לילה בעיר זרה

 

א.

בעת כתיבת שורות אלה יושב אחיכם בברלין, כפי שתוכלו לקרוא בכתבה בעמודים ככה וככה. יפה ברלין, תוססת ורגועה בו זמנית, אבל לא על ברלין אספר לכם כאן, אלא על עצמי. שהרי לא משנה איפה נמצא הבנאדם, תמיד הוא נמצא שם עם עצמו, ובכל פעם שהוא לומד משהו על מקום חדש, הוא לומד גם משהו חדש על עצמו ואין דרך טובה יותר ללמוד משהו על עצמך מאשר לצפות בעצמך כשאתה במקום אחר, עם אנשים אחרים, אנשים שלא הכרת ועכשיו אתה מכיר.

ולא מספיק שאני במקום חדש (בשבילי), זו גם הפעם ראשונה בחיים שאני נוסע בקבוצה מאורגנת. האמת שפעם אחת הייתי בטיול מאורגן שכזה, אבל מאחר ונסעתי עם זו שאהבה נפשי, זה לא ממש נחשב: כשאתה בזוג אתה אף פעם לא לבד. אבל האדם הזוגי, כשהוא בלי החצי השני שלו, הוא לבד גם אם הוא בקבוצה גדולה של בני אדם. הוא לבד, והגעגוע מזכיר לו את זה בכל נשימה שהוא נושם. זה קצת מצחיק כשחושבים על זה: למרות שנסעתי בקבוצה של אחד עשר איש, מבחינתי נסעתי לבד.

קשה להיות בקבוצה. כל אחד הוא אינדיבידואליסט, זה בטוח. אבל האדם הוא חיה חברתית, מה שאומר שרק בקבוצה יכול האינדיבידואליזם לבוא לידי ביטוי. אפשר לומר את זה גם אחרת: רובינזון קרוזו לא היה אינדיבידואליסט עד שהגיע ששת. כשאתה לבד, המחשבות שלך (לא רק המחשבות, גם הפעולות) הן העץ הנופל בלב היער בלי לעשות שום קול. אתה יכול להיות אתה רק כשיש מישהו אחר, ואני לא הפילוסוף הראשון שעלה על זה – האחר הוא המראה בה אתה משתקף ואתה הוא המראה בה משתקף האחר. פשוט, אבל בכלל לא. הידיעה שבכל רגע נתון משתקפת בך קבוצה שלמה, וההשתקפות שלך מתחלקת בין קבוצה שלמה יכולה להעביר אדם על דעתו, אם רק היה חושב על זה. אבל זה מה שהכי יפה בלהיות בנאדם: אתה לא צריך לחשוב על זה, כמו שאתה לא חושב להעביר את רגל שמאל לפני רגל ימין כשאתה הולך ברחובות הרחבים של ברלין והלילה אוטוטו פוגש את הבוקר. כן, חברות וחברים: גם בברלין עולה הבוקר, וגם פה תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, כמו שכתב רבנו ש. חנוך.

 

קחו ממני הכל, אבל תשאירו לי את החוויה של לילה בעיר זרה. תנו לי לשמוע את דפיקות מגפיי על מדרכה חדשה. תנו לי לסגור את המעיל מפני צינה של לילה לא מוכר. תנו לי לחצות כיכר גדולה ולא מוכרת כשרוח פורעת את שיערי. תנו לי רק את זה; יותר מזה אני לא צריך.

 

ב.

לנסוע בקבוצה זה קצת כמו לנסוע אחורה בזמן, בחזרה אל הילדות, אל מחנה הקיץ שבזיכרון: חבורות נוצרות, יריבויות קמות ונופלות, פתאום אתה צריך לישון עם מישהו בחדר (אתם יודעים מה זה לישון עם מישהו חדש בחדר, לשמוע נחירות של מישהו חדש? זה מטורף!), פתאום אתה מתלבט לאיזה שולחן להצטרף ואיזה רושם יעשה גילוי הלב שהרגע הרשית לעצמך. פתאום אתה צריך להסתדר עם אנשים – הסיכוי שאחד עשר אנשים ירצו לעשות את אותו הדבר באותו הזמן היא אתגר לכל סטטיסטיקאי. פתאום אתה שוב צריך להיאבק על מקומך, במובן הטוב של המילה.

הו, הרושם הראשוני! הרבה זמן עבר מאז שנאלצתי לעשות ולקבל רושם ראשוני – תשעים ותשעה אחוזים מהאנשים שאני נמצא בחברתם ביומיום מכירים אותי ואני אותם – ותנו לי לומר לכם זאת: זה לא פשוט. את רוב הזמן שלך אתה מעביר בלקטלג את האחר, להדביק עליו תווית, להבין שטעית, לקלף את התווית, לקטלג מחדש, ועוד פעם להבין שטעית, ושוב לקלף, ושוב להדביק. תשמעו למה שאני אומר לכם: כל מי שטוען שיש לו חוש לבני אדם, שהוא קולט את האחר על ההתחלה וכל זה, משקר לכם – ולעצמו יותר מכל – בפרצוף. אתה לא יכול להכיר את האחר, בטח לא בשבוע. כל מה שאתה יכול לעשות זה לקוות שהאחר יראה אותך כמו שאתה רואה את עצמך. מאחר וזה בלתי אפשרי, אתה נותר עם סוג של תסכול מטאפיזי – אתה יודע שמה שאתה רואה הוא לא האמת, אבל זו האמת היחידה שאתה יכול להכיל.

והכי יפה בכל העסק הזה שאתה לא יכול להפסיק את הקיטלוג. אין לך שום אפשרות להפסיק להסיק מסקנות על אנשים אחרים. הידיעה שגם אתה, בלי להרגיש בכלל, מכוסה במדבקות חדשות שמכסות מדבקות ישנות, הידיעה שכל הגוף הדמיוני – כל ה"אני" הזה – הוא מין לוח מודעות שכולם מדביקים עליו ומקלפים ממנו יכולה להעביר אדם על דעתו. אבל אתם יודעים מה: ההבנה הזו משחררת.

 

ד.

אתם אולי רוצים לדעת מה למדתי על עצמי. ובכן הנסיעה הזו שונה בדבר אחד בסיסי: זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני הכי מבוגר בקבוצה. לא מדובר בפערים עצומים, אבל בכל זאת: אני הכי זקן פה, או הכי פחות צעיר. זה די מצחיק, כי כל אחד, לפחות עד גיל 35 בערך, מרגיש עצמו – או אוהב לחשוב על עצמו כעל – צעיר. והנה, בנאדם: אתה לא, ולעולם כבר לא תהיה.

בחיים האמיתיים (מצחיק איך אנחנו קוראים לדבר שאנחנו רגילים אליו "אמיתי") אני לא מדבר כל כך עם אנשים שצעירים ממני בשלוש עשרה שנים ולא שוהה הרבה בחברתם. הרי אם נמשיך את עניין המראה נגלה שכל אחד בוחר לו את המראה שהכי מחמיאה לו. פער הדורות, תמיד אמרתי, הוא המצאה של זקנים שלא אוהבים שמזכירים להם את זה.

אבל הנה, שבוע שלם כזה עובר עלי והדבר שאני הכי שמח לגלות זה שאני די מחבב את משא השנים הזה שאני סוחב על כתפיי.

איך זה להיות הכי מבוגר? ובכן, תמיד אהבתי לחשוב על עצמי כעל מבוגר לא אחראי. לשמחתי, הנסיעה הזו הוכיחה לי שצדקתי. הרבה דברים לקחו ממני השנים, אבל דבר אחד כבר אי אפשר לקחת ממני: אני יודע מי אני.

 

ה.

מה שמביא אותי היישר את השאלה: מי אני. ובכן, תנו לי לספר לכם על חוויה קטנה שהייתה לי: באחד מהלילות פה יצאנו למועדון, כל הקבוצה. בסוף הם הלכו ואני נשארתי שם לבד, במועדון הומה גרמנים צעירים. לא עברה שעה וחצי, ואני מוצא את עצמי מוקף חברים חדשים. מרקוס קונה לי בירה, מריו מזמין את הסיבוב הבא, אני מזמין אותם חזרה (הדרך הכי טובה אל לבו של גבר היא להזמין אותו לבירה), מריה, אלכסנדרה ודורותיאה מצטרפות אלינו. הם מספרים לי על החיים שלהם, אני מרביץ בהם תורה. כשאני יוצא משם, כולם מחבקים אותי ואני מחבק את כולם. ריספקט, אומר לי כריסטוף ומצמיד אגרוף לחזהו. אתה אדם טוב, הוא אומר לי.

זה לא הפעם הראשונה שזה קורה לי, בכלל לא. יש לי היסטוריה ארוכה של להיכנס למקומות זרים ולצאת מוקף חברים, ובכל פעם זה מדהים אותי מחדש.

אני יכול לומר על עצמי במידה רבה של ביטחון שאני לא מנהיג. אני לא רוצה שילכו אחרי, אני לא רוצה להחליט בשביל אחרים, אבל עושה רושם שלפעמים זה בדיוק מה שקורה: אנשים, עושה רושם, רואים בי משהו. השנים חולפות וחולפות, ואני מגלה על עצמי שאני אוהב אנשים ושאנשים אוהבים אנשים שאוהבים אותם. מהבחינה הזו לפחות, הנסיעה הזו היא הצלחה גדולה מבחינתי.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שמעון  On 23/09/2005 at 16:21

    נשמע כיף להיות דרור פויר.
    כה רהוט וחברותי. כה מנהיג מלידה.
    כך אתה נשקף מעיניי.

  • פ  On 23/09/2005 at 18:34

    סעיף ג'?

  • גרי אפשטיין  On 23/09/2005 at 21:13

    אתה מבלה עם גרמנים וצייד הנאצים נשכב באדמה.
    זה מה שנקרא חילופי דורות. הנה נהיית זקן.

  • יוסי גורביץ  On 23/09/2005 at 21:36

    הוא אמר שהוא פגש גרמנים צעירים. איכשהו, נראה לי שאם אתה בן פחות משמונים, אתה לא יכול להיות פושע מלחמה נאצי. האנשים האלה לא חייבים שום דבר לאף אחד. הם לא הפושעים והם לא אלו שצריכים לשלם את מחיר פשעי אבותיהם.

  • גרי אפשטיין  On 23/09/2005 at 21:39

    לא נכנס לדקויות.

  • גילעד  On 23/09/2005 at 22:18

    שהחברים ב"גלובס" לא שכחו לעקוץ אותך בשער השבוע…

  • חכם על טיפשים  On 25/09/2005 at 9:53

    The surprising thing about young fools is how many survive to become old fools.

  • שרה  On 25/09/2005 at 16:28

    מדהים איך לקחת נושא בעל מקדם שחיקה גבוה "ואז התברר לי שהסבא שלה היה שומר במחנה של סבתא" וכתבת בצורה עדינה ויפה.
    כמו תמיד

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: