי הרבה יותר מרווח בנפש. האמינו לי: הנהיגה לעבודה וחזרה – או מה שמכונה אורח חיים של commuter, מילה שעוד אין לה תרגום מדויק לעברית – זו חתיכת עז.

לא פעם כתבתי פה על חוויית הכביש שלי, שעכשיו אני נזכר בה כמו בסיוט רחוק; אנשים נרגנים שקמו מוקדם מדי כלואים בקופסאות עם גלגלים שבתוכן מושמעות תוכניות אקטואליה אינסופיות שרק מעלות את מפלס הקריזה, וכל מה שהם רוצים זה רק להרוג אחד את השני, לעקוף, לחסום, לחתוך, לצפור, להאט, להאיץ, לשלוח מבטים ארסיים ואף פעם לא לצאת פראייר: ככה מתחיל היום של ה-commuter. עשרים וחמש דקות של מלחמת עולם, במקרה שלי, ואני עוד הייתי בר מזל. היא הייתה כל כך טבועה בי, המלחמה, שבשלב מסוים כבר לא שמתי לב לזה – זה היה עוד בוקר סטנדרטי.

ופתאום שקט. אני יוצא מהבית, עולה על האופניים ואין רזי ברקאי, ואין מיזוג אויר, ואין פקקים, וכל חוויית הבוקר – שאיך שלא תסתכלו על זה הוא החלק החשוב של היום – משתנה לחלוטין. אני רוכב, אני כבר לא יושב פסיבי באוטו, רגל ימין על הגז, יד ימין על ההילוכים, והעולם משתקף, אלים ועצבני, דרך זגוגיות לא נקיות מספיק ומראות צד. אני פעיל, מדווש – בעליות אני מתנשף ובירידות אני עוזב ידיים, והרוח עוברת עלי ודרכי, ואם חם אין לי מיזוג להדליק, ואם קר על האופניים אין חימום, והשבוע תפס אותי גשם באמצע הדרך, ומה אומר לכם? בירכתי את גורלי על היעדר הווישרים. וכשאני מגיע לעבודה (שעליה, כאמור, עוד מוקדם לדבר) – בין אם רכבתי ובין אם הלכתי – אני מרגיש הרבה יותר טוב כי כבר נשמתי, כבר הפעלתי את הגוף, שהוא מכונת הנפש. שאפתי, נשפתי, הזזתי גפיים: לרבע שעה (זה בערך הזמן שלוקח לי) הייתי בתנועה אמיתית, לא מדומה. שבועיים, כאמור, עברו, ואני כבר בקושי מצליח להיזכר איך היה בנתיבי איילון. כמה מהר אנחנו מתרגלים לכל דבר, טוב או רע, מה? במעורפל אני זוכר שבנתיבי איילון לא חשבתי; שרדתי.

 

ד.

אני רוכב, אם כך, או הולך, בעיר שלי בדרכי לעבודה, וכבר אני מנהל יחסים עם אנשים כמוני, שהולכים או רוכבים לעבודה שלהם באותן שעות כמו שלי; הבחורה הבלונדינית שיורדת בשדרה בכל בוקר כשאני עולה, ולפי נקודת המפגש בינינו אני יודע אם אני מאחר או מקדים, הגבר עם הכלב הלבן שקורא את העיתון שלו על הספסל, נהגי המוניות מחוץ לתחנה שמחכים לנוסע. וזה בכלל לא אותו דבר כמו לראות אותם – או להיראות על ידם – מבעד לזגוגיות (הלא נקיות מספיק, אני יודע) של המכונית. עכשיו אנחנו ממש חולקים את אותו אוויר, נהנים – פחות או יותר, תלוי בתנאים – מאותו מזג אוויר. 

השבוע זה עשה לי להיזכר ב"זן ואמנות אחזקת האופנוע", ספר שאותו לא קראתי מזמן – על ההבדל בין להיות חלק מהנוף לבין להיות מחוצה לו. תאמינו לי, חברות וחברים יקרים, לפעמים אני קולט השתקפות של עצמי על חלון ראווה רוכב על האופניים, ואושר גדול ממלא אותי לרגע: אני חלק מכל זה.

 

ה. 

וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הכסף שזה עולה, כל הדלק הזה ותחזוקת המכונית. אחרי כמה חודשים של נהיגה, נדהמתי לגלות כמה כסף עלה בעשן, זיהם את הסביבה והרחיב את החור באוזון (עוד יש דבר כזה בכלל, אוזון?). פה רדיאטור, שם קרבורטור, רצועת טיימינג, ראש מנוע, שמן מנוע, גז למזגן, ביטוח, טסט, וטנק מלא, ועוד פעם טנק מלא, ותבדוק לי גם שמן-מים, ופה שריטה ושם דפיקה ואלוהים יודע מה עוד. יצא שעבדתי בעיקר בשביל להרשות לעצמי להגיע לעבודה. היש אבסורד גדול מזה? כי אם יש אני לא מצליח לחשוב עליו.

אולי תחשבו לעצמכם: איזה פראייר זה, אין לו אוטו מהעבודה. אז נכון, אין לי אוטו מהעבודה, ואין לי סטיקר של מקום העבודה על האוטו של מקום העבודה. אבל מצד שני, בכל השנים האלה על הכביש לא התרשמתי שאלה שיש להם מדבקה עם הלוגו של מקום העבודה על האוטו נראים מאושרים או נינוחים יותר. לא ראיתי אף אחד מהם חוגג את האלפיים שקל האלה בנטו כשהוא תקוע בפקק.

 

ו.

הצנטריפוגה הגדולה של החיים, כאמור, לקחה אותי לעוד סיבוב, ואני כמו עלה החסה ההוא, משיר מעלי את טיפות המים, לומד להסתגל למציאות חדשה, משיר מעלי את מלחמת הקיום של הבוקר. אני לא צופר ולא צופרים לי, אני לא חותך ולא חותכים אותי, אני בקושי נוהג, וכמה שפחות יותר טוב. ובדרך חזרה הביתה יש לי ירידה יפה, ואני נוסע בלי ידיים ומחייך לעצמי: תוגת ה-commuter חלפה לה. נכון לעכשיו, אני שמח.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ה  On 11/11/2005 at 17:17

    זו המילה שמתכנני תחבורה בחרו כדי לתאר את תופעת הנסיעות היומיומית לעבודה, בעיקר של אנשי פרברים המבלים כל יום בנסיעה ארוכה למקום העבודה ובחזרה ממנו.

  • מכבס ותולה  On 11/11/2005 at 17:26

    הלוואי עלי.

  • Moon  On 11/11/2005 at 18:06

    כאחת שנוסעת גם מתייסרת כל יום הלוך וחזור לעיר הגדולה. הייתי מחליפה את הצנטריפוגה במילה מדהימה אחרת שאני חשה הזדהות עמוקה איתה לאחרונה: 'אוטוסטרדה'
    החיים האלה חולפים על פנינו (ואנו בתוכם) אוטוסטראדות, של מילים, ידע, תנועה, מהירות, וכו'…
    ודרור, מזל טוב על העבודה החדשה. חתיכת מסע אחר ממחכה לך וגם לקוראים שלך

  • גרי אפשטיין  On 11/11/2005 at 19:43

    1. צנטריפוגה זו לא מילה שכיף להדפיס (מנסיון).
    2. אם החיים הם צנטריפוגה, אז אני סביבון (מנסיון).
    3. ברכות מסובבות מאחד שעובד מהבית בתור אדריכל (עם נסיון).

  • naama  On 11/11/2005 at 20:53

    דווקא אצלי בדיוק ההפך. אני רוכבת על אפנים כבר 3 שנים לעבודה, לסופרמרקט ובכלל. מרוצה באופן כללי מכל הסיפור. אבל נמאס לי שאין לי אלטרנטיבה והחלטתי לקנות אוטו שיהיה לנסיעות מחוץ לעיר ולערבים גשומים. אני קצת מרגישה אשמה ומפונקת אבל מקווה שאזכור להשתמש באוטו בתבונה.

  • אליק בליק  On 13/11/2005 at 11:01

    אז אני נוסע 30 ק"מ כל יום לעבודה (ניסיתי להשתמש כמה פעמים באופניים אבל עמיתיי לעבודה העדיפו שאפסיק). ואני גם מזדהה עם ההיכרות הבלתי אמצעית עם הבלונדינית מהשדרה, עם האיש על הספסל, מוכר העיתונים והאוויר של העיר, אבל אני גם יודע שכחלק מהמהפיכה התעשייתית, אנשים החלו לעבוד, עוד לפני מאה שנה מחוץ לכפר שלהם. לפעמים הם מזהמים באוטו, לפעמים ברכבת, לפעמים מזהמים בנסיעה קצרה, ולפעמים בארוכה, לפעמים לבד ולפעמים ביחד, לפעמים עם רזי ברקאי ולפעמים עם רשת ב'.
    היה פעם בחור שכתב טור על אינטרנט וגלובליזציות בדה-מרקר שהיה אומר שהגדולה של האינטרנט היא שאנשים יעבדו מהבית, אבל אני לא בטוח שגם הוא מאמין בזה יותר.
    אבל אולי בכל זאת, המהפכה הבאה היא לעבוד מכל מקום בכל מקום בלי ממש להיות שם, איזו מהפכה וירטואלית כזו, שתחסוך בפקקי תנועה וזיהום, אבל גם תחסוך מאיתנו את הקשר הבלתי אמצעי עם הבלונדינית מהשדרה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: