עוד כמה ספרים טובים

 

מלא ספרים טובים קראתי לאחרונה, הנה כמה מהם בסדר לא מסוים.

ובלי לינקים. המדיניות שלי בענייני לינקים ידועה (לי): מאחר ואף חנות לא משלמת לי עמלות (יודעים מה, עזבו עמלות. אני מסתפק בספרים חינם), לא אפנה לאף אחת מהן. פשוט תעשו קופי פייסט על שם הספר, ובחרו חנות בעצמכם. תודה וסליחה.

 

"השם הטוב" של ג'ומפה להירי הוא סאגה משפחתית הודית-אמריקאית. כתוב נהדר. נורא מרגש. מיד המשכתי וקראתי את ספרה הקודם, ספר סיפורים קצרים בשם "פרשן החלומות". חלק מהסיפורים נהדרים, במיוחד זה על הזוג בהפסקת החשמל והסיפור הנושא את שם הספר. כל הסיפורים נעים, כמו הספר, מהודו לארה"ב וחזרה. כל הדמויות במצבי צבירה משתנים של גלות; חלקם מצא בית, חלקם מחפש, חלקם לעולם לא ימצא. היא תעשה אתכם קצת עצובים, להירי. בסוף כל אהבה אצלה נפערת תהום.

 

נהניתי הנאה מרובה מ"הדוקרן של ויטגנשטיין". סיפור מפגשם הסוער של לודוויג ויטגנשטיין וקרל פופר, מפגש שבסופו איים – האמנם? – ויטגנשטיין על פופר בדוקרן! התקרית היא תירוץ לחקירה פילוסופית הבאה והולכת בין שתי הגישות של שתי האישים: מהי פילוסופיה, מהו יש, מה זה מוסר וכמובן: האם בכלל יש דבר כזה כמו "מה זה". עד כמה שאני אוהב את ויטגנשטיין, אני מוכרח להודות שפופר עשה עלי את הרושם העז יותר. הספר מביא יופי את רוח התקופה ורוח המחשבה.

מאחר ועלה ויטגנשטיין, הסתערתי מחדש על "על הוודאות" שלו. כבר עברו כמה שנים מאז קראתי את לודוויג הסוער והמסעיר. בספר מצאתי משפטים שסימנתי שם בקריאה האחרונה (בטח ב-2000), כמו: "את מהות החשבון למדנו דרך למידת החשבון" (סעיף 45. ההדגשה במקור).

לא יודע, הפילוסופיה שלו כבר לא עושה לי את זה – הבנאדם אולי גאון, אבל מתעסק בשטויות.

זה נכון, אבל מצד שני איך אפשר שלא לאהוב את האיש שבהערת שוליים כותב: "היומרות הן משכנתא המכבידה על כושר החשיבה של הפילוסוף". או במקום אחר – בסופה של עוד חקירה פילוסופית מאומצת אודות לא-כלום, כמו מה אומר המשפט "אני יודע שזה כיסא" – הוא פתאום זועק: "האם אין לבדיקה סוף?".

מה אומַר לכם, אני עדיין אוהב את האיש ואת הפילוסופיה שלו, אבל היא מחלה. הפילוסופיה חייבת לעסוק ביֶש, במוסר, בחיים, באלוהים, באדם. דברים כאלה. כשהיא מתרחקת מהחיים ומתעסקת במילה, או ב"שפה", היא הופכת פתאום ללא יותר מתחביב אידיוטי וחסר תכלית, כמו להשקות פרחים מפלסטיק.

זה קישור טוב לעוד ספר שקראתי: "סיינפלד והפילוסופיה". ראיתי שאחת מהחברות פה המליצה עליו. דעתי שונה. זה לא ספר רע, הוא פשוט חסר משקל לחלוטין. אין בו כלום, חוץ מחבורת מעריצי סיינפלד עם תואר פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת ככה וככה שחושבים שלהקביל בין סיינפלד לסוקרטס זה מחוכם ושלהתעמק (עוד פעם ועוד פעם בטרחנות שאין לה סוף) במשפט "זוהי תוכנית על כלום", או לבדוק האם קריימר עומד בקריטריון המוסריים של קירקגור זה פילוסופי. סתם ספר.  

וכל הזמן הם כותבים בספר יאדא יאדא יאדא וחושבים שזה מצחיק. זה ממש הרגיז אותי. אז למה בכלל קראתי את זה עד הסוף? כי תחקירנית של לונדון וקירשנבאום התקשרה והזמינה אותי לדבר על זה, אז קראתי. בסוף היא לא התקשרה, אפילו לא לבטל (אלה, אין להן בושה).

 

אני קורא בהנאה – אם כי באיטיות אין קץ, חודשיים ואני רק בעמוד 100 – את "סיפור ניסויי עם האמת", האוטוביוגרפיה של גנדי. האמיתי כמובן. בחיים לא הייתי מכניס הביתה ביוגרפיה של רחבעם זאבי. בוא'נה, אתם לא מאמינים איזה קרוע הגנדי הזה – בספר קוראים לו גהנדי. כן, האיש גדול, אבל קרוע לגמרי, מענה את עצמו כל הזמן, מחמיר עם עצמו יותר מדי. יחסית לבן אדם שיצא נגד האלימות הוא די אלים נגד עצמו.

קראתי את הביוגרפיה של איינשטיין, השנים הראשונות. מעולה!

בכלל, ביוגרפיות – ואם עוד לא המלצתי לכם על הביוגרפיה של מרקס, הנקראת פשוט "מרקס" אז עזבו הכל ורוצו לקנות – זה קטע טוב בשבילי לאחרונה. אין גדול כאנשים גדולים.

 

היו גם חטיפים: לעסתי במהירות את "מוסיקה צבאית" של ולדימיר קמינר. מצחיק, מעניין, שופך עוד קצת אור על התמוטטות ברה"מ וכל זה. באותה מהירה לעסתי את "מוות בוונציה" של תומס מאן, בהוצאה המחודשת והמקוצרת. מאותה סדרה בלעתי גם את "חיי נישואין", נובלה של דוד פוגל. אם הנובלה הזו הייתה קינוח במסעדה, הייתי קורא לה "פָּרפֶה עֶצֶב".

 

ואוו, כמעט שכחתי – אתם חייבים לקרוא את "הקטרקט בעיני הרוח" של אופיר טושה גפלה. איזה ספר. איזה כלי. סופר גדול חדש מתהלך בינינו. פשוט ספר מעולה.

 

אה, וגם "מיליון רסיסים קטנים" של ג'יימס פריי. ספר שכולו בעיטות. לבטן, לפנים, למפשעה, לעמוד השדרה. ספר כל כך חזק: סיפורו, בגוף ראשון, של נרקומן המתאשפז במכון גמילה. אתם לא תורידו אותו מהידיים ותחלמו עליו בלילות.

 

עכשיו אני קורא וכל כך נהנה מ"רודף העפיפונים". אני ממש בסוף, אבל לא בא לי שזה ייגמר. איזה ספר! מזל שמחכה לי "קורות הציפור המכנית", החדש של הרוקי מורקמי. אין מה לומר, החיים שלי יפים.

 

ולסיום, לינק וסיפור: היום בבוקר, עם הקפה, בכיתי מול האינטרנט, עם דמעה אמיתית שמתגלגלת במורד הלחי והכל. עופר שלח תפס אותי לא מוכן עם הספד מרטיט לכלב שלו שמת. דמעה, אשכרה. לפי כמות הטוקבקים אני לא לבד. ואולי זה רק בגלל שיש לי כלבה.

ואפרופו זה: אתמול אחרי הצהריים אני יורד עם הכלבה, פוסע לאיטי והכלבה פוסעת עוד יותר לאט מזה, מריחה כל עלה וכל ג'אנט ביסודיות אין קץ. אני מחכה לה, עומד מעל עיתון שנזרק ונשאר פתוח על המדרכה. זה ידיעות אחרונות, כנראה מסוף השבוע, ויש בו כתבה על אדיר מילר. אני קורא את הכותרת ("הלך הילד, נשאר החיוך". כותרת מפגרת) וכותרת המשנה. נאמר שם שאדיר מילר כבר בן שלושים ואחת, שיש לו אחיין, שהוא חושב על להתחתן, בלה בלה בלה, כל מני שטויות. האמת היא שאין לי שום דבר נגד אדיר מילר, והאמת שגם לא בעדו.

תבינו, מאחר ואין לי טלוויזיה בבית אני משוחרר לגמרי מהצורך לחוש רגש כלפי אנשים שמופיעים בטלוויזיה. מאדיר מילר, דרך יהודה סעדו וכלה בדני קושמרו ורינו צרור: האנשים האלה לא עושים לי כלום. הם בכלל לא בעולם שלי.

 

בקיצור, אני עומד ברחוב מעל העיתון, קורא על המהפך שחל בחייו של אדיר מילר (לא הייתה לו תוכנית, ועכשיו יש לו), מהרהר בגורלו של אדיר מילר (נולד לו אחיין, הוא חושב על ילדים) והופך בבקשתו (הוא לא רוצה שיקטלו את תוכניתו החדשה). בינתיים הכלבה סוגרת את המרחק בינינו, מתקרבת, נעמדת גם היא מעל העיתון, ומשתינה ישר על הפרצוף של אדיר מילר.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • פאר פרידמן  On 06/09/2005 at 18:26

    אתה בערך היחיד עד כה שהזכיר את גופלה לטובה. תנמק?

  • פרידריך סיינפלד  On 06/09/2005 at 21:23

    מה-זה גדול, 1.80,אפילו שמעון מזרחי מגלה עניין!

  • shira  On 06/09/2005 at 23:32

    המון תודה על ההמלצה על 'המכורה לשינה' באחד הסיקורים הקודמים.
    נכנס ישירות לפייבוריטס שלי. חזק מאוד.

  • הכלבה של פבלוב  On 07/09/2005 at 11:45

    "הפילוסופיה…הופכת פתאום ללא יותר מתחביב אידיוטי וחסר תכלית, כמו להשקות פרחים מפלסטיק "

    בלי המילים שהחסרתי אני חושבת שזה תיאור נפלא של העיסוק הפילוסופי.
    אבל אני רוצה להוסיף גם, שתחביבים אדיוטים חסרי תכלית זה כיף.

    אבל אם אתה בכל זאת לוקח את העיסוק הפילוסופי ברצינות – אז קודם כל ויטגנשטיין.

  • גרי אפשטיין  On 07/09/2005 at 14:47

    1. אני קניתי תואר בפילוסופיה משלוחת אוניברסיטת לטביה, שילמתי 39.99$ ואחרי חודשיים קיבלתי בדואר דף ריק.
    בתור פילוסוף זה נראה לי מופרך.

    2. פרחים מפלסטיק לא צריך להשקות – הם גדלים לבד.

    3. לאחר שש שנים שאני משתמש באותה המקלדת התחילו לצמוח חמציצים בין האותיות אל"ף ו-רי"ש – השקיתי אותם יום יום אך הם נבלו. האם פילוסופית אני אמור להפסיק להגיב ב"רשימות"?

  • יונתן דרור  On 07/09/2005 at 15:35

    קניתי מכונת-פסטרמה משלוחה של אוניברסיטת לטביה, שילמתי 999999.99 ירוקים(במבצע חיסול של סופעונה!), ואחרי כחודשיים קיבלתי בדואר את לודמילה.
    האם פילוסופית אני אמור לזיין אותה (או "לשגל" אותה,בלשונו "הפיוטית" של המשורר ה"דגול", אלכס בן-ארי), על אף העובדה המצערת שלא זו בלבד שהיא מכוערת רצח,אלא שהתברר גם שהיא טרנווסטיט צ'צ'ני ,עם תאווה בלתי-נדלית לפרחים מפלסטיק??
    מצפה בכליון-עיניים לתשןבתכם.

  • גרי אפשטיין  On 07/09/2005 at 18:21

    אל תזיין אותה.
    תאהב אותה.

  • יונתן דרור  On 07/09/2005 at 20:38

    אני פשוט לא אוהב צ'צ'נים.
    למרות שזו אחת מהעליות הריכותיות ביותר שהגיעו לארץ וכו' וכו' (חסר לי שלא אגיד את זה,המחתרת הצ'צ'צ'נית כבר אמרנו?)

    טוב נשב להקריא לה/לו שירים של אלכס בן-ארי.
    אולי היא/הוא יבין/תבין לבד את הרמז ותברח/יברח מהארץ

  • גרי אפשטיין  On 07/09/2005 at 23:32

    יונתן יקירי –
    אל תצחק על אלכס בן ארי , רק לי מותר.
    והציורים שלך החדשים לא רעים. אם זאת אתה שבלוני, לא עמוק ודביל!

  • אייל נועם  On 08/09/2005 at 16:47

    הספק הקריאה שלך מעורר קנאה.
    נהניתי.
    אולי צריך לדרוש מכל מגיב שיוסיף את תמונתו
    על מנת שנראה איך נראה שרלטן/נית.
    שאלה:האם השורש ז.י.ן חייב להופיע בכל תגובה?

  • רואה שחורות  On 08/09/2005 at 23:05

    וזאת כיוון שמסיבות מובנות, היא אינה נותנת את הדגש הראוי לגזענותו המזעזעת כלפי שחורים (נו, אפריקאים, תפסיק), ולחיבתו המופלגת לנערות רכות בשנים. אינני מזלזל בפועלו – נראה לי שהיה יכול ללמד כמה אנשים כאן פרק בהתנגדות בלתי אלימה – אבל אין לשכוח שהיה אדם בעל כמה צדדים פחות סימפטיים. או כמו שאמרה עליו פעם באפי:
    "Well, you know, he was really pissed off."

  • דרור פויר  On 09/09/2005 at 2:55

    פאר (הטוקבק הראשון) – אני לא יודע אם אני היחיד, ומה זה אומר, אבל אהבתי את הקטרקט בעיני הרוח מכמה סיבות. כסופר שלא מצליח לכתוב חיבבתי את הרעיון של לחסל סופרים כושלים. אנשים כמונו לא ראוים לנשים את האויר המזוהם הזה.
    חוץ מזה, אני אוהב את ההומור של ו, את הכתיבה, את אהבת הכתיבה ואהבת הסיפור. זה אחלה ספר, נו. נכון, לא כל הקטעים באותה רמה, ואת חלקם אהבתי יותר ואת חלקם אהבתי פחות. בסך הכל, אחלה ספר.

    גרי, אתה יודע שאני בעדך ושבסך הכל אתה מצחיק אותי, אבל די בנאדם, בבקשה אל תנבל את הפה. זה מעצבן אותי. כנ"ל גם לחבר הדמיוני שלך. כמו שאומרים ברמנים בסרטים אמריקאים גרועים: קחו את החרא שלכם למקום אחר.

    לרואה השחורות: זו פעם ראשונה שאני שומע דברים כגון אלה על המהטמה האהוב. האיש, ככל שאני יכול לשפוט, טהור. הוא טהור ולבו טהור. שרוט, אבל טהור.

  • גרי אפשטיין  On 09/09/2005 at 10:58

    סליחה נשמה
    זה לא אני
    אני (יונתן) מגיב רק כגרי ולא כיונתן כך שאתה יכול להאשים את המתחזה לאלטר-אלטר אגו שלי-שלו.

    האמת, מעניין מי זה…

  • רואה שחורות  On 10/09/2005 at 23:10

    http://www.ipt-forensics.com/journal/volume8/j8_2_1.htm
    בעניין החיבה וגו'. יש עוד תיעוד נרחב בעניין הגזענות כלפי כהי עור, והקשר לשיטת הקאסטות ההינדית.
    לראשונה נתקלתי בנושא בתוכנית של פן וטלר בערוץ שואוטיים האמריקאי. דף התוכנית:
    http://www.sho.com/site/ptbs/topics.do?topic=htt
    יש להם איזה טריק שנותן רק למי שגולש מארה"ב לראות את הדף, צריך להתאמץ קצת כדי לעקוף את זה.

    ועכשיו, קרא את הביוגרפיה של אמא תרזה ותראה את התגובה שלי…

  • אחיש  On 14/02/2010 at 22:19

    אחלה בלוג יש לך, אני עוד אחזור לקרוא פה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: