הלו, זה רדיו?

 

היום התקשרו אלי מתוכנית הרדיו של גבי גזית. גבי, כך נאמר לי, קרא את המאמר שלי בגנות חשבון הנפש, ומיד חשב להזמין אותי לתוכניתו מחר (רשת ב', 10 עד 12 בבוקר. עוד לא ידוע איפה אני בליין-אפ) שתעסוק, מעשה שטן, בחשבון נפש.

נחמד דווקא, אני אוהב את הגבי גזית הזה וגם לדבר ברדיו זה נעים. אז לפני שאני הולך לישון, חשבתי על עוד שני דברים שכדאי להגיד ברדיו בנוסף לכל הנקודות שהועלו במאמר ההוא. מאחר וברוב הפעמים אני שוכח בבוקר את המחשבה האחרונה של הלילה, חשבתי להעלות אותן כאן וככה אני אוכל לבוא בבוקר ולראות מה חשבתי ומה חשבו אחרים.

 

אז בוקר טוב לי, והנה מה שחשבתי אתמול:

 

א.

הבעיה עם חשבון הנפש היא שהוא הפך קולקטיבי, קיבוצי. המהות של יום כיפור, כפי שאני מבין אותה, היא העיסוק במערכת היחסים שבין אדם לחברו. כלומר, זה קודם כל מדבר על מערכת יחסים של אחד על אחד. אתה מול החבר שלך.

 

א.1.

ההגדרה של האחר ביהדות כ"חברך" היא משמעותית, כמובן, שהרי השפה יוצרת, או מבטאת, או שתיהן, את ההוויה.

 

ב.

חשבון הנפש היהודי המקורי, האמיתי, הטהור והמזוקק, כפי שאני מבין אותו, הוא חשבון נפש שמופנה אל היומיום, אל החיים הרגילים. יום כיפור הוא יותר בעניין של אתה ואני אתמול בתור בבנק הדואר או על הכביש מאשר "האם הם/אנחנו למדו/למדנו משהו מרצח רבין/ההתנתקות".

חשבון הנפש התעוות והפך קולקטיבי – זה תמיד "אנחנו" ו"הם" – וזה דפק לגמרי את כל העסק.

מתמטיקה פשוטה: ככל שהאחריות מתחלקת בין יותר אנשים, לכל אחד יש פחות אחריות.

 

ג.

החלק הכי יפה של חשבון הנפש היהודי הוא שאתה חייב לסלוח. מי שביקשו ממנו מחילה ולא מחל שלוש פעמים, מעלה עליו הכתוב כאילו אכל חזיר ביום כיפור מול סרט כחול בחנות קעקועים או משהו כזה. יורש גיהינום אחולמניוק.

 

ג.1.

אתה חייב לבקש סליחה, אתה חייב לסלוח. אתה חייב לחוות את הסליחה מכל הצדדים שלה. אני מת על זה.

 

ד.

(זה כבר לא לרדיו, זה בינינו. מיוחד לקוראי "החיים בהיר", כמו שאומרים)

 

השבוע סלחתי על דבר שנעשה לי לפני הרבה זמן. בלב שלם סלחתי, סליחה מלאה, ואני אגיד לכם: הסליחה לא הייתה שלמה עד שמצאה את עצמה מבוטאת, עד שמצאה את עצמה ממוענת. הסליחה שלך, בנאדם, לא שווה שערת ערווה אם אין מישהו שמבקש אותה.

 

זה לא היה קל לסלוח, תנו לי לומר לכם זאת, אבל עשיתי את זה.

 

אז השבוע גיליתי על עצמי עוד שני דברים: אני יודע לסלוח ויש לי פצעים שאף פעם לא יגלידו. שלמה ארצי צדק: כי אנחנו כמו כל אחד, הו!

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחד  On 12/10/2005 at 8:43

    צורם שאתה, כאיש תקשורת דתל"ש (כלומר, בעל היכרות טובה עם מקורות העברית), כותב בכאלו אינגלישיזמים:
    1. "זה לא היה קל" לעומת העברית: "לא היה קל".
    2. "תנו לי לומר לכם" — ביטוי אנגלו-אמריקני, גינון שיחה שמקומו לא יכירנו בשיח עברי.

    אינני מדבר בשם הטהרנות, אלא פשוט כקורא שנהנה מכתיבתך בד"כ, גם ברמה הלשונית, שהתאכזב מאוד לגלות את המעידות הללו.

    אשמח לדעת אם אתה מודע להן ובוחר לכתוב כך, או שנפלט לך בהשפעת האינגלישיזמים הפושים בכל חלקה, טובה או פחות טובה, בשיח התל-אביבי.

  • איירין  On 12/10/2005 at 8:46

    נחמד לסלוח, נאצל לסלוח, אבל למה מוכרחים לסלוח?
    אני מתקשה למצוא יופי במנגנון שמחייב אותי לרגשות מסוימים (וזה בהנחה שסליחה היא רגש. שאלה מעניינת).
    היופי שאני מוצאת ביום כיפור הוא בכך שלא מובן מאליו שיימחלו לך החטאים שבין אדם לחברו. שאתה צריך להשתדל, להתייסר ואולי אפילו לפצות, כדי לזכות במחילה הזאת.
    אבל אם "החוק" מחייב אותי לסלוח, בלי קשר לרגשותיי – שיקפצו לי. דווקא לא סולחת.

  • חנן כהן  On 12/10/2005 at 8:57

    לא סתם קיימת הסיסמה "לא נשכח ולא נסלח" כי הם שני דברים נפרדים. אי-הסליחה (מה ההפך של סליחה? נטירה?) היא אישית כלפי מי שעשה את העוול. אין בה שום דבר חיובי לנפש הבריאה. אבל אפילו כשסולחים, לא חייב לשכוח. גם זכירה של עוול שנסלח היא דבר חיובי, כי היא עוד נדבך בלמידה והחינוך האישיים.

  • אייל נועם  On 12/10/2005 at 9:18

    אם יצא לך לדבר עם גבי גזית,שאל אותו אם המונח
    "סליחה"קיים בלקסיקון האישי שלו.
    גמר חתימה טובה

  • אליק בליק  On 12/10/2005 at 9:46

    יש כמה אנשים שאני לא סולח להם. לא סולח, או מסרב להושיט את הלחי השניה, ולתת להם להתחיל את השנה הבאה בלב שקט ובמצפון נקי.
    הרבה ימי כיפור אני לא סולח ליגאל עמיר שרצח את התקווה שלי.
    אני גם לא סולח לנהג שנסע עם עשרות הרשעות קודמות, שיכור והרג חמישה אנשים.
    יש גם איזה אחד, שקולניק, שרוצץ לערבי את הגולגולת, רק בגלל שהוא ערבי.
    וגם כמה מחבלים ומפגעים לא זכאים למצפון נקי, גם אם הם עושים חיים עם שבעים בתולות (או בתולה חסודה אחת לכל מחבל יהודי).
    וככל שאני חושב על זה הרשימה של האנשים שאני לא מוכן לסלוח להם גדלה וגדלה.

  • s.t  On 12/10/2005 at 10:13

    לסלוח זה תהליך
    דרך חיים
    קילוף שכבות הנפש, שלב אחר שלב
    אתה סולח בפעם הראשונה, ואז אתה מגלה שאתה עדיין נוטר, כועס
    ואז אתה מפנה עוד מקום, משיל עוד שכבה, ואז שוב סולח
    וכך הלאה, עד יום מותך
    לסלוח = ללהיות שלם עם עצמך
    וזו מטרה לא קלה להשגה

    או עד לרגע האחרון לפני מותך
    כי פגישה עם המוות היא המקום בו יש לך הזדמנות לסלוח בשלמות
    המפגש עם המוות מזכיר לך מה באמת חשוב, ומה תפל
    ואם אתה פיכח ופיקח ברגע הזה, אתה תנצל את גל ההזדמנות הזו

    אלו שתי דרכים יחידות בעיניי לסלוח

    יום כיפור אחד בשנה? הצחקתם אותי, לא מגרד את קצה הציפורן של הסליחה

  • דרור פויר  On 12/10/2005 at 10:53

    אחד יקר – ודאי שאני מודע לכך. כחסיד גדול של האסתטיקה של המערבון אני אוהב לדבר ולכתוב ככה, רק לא הבנתי מה זה קשור לזה שנולדתי למשפחה דתית

    איירין – את מפספסת את הנקודה, ובכל מקרה: אני מעדיף חוקים שמחייבים אותי להיות אדם טוב. כל אחד יכול להגיד "שיקפצו לי", זה לגמרי בחינם, וכל אחד יכול לסלוח כשזה לא עולה לו כלום.

    חנן – כמו תמיד, מילים בסלע

    אייל – אם יישאר לי זמן, אני אשאל…

    אליק – העברות שציינת, יום כיפור לא חל עליהן. רצח, אונס ודברים מהסוג הזה, עליהן לא מכפר יום כיפור. למרות שאני חייב לומר לך עוד דבר בנוגע ליגאל עמיר. "רצח לי את התקווה"? נו, ברצינות. כל כך חלשה ושבירה היא (הייתה) התקווה שלך? כל כך תלויה באדם אחד (בשניים לייתר דיוק)? כי אם כן, זו לא תקווה מי יודע מה.

    אס.טי (אפשר לקרוא לך אסתי?) – יפה אמרת, רק שאני לא מאמין בתקפות המינוח "מפגש עם המוות". מפגש, אני חושב, זה משהו שאתה חוזר ממנו, לא? האדם מת, לא "פוגש" את מותו. ובכל מקרה, לחיות את החיים בשביל המוות נראה לי רעיון מפוקפק. מפוקפק עוד יותר נראה לי הרעיון של לנצל את הרגע שלפני המוות לחשבונאות זעירה של רגשות שכבר לא יורגשו. המוות אולי ילמד אותך מה חשוב ומה לא, אבל מה תעשה עם הידע החדש שרכשת? הוא לא תקף במקום אליו אתה הולך.
    וחוץ מזה, מה הבאת לנו את המוות הזה על הבוקר?

  • ארתור דנט  On 12/10/2005 at 11:15

    על כל החרצופים שעשינו השנה לאנשים כאן ובאתרים אחרים.
    ומעל לכל על החטא הגדול שעשינו ששירתנו את המדינה הזאת.
    בעיקר בהצקה לשמאלנים ובעידודם להתאבד או לעזוב את הארץ.
    היה לנו גם קטע מיוחד שאהבנו להציק לפרופילניקים ולהרוס להם דייטים.

    עכשיו שאנחנו בעצמנו תקועים בניו יורק עם המחלה הפסיכוטית שלנו ואף כלב לא מכיר בנו, אנחנו מתחרטים ששירתנו את המדינה הזאת.
    אנחנו רואים איזה זבל היא היתה, וכמה צודק השמאל הפוסט ציוני.
    אם היינו שמאלנים מההתחלה, לא היינו מתחרפנים ככה ומגיעים לצפרדעים.
    אם היינו מחבקים את הפרופילניקים ולומדים מהם איך להיות אנושיים ושפויים, יכולנו להיות אזרחים גאים של איזה מקום, של איזה מדינה.

    אבל כמו שאנחנו, אנחנו רק ארתור דנט, בלי ארץ, בלי מדינה, תופסים טרמפים על פוסטים ועל כינויים של אחרים.

    והרבה ד"ש לד"ר טלי וישנה שרשמה לנו הולידל כביקרנו בארץ.

  • איירין  On 12/10/2005 at 12:46

    זהו אוקסימורון.
    אי אפשר להיות אדם טוב בזכות ציות לחוקים, ולא משנה מה הם.
    לכל היותר אפשר להיות אדם שומר חוק, וגם אז, נותרת השאלה האם מדובר בחוק שרצוי או לא רצוי לשמור עליו.
    אדם טוב הוא זה שדחה – מרצונו, בידיעה ובכוונה מלאות, וללא כפייה משום סוג שהוא – את הרוע. ואת זה, שום חוק לא יוכל לחייב אותך לעשות.
    אני חוששת שאתה הוא זה שפספס את הנקודה.

  • דרור פויר  On 13/10/2005 at 20:22

    איירין היקרה, שפינוזה ואני חולקים עלייך, אבל את בטח יודעת יותר טוב

  • חייש  On 17/10/2005 at 0:32

    בין המוסרי לחוקי?
    הרי הציווי לסלוח זהה במעמדו לציווי לא לחצות את הכביש באדום. מקור הסמכות שונה, אך שניהם ציווים. האם קיומו של צו הוא זה שהופך אותך לטוב, או כוונתך, מוסריותך, מצפונך?

  • דרור פויר  On 17/10/2005 at 15:11

    חייש ידידי, ברור שאני מאמין שיש הבדל בין המוסרי והחוקי. לא טענתי בשום מקום שאין הבדל, ומי שטוען כך הוא כנראה מין סוג של פשיסט.

    על כל פנים, הדוגמה שהבאת היא מעולה, וברשותך אשתמש בה כבומרנג: הציווי לא לחצות כביש באדום הוא אחלה ציווי; גם חוסך חיים וגם נותן לנהגים זמן לחיטוט מהורהר באף באותה הזדמנות. הציווי לסלוח עושה בדיוק את אותו הדבר כמו האור האדום: הוא מנווט את התנועה של הרגשות, ונותן לך הזדמנות ללמוד משהו על עצמך באותה הזדמנות. אם הצו הפשוט, של לא לעבור באור אדום, מביא כל כך הרבה טוב לחיינו – קל וחומר שצו השייך לתחום ה"מוסר" יביא טוב לא פחות.

    עצם קיומו של צו לא הופך אותו מוסרי, טוב או מצפוני, כפי שיעיד הצו האוסר לחנות מבמקביל למדרכה צבועה באדום ולבן ומחייב לחנות דווקא במקביל לזו הצבועה כחול לבן.

    בכלל, אני לא מבין למה אתם כל כך נחפזים לעסוק ב"מוסר".

    מקודם אמרתי שפינוזה, ועכשיו אוסיף משהו מהמקורות שמזכיר את דברי אחינו בנדיקטוס: "מתוך שלא לשמה- בא לשמה". תחשוב על זה, ותראה שאני צודק. עדיף שתעמוד באור אדום בחריקת גלגלים ותסלח למי שפגע בך בחריקת שיניים, מאשר שלא תעשה את זה. זה לא קשור למוסר. זה מתחת למוסר, זה התת-מוסר. עזוב את המוסר.

    עזוב את המוסר, חייש. המוסר הוא לא משהו שאתה מטיל לדיון כל כך בקלות. לא כל דבר צריך למדוד במוסרי-לא-מוסרי.

    עזוב את המוסר, חייש. אל תתקומם נגד מה שראוי לא להתקומם נגדו. השאר את המוסר במקומו, חייש, הנח לו.

  • חייש  On 18/10/2005 at 8:50

    (מקווה שתקרא, יש עוד פוסט באוויר והמלאכה מרובה)

    "אני מעדיף חוקים שמחייבים אותי להיות אדם טוב"
    אמרת טוב, אמרת מוסר. אתה זרקת אותו פנימה ואז אתה מתכחש לו כאילו היה מדובר בילד עם תסמונת דאון שנולד למשפחה מעוטת אמצעים. אמרת טוב, תעמוד מאחוריו. חוק הרמזורים יכול להיות נהדר, במיוחד כשאתה נוהג קצת מסטול וכל עצירה היא ברכה. אבל לפעמים, בארבע בבוקר ליד הבית, הוא מעצבן. אנחנו נשארים לעמוד בכל מקרה, כי יש חוק. אם החוק היה נועד להגן אך ורק עליי הייתי זורק עליו זין פה ושם, אבל הוא לא. הוא נועד להגן על הסביבה מפני, בין השאר.
    חוק הסליחה, לעומת זאת, הוא חוק מטונף. הוא מחייב אותך לסלוח לאלו שבאמת פגעו בך, להשלים.
    אתה סלחת לאנשי סי אנד סאן על גזל החופים? אני לא. ואל תגיד לי שזה בגלל שהם לא ביקשו סליחה או כי הם עדיין אוחזים בשרץ. ישנם כאלו שהתנערו מחטאי עברם וביקשו סליחה, ובכ"ז לא ראוים לה. פה נכנסת ההפרדה בין חוק למוסר. מצפוני הוא שיכריע למי ראויה מחילתי. לא חוק. האימרה "אני מעדיף חוקים שמחייבים אותי להיות אדם טוב" היא בעיני אימרה פאשיסטית.

  • איירין  On 18/10/2005 at 10:23

    הצלחת לשכנע אותי בצדקתך.
    אכן, מזל גדול שיש חוקים המחייבים אנשים לסלוח. כך נוכל לנהוג בגסות באורחינו (מכיוון שזהו הבלוג שלך, אנחנו אורחים כאן) בגלל שחלקו על דעתנו, וביום כיפור הבא הם יהיו מחוייבים לסלוח לנו על העלבון, הזלזול ופטירת דעתם בחצי משפט רווי עליונות.
    יפה לך להסכים עם שפינוזה החולק עלי. שניכם יחד מזכירים לי את משל העכבר הרוכב על פיל ומתפעל מהרעש שהם מקימים בלכתם. מפאת כבודו של שפינוזה, לא אציין מי מכם הוא העכבר לדעתי, ומי הפיל.
    אני פורשת ומשאירה את הבמה לחייש. מאז ומתמיד הוא היה אדם עקשן וסבלן ממני, והרבה יותר קשה להעליב אותו.

  • דרור פויר  On 18/10/2005 at 14:25

    איירין, אני מצטער אם נעלבת ומבקש את סליחתך. את לא חייבת לסלוח, כמובן, בטח לא עד יום הכיפורים הבא. אני מקווה שעד אז, בעוד אחד עשר חודשים, תמצאי בנפשך למחול לי ולא כי תהיי חייבת, אלא כי תרצי.

    חייש ידידי היקר – בוא נחליט שאף הוא לא פשיסט עד שתוכח פשיסטיותו.
    מקרה סי אנד סאן לא שייך לדיון שלנו, שכן הוא לא שוכן רק בתחום שבין האדם וחברו. שם נמצא רק קצה הקרחון. אנשי סי אנד סאן עברו על עוד המון איסורים (מוסריים וחוקיים ומה שתרצה), ולכן על דברים כאלה יום כיפורים לא מכפר. החיוב לסלוח, אני מדגיש שוב, הוא לא במערכת היחסים ביננו לבין אנשי סי אנד סאן או הנהג השיכור שרצח שלושה אנשים. להם לא נסלח, כי הסליחה להם חורגת בהרבה מתחום סמכותנו. החיוב לסלוח ביום כיפור, בעיניי, הוא בינך לביני, ביני לבין האיש מאחורי בתור לבנק הדואר, בינך לבין השכנה שלך, שאולי עושה הרבה רעש בלילה, אבל מצד שני מפריע לה שהכביסה שלך מטפטפת על שלה. על אלה יום כיפורים מכפר. אבל עכשיו בכלל סוכות, אח שלי. חג שמח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: