צילתה מרובה מחמתה (או ביקורת על היודו-סוציאליזם)

א.
סוכות, והחגים מאחורינו. חבל. כמה יפים היו השבועות המקוטעים של החודש האחרון; תקופה ברוכה של שבועות עבודה בני יומיים ושלל נאה של חצאי ימים מפוזרים כמו נקודות בונוס במשחקי מחשב, רק להתכופף ולאסוף. נדמה היה כאילו השנה הזו, תשס"ו, רצתה להתחיל איתנו בטוב ודאגה להפיל את החגים באמצע השבוע ולשפר, ולו במעט, את רווחתו הנפשית של האיש השכיר. חודש עבודה של 15 יום? היי! אנחנו בהחלט, אבל בהחלט, יכולים להתרגל לזה.
הוא עוד לא נגמר, אבל כבר אפשר להרים כוסית לחייו: זה היה אחלה של תשרי. הוא יכול היה להיות מושלם אם רק לא היינו נאלצים לסבול כל כך הרבה מוספי חג מיוחדים במהלכו. בשנה הבאה, אני ממליץ לתעשיית העיתונות הכתובה לחדול מכל המוספים המיוחדים, ולתת לכל קורא תלוש זיכוי לקניית ספר שיעביר לו את החג. האמינו לו, זה גם יהיה חסכוני יותר, זה גם יהיה מעניין יותר. הקץ למוספי החג! אני חושש שאם אראה עוד רשימת סיכום אחת, עוד ריאיון חגיגי אחד, אתפוצץ לאלפי חתיכות קטנות של גפילטע-פיש חצי מעוכל. אתם לא רוצים להיות בסביבה כשזה יקרה.

ב.
אז זהו; סוכות, והחגים מאחורינו. חבל. אני מוכרח להודות שמשנה לשנה אני יותר אוהב את החגים, ואת סוכות תמיד אהבתי במיוחד. אחרי חנוכה הוא החג היהודי החביב עלי. למה סוכות? כי מאוד חביבה עלי העובדה שאין לו אוכל מיוחד משלו. זה לא פשוט להיות בלי אוכל מיוחד אם אתה חג יהודי. זה ישר מוריד לך מלא נקודות בליגת החגים. חג בלי אוכל מיוחד הוא אנדרדוג, ולכן אני ישר לטובתו. אם רק היה בו מנהג של חלוקת דמי-סוכות, לדוגמה, הוא היה עובר את חנוכה מבחינתי (למרות שנרות זה הרבה יותר סבבה מסכך).
ואפרופו סכך, ימי הסוכות של ילדותי זכורים לי כעליזים במיוחד, עם לינה בסוכה מתחת לכיפת השמיים של פתח תקווה, ורוח מיוחדת שנושבת ומעיפה את הסכך לגדר של השכנים ולא משנה כמה חיזקת אותו וכמה אבנים פיזרת עליו. כשהייתה מגיעה הרוח הזו ונושבת בשכונה הקטנה והציורית בה גדלתי, פתח תקווה הייתה נראית לרגע כמו סרט של קוסטריצה – סככים עפים באוויר לקול מצהלות הגיל של ילדי השכונה שהיו קטנים מדי להפנים את העובדה המזעזעת שהדברים המעניינים באמת קורים במקום אחר.
הו, ילדות בפתח תקווה – בכמה מעט יכול להסתפק ילד!

ג.
סוכות, אם כך, והחגים מאחורינו. בשבועיים האחרונים ניהלתי חליפת מכתבים מעניינת עם אחד הקוראים, נקרא לו ש., הוא כעס עלי. כאדם דתי, חרה לו מאוד לקרוא בטור הזה דברי כפירה וזלזול באלוהים ובדת היהודית, והדבר קרה לדבריו יותר מפעם אחת ("אלוהים לא יכול על הטבע", כתבתי בספטמבר, אחרי קתרינה, "במקרה של רעידת אדמה במרכז הארץ, הייתי ממליץ לרוץ לכספומט ולא לבית הכנסת").
אני טענתי שאני לא מזלזל, רק כופר, ושדת, אמונה ודרך חיים הם לא חולצת ויסקוזה עדינה שצריכה רק ניקוי יבש כי מים משאירים עליה כתם וככה יוצא שהיא תקועה בארון כל השנה. דת, אמונה ודרך חיים הם יותר כמו ג'ינס. אתה פשוט הולך אתו, נותן לשפשוף, לחיכוך, לבלאי ולטלאי להפוך אותו לשלך. קצת כפירה, אמרתי, זה כל מה שהאמונה צריכה בשביל לשבת טוב על הנפש.
ש. לא ממש התחבר למטאפורות הטקסטיל שלי, ואני יכול להבין אותו. לפעמים אני מרגיש שנתגלגלה בי נשמתה של מוכרת בקסטרו, ומדי פעם היא מתפרצת. אבל מאחר והיה לנו דיבור טוב, ומאחר וחשוב לי להדגיש שאני לא מזלזל בדת היהודית ולהוכיח את זה לחבר שלי הטוב ש., חשבתי  לדבר קצת על סוכות. זה שאין אלוהים לא אומר שהחגים לא נורא יפים וחכמים ושבסך הכל אני די מרוצה שיצא לי להיות יהודי.

ד.
הרבנים הצעירים, המתהדרים מדי פעם בסוג של יודו-סוציאליזם לא עקבי (וגם אם עקבי לפעמים, הרי שלא רואים אותו יוצא מהדרשות היפות ומתגשם במציאות), כבר עלו בדרשותיהם על הקשר בין סוכות ותרבות הצריכה: סוכות הוא החג במהלכו אנו אמורים לנטוש את הקבוע ולעבור אל הארעי, לצאת לשבוע אחד מהלך הרוח הצרכני, הרכושני, ולהבין מה באמת חשוב בחיים האלה. סוכות, בראייה הזו, הוא חג רלוונטי מאין כמוהו.
בגדול, אני יכול להסכים עם הגישה הזו, אבל הרבה יותר מעניין אותי לנסות ולחלוק עליה, לנסות ולטעון שבמתכונתו הנוכחית סוכות הוא דווקא חג קפיטליסטי לאללה. במקום למחות נגדה, כמו שיש המנסים לטעון, סוכות דווקא מהלל את הצריכה, או לכל הפחות מצדיק אותה מבלי דעת, מכשיר אותה.
כך זה עובד: אחרי שבראש השנה ניקה האדם (או אמור היה לנקות) את השולחן שלו מול אלוהים, ואחרי שביום כיפור ניקה (או אמור היה לנקות) את השולחן שלו מול חברו האדם, מגיע האדם אל סוכות: התחנה השלישית. לכאורה, המהלך ההגיוני הבא צריך היה להיות שסוכות יוקדש להמשך החפירה פנימה, אל ניקוי השולחן הגדול מכולם – השולחן של הנפש. קודם אלוהים, אחר כך האחר, אחר כך האני. סוכות אמור היה להיות בסימן אדם מול עצמו.
נהוג לחשוב שהמעבר מהקבוע אל הארעי – ולו לשבוע אחד בלבד – יעשה את העבודה הזו ויכריח את האדם להבדיל בין החשוב והטפל. אני לא חושב ככה.

ה.
מה שקורה הוא בדיוק ההפך. מה שנראה בהתחלה כמו הודאה דתית באמת המרקסיסטית ש"ההוויה יוצרת את ההכרה" הוא למעשה חיזוקה וביסוסה של תודעה כוזבת. במקום להעמיק ולחקור ולנסות לברר עניינים על עצמנו ועם עצמנו – כמו שצריך היה להיות – אנחנו מוצאים את עצמנו חושבים על הדברים הלא נכונים.
טריק יפה עשתה לנו פה היהדות. במקום ללכת בקו ליניארי של חשבון ובירור, כפי שהוצג בסעיף הקודם, באה היהדות ומכופפת את סוכות, סוגרת בעזרתו מעגל שהדבר האחרון שאפשר לומר עליו זה שהוא מייצג איזו אידיאה סוציאליסטית.
במקום לנצל את היציאה לדירת ארעי על מנת להתמודד באמת, ומבחוץ, מול תרבות הצריכה ומול הדרך בה היא גורמת לנו להעריך את עצמנו ואת האחר לפי מה שיש, לפי מה שהושג, מגיע אותו כיפוף והיציאה לדירת ארעי בעצם באה להזכיר לאדם את כוחו המוגבל ואת תלותו בבורא העולם. או, אם תרצו, היא באה להזכיר לאדם את התלות המוחלטת שלו ברכושו. סוכות, בראייה הזו, חוגג את הצריכה, הוא רק נותן לה סיבה דתית. הקפיטליזם אומר: מה שיש לך זה בזכותך, הדת אומרת: זה בזכות אלוהים. הם עובדים יופי ביחד, שני אלה. הם הפכו את סוכות לחג של אי נוחות, של הימנעות, אבל לא בשביל שתשאל את עצמך בשביל מה אתה צריך את כל הדברים שיש לך, אלא בשביל שתתגעגע אליהם.
לא פלא, אם כך, שהחג הסוגר את סוכות ואת החגים, שמיני עצרת, מתחיל מיד את מעגל פרשות השבוע מההתחלה, כמו ממהר להשכיח ממך את השבוע שהיה ולהטביע אותך חזרה בתרבות הצריכה. כמה מהר אנחנו מדחיקים את הארעי.

ו.
אם רוצים להפיח בסוכות מעט מן הרוח האנטי-צרכנית שיכול להיות וחבויה בו, הרי שאת הסוכות צריך לבנות בתוך הקניונים. נכון, שום רוח מיוחדת לא תנשוב שם ותעיף את הסכך, אבל על מנת לערוך חשבון נפש אמיתי עם תרבות הצריכה לא צריך לברוח ממנה – צריך להיכנס בה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ללא שם  On 17/10/2005 at 18:16

    היה נחמד אם בחג הסוכות היינו מצווים (עם שורוק) לשרוף את בתינו כליל, ובתקופה שבין סוכות לפסח, נאמר, לבנות אותם מחדש.

    ליפנים היו כמה תרגילים כאלה.

  • אביבה  On 17/10/2005 at 21:02

    איזה כייף שעוד מעט אתה עוזב שם ולא תצטרך יותר לכתוב לפי מילה.

  • JaneLame  On 17/10/2005 at 21:51

    על דת, פוליטיקה, מי התחיל קודם והאם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? בויכוחים על יש/אין אלוהים אף אחד לא משתכנע. אולי צריכים לשנות את השיטה שבה מתווכחים. לא יודעת. אין לי פתרונות

  • חייש  On 18/10/2005 at 8:56

    בין הקפיטליזם והדת – ישנה יד מכוונת שקובעת למי יש ולמי אין, מה שמגיע מגיע ואין טעם להתקומם. תהיה טוב, תזכה לשפע.

  • תוההה  On 18/10/2005 at 16:34

    לא מעט דיבורים. די מעט אמירה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 18/10/2005 at 17:53

    איך שזה שאף אחד לא סיפר לי על זה??

    הייתי בטוח שיש לנו עוד את חול המועד ואת שמיני עצרת, ורק אז מתחיל ה"אחרי החגים"…

    :-/

    מזל שיש אינטרנט, אפשר ללמוד כל הזמן דברים חדשים

  • הזו גאולה  On 19/10/2005 at 1:07

    בעבור סט שלם של ארבעת המינים, למהדרין, תצטרכו להוציא כמאתיים ש"ח. זה הרבה מאוד מוספים לחג
    קצת פחות מזה ספרים

    כל נער מעל גיל 13 חייב במצוה זו. משפחה שמתהדרת בארבעה גברברים מגדודלי-פאות תצטרך לוותר על סכום לא פעוט, על אחת כמה וכמה אם חושבים על כך שהלולב וחבורתו לא ישרדו יותר משבוע וחצי.

  • אליק בליק  On 19/10/2005 at 11:12

    אהבתי את הרעיון שלך – חשבון נפש עם עצמי. זה נשמע באמת המשך יפה וראוי ליום הכיפורים ולראש השנה, אבל עצמי זה מושג שאינו קיים ביהדות. אין עצמי, יש עם, יש שבט, יש קהילה, יש רב, יש זרם, יש מניין, יש עדה, אבל עצמי לא קיים.
    עצמי מתנהג כמו שאומרים לו ולובש את מה שמצווים עליו, מתעורר מתי שכולם, אוכל מתי שכולם, צם מתי שכולם, וחי בדיוק כמו שאומרים לו.

  • נמרוד ברנע  On 19/10/2005 at 18:09

    מה שאמרת מתחבר לנקודה האוונגליסטית, שבין היותה אחד הגורמים להתפתחות המאוצת של הקפיטליזם בארה"ב היא גם (ומהקשר אחר לחלוטין) מרכיב חשוב בטירוף של בוש וממשלו.
    הקפיטליזם טוען שמה שיש לאדם הוא בזכות עצמו ועצמו בלבד, הדת טוענת שמה שיש לאדם זה בזכות הקדוש ברוך הוא. האוונגליזם בא ומאחד בין שתי "האמיתות" הללו: הדרך של אלוהים לצ'פר את אלו שעבדו אותו טוב ונהגו בדרך הישר היא לתת להם כסף. בנוסף לכך, חסכנות (דהיינו צבירת הון) היא דרך לשבח את אביו של ישו עוד יותר. על מנת להבין עד כמה הדבר הזה מרכזי בארה"ב יש לקרוא על ראשוני המתיישבים-צליינים שם, שהיו אוונגליסטים כולם, והכניסו את הנורמות הללו לתוך החברה כ"כ עמוק עד שהם התנתקו מהמקור הדתי שלהן.

    ובנוגע לזווית האישית שלי לגבי סוכות, אני חושב שהחג הזה, כמו כל חגי ישראל, הוא סוג של פלטפורמה שאפשר להלביש עליה דברים שונים. אפשר לקחת את סוכות לכיוון חשבון נפש עצמי, לכיוון של לצאת ולגלות את הטבע, לכיוון החקלאי (כמו שהיה נהוג בקיבוצים ובמושבים) וכ'. בסופו של דבר יש כ"כ הרבה פרספקטיבות, כ"כ הרבה מנהגים ומסורות ורקע – שרק צריך להצביע ולבחור.

  • אורי  On 19/10/2005 at 19:21

    אבל זאת באמת שאלה גדולה האם היהדות מקדמת ערכים של סוציאליזם או של קפיטליזם? ראו:

    https://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=449209&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0

  • אורי  On 19/10/2005 at 19:22

    אבל זאת באמת שאלה גדולה האם היהדות מקדמת ערכים של סוציאליזם או של קפיטליזם? ראו:

    https://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=449209&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0

  • אחד העם 18  On 20/10/2005 at 0:33

    לעניות דעתי, זה דורש לא מעט חוצפה והתנשאות (ואנחנו היהודים קיבלנו 9 קבין של כאלה, יחד עם רצון עז לריב אחד עם השני וכל מי שאפשר) לקבוע שאלוהים הוא דווקא יהודי. בסה"כ אנחנו מיעוט מבוטל מבחינה אוכלוסיה, כך שהרבה יותר סביר (מבחינה סטטיסטית) שהאל הוא דווקא בודהיסטי או הינדוניסטי. חשבון פשוט. אני לא סופר את הנוצרים או את המוסלמים כי הם העתיקו מאיתנו (המורה! תיראי! הילד השחור שם בפינה מעתיק!)
    כמה תהיות קטנות:
    1. התורה מלאה (מפוצצת) בטעויות, כפילויות וסתם שטויות (למה לעזעזל לא ללבוש פשתן וכותנה יחד?!?!). כל מי שאומר שאלה דברי אלוהים חיים פשוט עוצם את עיניו.
    2. אם אנו דת מונוטאיסטית (חד-אלית), אז למה אלוהים זה ברבים??
    3. אולי אפשר להגיע למאה ה-20 (אני יודע שאנו כבר במאה אחת יותר, אבל אני צנוע בבקשתי) ולהפסיק לקיים מצוות אנכרוניסטיות. כל מי שרואה שומר שבת מזיע כהוגן כשהוא הולך בתחום הישוב שלו במקום להניע את הרכב בשבת, מבין ישר ששמירת השבת לאו דווקא מונעת עבודה. גם כשאומרים את השם המפורש לא ממש יורד ברק מהשמים. (מי אמר יהווה? היא אמרה.. הוא אמר! – בריאן כוכב ענק)

    איך אומר זאת בלדד השוחי מנענע – אמונה זה דבר נחמד, אך אין בינה לבין ההגיון מאומה. אז לא לנסות להסביר לי כמה יהדות היא דת סוציאלית. אני רואה כמה המרצדס של הרבבודיה היא אוטו להמונים.

    חג שמח. דרור – האם אתה עדיין גונב שינה בסוכה?

  • אייל נועם  On 20/10/2005 at 11:47

    אכן,אחד העם,או נכון יותר לומר אחד ויחיד בדורו.
    מעולם לא כתב מישהו כל כך הרבה שטויות בתגובה כל כך קצרה.
    כדאי מאד שתברר את כתובתו של נציג "גינס"על מנת שתוכל להרשם כאלוף.
    אגב,קראת מה שכתבת ?
    הצעה:תמיד תוכל לומר שהדברים הוצאו מהקשרם.
    (הפעם זה ממש נכון)

  • אלי תל אביב  On 21/10/2005 at 6:23

    "הו, ילדות בפתח תקווה – בכמה מעט יכול להסתפק ילד!"

    אהבתי

  • קארל מאר  On 21/10/2005 at 11:29

    האם המשפט "הו, ילדות בפתח תקווה…" מתכתב עם הסמית'ס "Oh Manchester, so much to answer for"?

  • דרור פויר  On 22/10/2005 at 10:16

    אלי מתל אביב, תודה לך בנאדם ששמת לב – זה גם המשפט שאני הכי אוהב בכל הטור הזה. ולקארל מאר: לא, לא התכתבתי, למרות שאני חובב את הסמית'ס.

  • גל  On 22/10/2005 at 22:09

    לקרוא לשכונה שגדלת בה "קטנה וציורית" הוא זילות למושג קטנה שלא לדבר על ציורית.

  • דרור פויר  On 23/10/2005 at 20:20

    גל – לא הבנתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: