מאמר בגנות חשבון הנפש

 

א.

הימים האלה, בין ראש השנה ליום כיפור, בין כסה לעשור, הם ימים המוקדשים לחשבון נפש (חשבונפש כמו שהיה כותב אולי דוד אבידן).

האמת היא שתמיד אהבתי את זה; יש משהו מאוד הגיוני ונכון, נפשית ופילוסופית, בלהקדיש זמן מסוים בשנה – קצר אך משמעותי – להתבוננות מעמיקה בשנה החולפת ובעצמנו, זמן של הסקת מסקנות, בקשת סליחות וקבלת החלטות שילוו אותנו לקראת השנה הבאה.

כשהייתי קטן – וקטן אכן הייתי – אחד הימים שהכי אהבתי בשנה היה יום ה"תשליך" בפתח תקווה – הו, איך היינו הולכים כולנו ביום השני של ראש השנה לשלולית המעופשת (אז קראנו לזה אגם) ב"יד לבנים", מרוקנים את כיסינו מהחטאים שחטאנו ומפלרטטים עם הבנות. אולי זו הסיבה שהשלולית ההיא הייתה כל כך מעופשת תמיד: שום דבר טוב לא יכול לחיות ולפרוח בבריכה מלאה חטאים. אפילו הצפרדעים עברו דירה. שנים כבר לא הייתי שם, ועד כמה שהדבר תלוי בי, שנים רבות יכולות לעבור עד שאהיה שם שוב. גם אם אחיה את שארית חיי מבלי לבקר שם שוב לא תשמעו ממני תלונה.

בכל מקרה, היה זה יום של קסם גדול, ואם היית מתרכז חזק באמת יכול היית להרגיש קצת יותר קל אחרי שהשלכת את חטאיך לשלולית, אחרי שהכנת את עצמך לחשבון הנפש הגדול של יום כיפור.

 

ב.

אבל בשנים האחרונות חל פיחות משמעותי, שלא לומר מזעזע, במעמדו של חשבון הנפש הישן והטוב. כמו שקרה להרבה תחומים אחרים, גם תחום חשבון הנפש הוא לגמרי לא מה שהיה פעם.

אם פעם היינו חיים את חיינו ומקדישים עשרה ימים מהם לחשבון נפש, היום אנחנו חיים את השנה כולה במין חשבון נפש אחד ארוך, מייגע וחסר תועלת. כל הזמן אנחנו בוחנים את עצמנו, את סביבתנו, וכל יום הוא יום הדין.

אחד מהתחביבים הגדולים (והדי סוטים, אם תשאלו אותי) של החברה הישראלית שלנו, המשגעת והמשוגעת, היא לעשות חשבון נפש, והכי אנחנו אוהבים לדרוש מהאחר לערוך חשבון נפש.

חשבון נפש הוא צו השעה. הביטו נא, חברים וחברות, על השנה שהשארנו מאחור, שעמדה רובה ככולה בסימן ההתנתקות – לא עברו ארבעים ושלוש דקות מבלי שאחד מהצדדים הניצים עשה חשבון נפש לעצמו, ולא עברו עשרים דקות מבלי שמישהו קרא למישהו אחר לערוך חשבון נפש – על ההתנחלות, על הכיבוש, יו ניים איט. כל מגזר וחשבון הנפש שלו.

אפשר לומר שמאז רצח רבין נמצאת החברה הישראלית שלנו בלימבו נצחי של חשבון נפש. עוד כחודש ויומיים, כשנציין עשור ועוד שנה לרצח, הולך להתקיים פה "פסטיבל חשבונפש" גדול, הבומבמלה של רגשות האשם – האם למדנו משהו, אם כן מה למדנו ואם לא, למה לא למדנו. ו"הם" (תמיד יש "הם", לכל צד. הרי ה"אנחנו" לא יכול להתקיים בלי "הם"), האם "הם" למדו משהו, ואם כן מה, ואם לא למה וכולי וכולי. תמיד אותן שאלות, תמיד אותן תשובות. חשבון נפש אינסטנט, רק לשפוך מים חמים ולערבב.

 

ג.

את מי אני מאשים? את התקשורת, כמובן. חשבון הנפש הוא חומר טלוויזיוני מצוין; הוא יכול לפרנס שעות ארוכות של שידורים מיוחדים, פאנלים צעקניים, סרטים דוקומנטריים, כתבות צבע וריאיונות עומק. אין כמו חשבון נפש טוב בין הפרסומות, והשנה שחלפה סיפקה לנו אינספור הזדמנויות לחשבון נפש, חוץ מההתנתקות: דוח העוני, האלימות, קליטת העלייה, תאונות הדרכים, אפילו כשאחת מקבוצות הפאר-עלק של ישראל לא מצליחה להעפיל לאיזה מפעל אנחנו נדרשים לחשבון נפש קצר על דמותו של הספורטאי הישראלי ולמה זה לא הולך לנו. כשקבוצה ישראלית – כמו האימפריה של מכבי פתח תקווה – דווקא מצליחה לעשות משהו, אנחנו ישר מתבקשים לערוך חשבון נפש הפוך.

התקשורת חולה על חשבון הנפש מטעם אחד עיקרי: הוא קל מאוד להפקה. תמיד יש מישהו שמתייסר, תמיד יש מישהו שמאשים.

והכי מעצבן זה כשהתקשורת דורשת מעצמה לערוך חשבון נפש. זה אולי התחביב הגדול ביותר שלה: בחינה עצמית מתמדת על כל צעד ושעל. האם עשינו בסדר כשגיבינו את שרון, האם עשינו בסדר כשתקפנו אותו, האם הוא אתרוג או גויאבה? פרסמנו תחקיר ואחד ממושאיו התאבד: מה עשינו, ולמה, וככה עד אינסוף. יש אפילו מגזין חודשי לעיתונאים בלבד שרובו ככולו מוקדש לחשבון נפש. פעם אפילו היה שם מדור מיוחד בו עיתונאים בכירים הכו על חטאים שחטאו בעבר.

בסוף כל משפט שאתם קוראים בעיתון יושב מישהו ועושה חשבון נפש. לעזאזל! אפילו בתוכניות הריאליטי הבזויות מכולן ובחידונים הטיפשיים מכולם תמיד בסוף הפרק מתבקש זה שעף לערוך חשבון נפש. כל מני אנשים שלא מצליחים לחבר משפט או לענות על השאלה מי היה הנשיא הראשון של מדינת ישראל, עומדים מול המצלמה ומתחשבנים עם עצמם וזולתם. כל פוליטיקאי שלא הצליחה לו הקומבינה עושה חשבון נפש פומבי. תראו את השנה של ביבי נתניהו: שמונים וארבע נקודה שישים ושבעה אחוזים ממנה הוקדשו לחשבון נפש.

 

ד.

נראה לי שהבנתם, פחות או יותר, את העיקרון. חשבון הנפש הוא חזות הכל. אפשר היה לפטור את זה כעוד נוירוזה ישראלית חביבה, אבל אם מסתכלים על זה עוד רגע מבינים מיד מה שקורה פה: חשבון הנפש התמידי הזה מספק לנו את התירוץ המושלם להמשיך הלאה עם הדרעק הרגיל: כבר עשינו את חשבון הנפש, אפשר לחזור לשגרה. חשבון הנפש התמידי הזה (גם) הוא מה שדופק את המדינה הזו, שחיה במצב מתמיד של אינטרוספקציה – מרוב שאנחנו מסתכלים על עצמנו אנחנו כבר לא רואים אותנו. אנחנו, כחברה, כבר מזמן הפסקנו לבחון את עצמנו ואת מעשינו בזמן אמת, אנחנו כבר לא שואלים האם הדבר שאנחנו הולכים לעשות הוא נכון וראוי. מה פתאום, למה, מה הקשר, קודם כל נעשה את זה, נחכה עוד כמה דקות, שיתקרר, ואז נוכל לעשות חשבון נפש כמו שצריך. אנחנו, כחברה, חיים את חיינו בדיעבד. אנחנו כמו נהג שנוהג רק בעזרת המראה האחורית.

 

ה.

חשבון הנפש כבר יצא לי מכל החורים ובגלל זה השנה אני מכריז על מרד ציבורי/פרטי חדש, ואשמח אם תחליטו להצטרף אלי: את הימים האלה, בין ראש השנה ליום הכיפורים, בואו לא נבזבז על חשבון נפש.

אני לא מתכוון לחשוב על מה עשיתי, אני לא מתכוון לסכם ואני לא מתכוון להסיק שום מסקנה. את עשרת הימים האלה, עשרת ימי תשובה, אני מקדיש לדבר עצמו: לחיים. אני פשוט אחיה את החיים שלי כאילו אין שום חשבון נפש בעולם בכלל.

השנה, אנסה לחיות את חיי במטרה להימנע עד כמה שאפשר מחשבון הנפש הבא: אחיה אותם, או לפחות אנסה לחיות אותם, בצורה כזו שתבטל מראש, עד כמה שניתן, את הצורך בחשבון הנפש הבא. למה לבקש סליחה כשאפשר למנוע מלכתחילה את הסיבה לבקשת הסליחה? למה להתייסר על מה שנעשה אם אפשר לא לעשות אותו?

 

ו.

בעיניי, החיים הנכונים, אם יש בכלל דבר כזה (אני עוד מחפש. בואו נעשה עסק: מי שמוצא ראשון, שיספר לכולם), הם חיים נטולי חרטה (ואני מדבר על החרטה כשיטה, לא על החרטה כרגש). חיים של זמן אמיתי. אני לא אומר שאסור להסתכל אחורה, מותר ורצוי, אבל את החיים צריכים לחיות עכשיו, ובמבט קדימה. החיים המוסריים, הנכונים, הם חיים שנעשים מתוך התנועה החיובית של עצמם, כמו דינמו בפנס של אופניים. חשבון הנפש הוא המקל בגלגלי אותם האופניים עצמם: האופניים עליהם רוכבת רוח התקופה.

עזבו אותי מחשבון נפש. אני לא רוצה להתחפר בשוחות של העבר, אני רוצה לרוץ אל הפסגות של העתיד. חשבון הנפש הוא מה שאתה עושה כשאתה עוצר, אבל אם תעצור כל הזמן, איך תתקדם? הא? איך?

היהדות עלתה על זה הרבה קודם, ותחמה את חשבון הנפש לעשרה ימים בשנה. אני חושב שטוב נעשה אם נחזיר את חשבון הנפש לפרופורציות הטבעיות שלו.

גמר חתימה טובה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עזי  On 06/10/2005 at 18:15

    צר לי, דרור, אך נראה לי שאתה מעט מערבב מושגים ומונחים, שלא לדבר על תהליכי נפש, למידה, הסקה והוצאת לקחים.

    "חשבון נפש" אינה זהה לחרטה. חרטה, אמנם, היא תוצאה אפשרית של חשבון נפש, אך אינה מחוייבת המציאות, אלא אם אתה פקיר סגפן מלא רגשי-אשם. חשבון נפש מתייחס לתהליך של ביקורת-עצמית המתבסס על הרהורים והשתקפויות של מה שעבר, זה מקרוב או בטווח זמן ארוך יותר, למען הבנה, הסקה, הפקת לקחים ושיפור אפשרי. חרטה וחבטה-עצמית — שכה מאפיינת את היהדות האורתודוקסית — אינה מחוייבת מחשבון נפש בוגר ורציני. חיזוק, מחמאה וטפיחה על השכם הם תוצאות אפשריות לא פחות. אכן, חרטה היא תוצר רגשי אפשרי של חשבון נפש, אך אוי לאדם שחשבון הנפש שלו מצטמצם ומתכוון מלכתחילה להרהור המחפש את השלילי בלבד. לא רק שזה לא מביא לצמיחה אישית בריאה וראויה, אלא שזה מביא בהכרח לסגפנות והלקאה-עצמית שאין בה יותר מאשר טכס נבוב.

    אה, שכחתי — זו בעצם מטרתו ומהותו של יום הכיפורים…

    אני חייב לומר שמסכים לטענה הסמויה שלך בדבר העיתוי והכללים האידיוטיים של חשבון הנפש הקשור ל"ימים הנוראים", כאילו שחשבון נפש צריך שייעשה אחת לשנה, במועד מסויים, ויימשך 10 ימים… לא רק שזה מטופש, אלא שזה מחנך, כאילו, שאין מקום לחשבון נפש במועד או בהקשר אחר, בניגוד לכל כללי ההגיון והחינוך התקין שאני מכיר.

  • מישל  On 06/10/2005 at 18:47

    הוא סימולקרה של חשבון נפש.

    הזירה הציבורית והתקשורתית מייצרת נון סטופ בעיקר קריאה לחשבון נפש בצד השני, והעמדת פנים שהקורא עצמו כבר אחרי.

    חשבון נפש אמיתי הוא דווקא לעניין.

  • דרור פויר  On 06/10/2005 at 19:47

    עזי, אתה צודק. אני מערבב מושגים שזה נורא, אבל אתה יודע איך זה, לפעמים התנופה של המשפט עדיפה על הדיוק. לפעמים בא לך להפציץ, וכשמתלבשת בעיטה אתה לא עוצר לחשוב איפה נגמר חשבון הנפש ומחילה החרטה.
    אבל אני חולק עליך לחלוטין במה שאתה אומר על היהדות. אני חושב שעשרת ימי תשובה זה יופי של דבר.

    ומישל, גם אתה צודק, וחשבון נפש אמיתי הוא אכן לעניין, אבל מה – לעיתים רחוקות, לא כל יומיים.

  • דוגלאס  On 06/10/2005 at 21:20

    יה, בייבי

    כי לא נולד (ולא יוולד) המניאק שיוכל לעצור את רוח התקופה

    חגים שמחים!

  • מוקי  On 07/10/2005 at 1:00

    כמה חשבון נפש שאני לא עושה, אני תמיד במינוס

  • שוקי  On 07/10/2005 at 3:05

    זה בגלל הנוצרים.
    תפס חזק הקטע הזה של וידויים ומחילות, ורגשות אשמה, והכאה צבועה על חטא. זה לא באמת חשבון נפש, יותר כמו חשבונאות נפש, שלא מעניין אותה שום דבר חוץ מזה שבתחתית העמוד יהיה "אפס", שאומר שיצאת קציד.
    ואם אתה "קציד" זה די דומה למצב שבו אתה "זלב".
    מה זה זלב? זה לא בדיוק "זבל" אבל די דומה.
    הצרה היא שהרבה יותר קל להיות דומה לצדיק מאשר להיות צדיק אמיתי, ואנשים עושים לעצמם בנפש חשבונאות יצירתית. ממרקים קצת את המצפון. מטאטאים קצת רגשות אשמה אל מתחת לשחיט (שזה לא בדיוק שטיח, אבל די דומה. אני מדבר על שחיט מטאפורי כמובן).
    אם אנשים היו עושים את החשבון באמת אז הם היו רואים שהם במינוס גדול, וזה מבעס.

  • vxyurhui nmas vnj.  On 07/10/2005 at 8:34

    זה בדרך כלל, באסוציאציות המקובלות כאן, מזוהה עם "בעיות נפש", "סעיף נפשי". "אתה רוצה לדבר על זה?" (משפט שנאמר בדרך כלל בקונוטציה לעגנית).
    רק בימים אופנתיים כמו "הימים הנוראים" נזכרים פתאום כל הצבועים שגם להם יש נפש, בסגנון הערס הרגיש.
    זו עוד סיבה שלא להצטרף אליהם.

  • ה  On 07/10/2005 at 14:18

    יש היום הרבה כאלה שמעדיפים

    במקום 10 ימים בתחילת השנה

    פעם בשבוע שלושת רבעי שעה כל השנה
    קצת יותר יקר
    אבל נורא נוח

  • חייש  On 07/10/2005 at 16:23

    שכחת את מפלטו של מי שלא מעוניין לעשות חשבון נפש: "שהם יעשו חשבון נפש", לאמור, אני כבר מיציתי כל לקח אפשרי מהפרשיה.

    ולמרות שכתבת שהפסקת להוריד מוזיקה, תוריד devendra banhart – Rejoicing in the Hands
    כך היה נשמע צדוק אם הוא היה יושב ומנגן משהו משלו, במקום כל הקריוקי הזה.

  • תמיד חבבתי את הכתיבה שלך, היא מאוד קולחת וטבעית. ולפעמים אתה גם מצליח להאיר את המובן מאליו באור מעט שונה.
    שנה טובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: