שנת לימודים טובה ויומולדת שמח

 

א.

חוזרים לבית הספר, בשעה טובה. וכמו בכל פעם שהחופש הגדול מגיע לקיצו ואנחת הרווחה של מאות אלפי הורים נישאת כמו תפילת הודיה באוויר ההביל, אני נזכר מחדש באותה מסיבת יומולדת. אני מהילדים האלה שהיומולדת שלהם חל ביום האחרון של החופש הגדול (כן, מגיע לי מזל טוב. תודה רבה).

לעולם לא אשכח את המסיבה ההיא. אנ'לא בטוח לגבי הגיל, אולי שבע, אולי תשע, אבל זה לא ממש משנה. באותה השנה החלטנו, אני והחבר-הכי-טוב-שלי דאז, לעשות מסיבת יומולדת ביחד. אני מדבר אתכם על שנות השבעים המוקדמות והקשוחות בפתח תקווה, מקום וזמן בו הילדים יצאו לעבוד בגיל שש, רובם במטעי הכותנה האינסופיים ששכנו במקום בו הוקמה בינתיים פתח תקווה הצעירה, או הירוקה, או גני פתח תקווה, או משהו כזה. זו לא היתה תקופה קלה, ואנחנו לא היינו ילדים קלים. אני עבדתי באותה התקופה בניקוי ארובות והחבר-הכי-טוב-שלי דאז הוציא את מטה לחמו מצחצוח נעליים של אדונים מהודרים שהגיעו מרמת גן, בפיהם מקטרות מעלות עשן וגינוניהם מהודרים. רמת גן, פריז – בשבילנו הכל היה אותו דבר.

אני זוכר את חדר הפינג-פונג הגדול בבית החבר. השולחן הירוק כוסה במפה עם ציורים שמחים ונמלא בדברי מתיקה וחטיפים. במרכזו עמדה עוגת יומולדת מפוארת יחסית לתקופה (למי היה אז כסף לנרות? היינו תוקעים גפרורים בעוגה ומכבים אותם).

אני זוכר את עצמי ואת החבר יושבים בראש השולחן. השעה היעודה כבר הגיעה, ואנחנו נרגשים מאוד, חבושים בכובעים משולשים מצחיקים ולבושים במיטב מחלצותינו, על הפטיפון הישן כבר עמדו מוכנים מעט תקליטים עם שירי מסיבות, מנגנים את השירים שעדיין לא נס ליחם, או אולי נס ולא עדכנו אותי. גם ההורים היו שם, מוכנים עם מצלמות תשע מ"מ ישנות.

אז אנחנו יושבים שם, בראש השולחן, מחכים לאורחים שיבואו עם מתנות (למי היה כסף למתנות אז? היינו מקבלים נייר עטיפה חום ובתוכו רגבי אדמה). אני זוכר אותנו יושבים שם, מחכים. מחכים. מחכים עוד קצת. אבל אף ילד לא בא. שעה עברה מהמועד הנקוב, ואנחנו שם לבד, בראש השולחן הגדול, מחכים לאורחים. אני זוכר את תחושת המבוכה המשתלטת, אני זוכר את ההורים מתלחשים, נלחצים קצת. אני זוכר אותי ואת החבר מנסים לאכול קצת בייגלה, אבל לא נותנים לנו. "זה לאורחים".

לא זוכר בדיוק איך ובדיוק למי נפל האסימון ראשון, אבל ההכרה נפלה עלינו כמו אדנית ממרפסת הקומה השלישית: אף אחד לא בא למסיבה. אף אחד לא זוכר שיש לנו יומולדת. אף אחד. זה היום האחרון של החופש הגדול.

ברבות השנים לבש הסיפור מספר גרסאות, חלקן טוענות שאנחנו פשוט שכחנו להזמין. אבל ההמשך הוא כדלקמן; ההורים התעשתו ראשונים, נחלצים להגן על הבריאות הנפשית של שני הגוזלים המדופרסים שישבו בראש השולחן הריק, כובעים משולשים מצחיקים לראשם והמוסיקה השמחה מהפטיפונים רק מדגישה את תחושת התלישות. ההורים יצאו שלוחים כאיילות במרחבי השכונה, לאסוף כמה ילדים שיבואו לחגוג אתנו את יום ההולדת.

את הסוף אני פחות זוכר, ואת הזיכרונות אני משלים לבד. כנראה שבאו כמה ילדים, מן הסתם הרימו אותנו על כיסאות מספר פעמים כמספר השנים שחיינו עד אז, ועוד פעם אחת לשנה הבאה, כנראה קיבלנו קצת מתנות (אולי זו היתה השנה בה קיבלתי את הסט של החשמלאי הצעיר?), מן הסתם שרנו שירים, סביר להניח ששיחקנו משחקי חברה. אני באמת לא זוכר. הדבר היחיד שנשאר הוא המבוכה שבהכרה: אף אחד לא בא למסיבת יום ההולדת שלי.

 

ב.

האירוע, דוקטור, לא זכור לי כטראומה. ההפך הוא הנכון; זה סיפור מצוין לספר בחברה או לפתוח אתו טורים בעיתון. מבחינתי, מדובר באירוע מכונן – הוא כמעט הדבר היחיד שאני זוכר מילדותי באם המושבות (חוץ מהטיפוס הקשה במעלה הארובות של העשירים, החום הלוהט בארובות והפנים השחורות מפחם).

לשאלתך, דוקטור, אני לא מתעורר בלילות שטוף זיעה קרה מחלום בלהות על שולחנות פינג-פונג עמוסי ממתקים וריקים מילדים. אפשר לומר במידה לא ברורה של ודאות כי בריאותי הנפשית לא ניזוקה. אולי רק קצת, בקצוות, אבל היי – מי יכול לומר שנפשו שלמה לגמרי. ככל שהשנים עוברות, אני מדמיין את הנפש שלי כמו פורד אסקורט סטיישן מודל 74; חבוטה בקצוות, שרוטה בצדדים, הצבע החיצוני קצת מתקלף, המנוע מתחמם והרדיו פולט רעשים לבנים, אבל היא עדיין נוסעת בנאמנות בכבישים המהירים של החיים (תמיד רציתי לכתוב "בכבישים המהירים של החיים"). אני אוהב את הנפש ככה, במיוחד את הנפש שלי. אין בי הרבה סבלנות לאנשים עם נפש של ג'יפ ארבע על ארבע שהניילונים עוד עליו ובגלגליו עוד לא דבק אבק הדרכים. חיים בלי טראומות קלות וזיכרונות שנויים במחלוקת אינם חיים. האם הייתי מי שאני אם כולם היו זוכרים את המסיבה ההיא ומופיעים בזמן? אולי. אולי גם הייתי עדיין נשאר אני גם אם לא הייתי מחליק כמה שנים אחרי זה ושובר את השן הקדמית. אבל ה'אולי' לא משנה.

 

ג.

מה בכל זאת לקחתי אתי מאותו יום חם של שנות השבעים המוקדמות באם המושבות? אני חושב שבאותו היום ניטעו בי כמה זרעים של כמה פורענויות. אז הבנתי לראשונה, אם כי בבהירות מעורפלת של ילד קטן, שהכל יחסי: היום הגדול שלי הוא לא יום גדול עבור אנשים אחרים. עבורם, אם כבר, זה היה ההפך. היה זה יום עצוב, ונוגות של סוף-חופש עמדה באוויר. מחר חוזרים ללימודים, למי יש כוח למסיבות. הבנתי שהכל יחסי בחיים, אולי חוץ מחדר ריק מקושט בבלונים צבעוניים.

עד היום אני מוצא את עצמי עליז במידה חשודה במסיבות יומולדת של אחרים, ומהורהר במידה רבה ביום ההולדת של עצמי (מצחיק, הוא חל אתמול, אבל בשעת כתיבת שורות אלה, כמו שאומרים, הוא עדיין לא קרה. זה מין מסע קטן בזמן. סביר להניח שבזמן שאני קורא שורות אלה אני במצב של חמרמורת מסוימת, ודאי נבוך קמעה מהגילויים החושפניים), אני עדיין מופתע קצת אם באים אנשים, אם הם זוכרים ת'יומולדת שלי. כן, דוקטור, אפשר לומר שנפשי לא ניזוקה כהוא זה מאותה התקרית. יצאתי ממנה נקי כמו אסלה בערב פסח.

 

ד.

אז הופ הופ טרללה גדלתי בשנה, והילדים חוזרים ללימודים. זה אולי יום שמח להורים, אבל זה בהחלט לא היום הגדול של המורים, שרובם, אני מניח, היה מעדיף להמשיך עוד קצת את החופש. מסכנים המורים. חרא כסף, מינימום כבוד, ושרת חינוך שמתייחסת אליהם כאל אויב. "ניצחתי אותם במלחמה", היא אמרה השבוע. איך היא לא מתביישת, האישה הזאת? היא רוצה שתלמידים יקומו לפני מוריהם, אבל באותה השעה ממש דואגת לפגוע בכבודם של אותם מורים בדיוק. מכל הדיבורים הגבוהים שלה לא יצא כלום, דבר וחצי דבר. מכל הרפורמות המפוארות נשאר אוויר חם.

אני דווקא מחבב את המנהג של לעמוד כשהמורה נכנס, אבל אם אתם רוצים שבאמת יכבדו את המורים, תשלשו להם את המשכורת. הדבר היחיד שמביא כבוד במדינה הזו זה כסף. ילד יכבד הרבה יותר את המורה שלו אם זה יבוא לבית הספר במרצדס מאשר כשהוא קורא בעיתון שאלפי מורים נמצאים בסטטוס של נזקקים.

 

ה.

אני קצת מקנא בילדים האלה, שחוזרים – או אולי כבר חזרו בעצם – ללימודים. כשאתה ילד, ההתקדמות שלך נראית הרבה יותר ליניארית, מסודרת, מהירה. אלף, גימל, חית, י"א, שליש ראשון, שליש שני – כילד, אתה ממש יכול להרגיש שאתה מתקדם.

מהמבוגר, לעומת זאת, נגזלה תחושת ההתקדמות. החיים שלנו הם פחות ליניאריים, פחות מתקדמים. כשאתה ילד, אתה כל הזמן הולך לקראת משהו, יש קו ברור של התקדמות. כשאתה מבוגר הכל מתמסמס, כאילו מישהו שפך מים על הנייר שעליו מצויר הקו הזה, והכל נמרח.

ועדיין, שנת לימודים טובה לילדים ויומולדת שמח לי.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חנן כהן  On 01/09/2005 at 18:17

    היומולדת שלי היה לפני כמה ימים, אז אם אתה רוצה, נחגוג ביחד בשנה הבאה.

  • איילת  On 01/09/2005 at 19:21

    יש לי אח גדול עם יומולדת כמו שלך ואפפם לא חשבתי על זה. תודה על ההשקפה, בזכותך אני אסתובב כל היום עם הדימוי של אסלה בערב פסח בראש. עונש כזה כנראה (אז שוב תודה כי זה בטח יתחבר איפושהו ליום כיפור)ץ
    שנה טובה.

  • נועה17  On 01/09/2005 at 19:45

    לגבי סעיף א' – תודה לאל לי זה לא קרה, אבל לאורלי (ילדה אחרת בכיתה) זה דוקא כן קרה – אף ילד לא בא ליום הולדת שלה לפני 32 שנה (היא היתה מה"לא מקובלים" ולא היו לה חברים, כנראה). המחנכת נורא כעסה על כל הילדים שלא באו, הראתה לנו צילומים מהיומולדת הריק (!), עשתה לנו סחיטה רגשית רצינית, וגם הכריחה אותנו לקנות מתנה. היו ימים …

    לגבי סעיפים ב'+ג' – היומולדת הריק של אורלי דוקא היה די טראומטי והשאיר לי שריטה לא קטנה בנושא

    ואחרונים חביבים, סעיפים ד' + ה': אני לא נושמת לרווחה כשדרדקי חובשים שוב את ספסל הלימודים. אני מעדיפה חופש גדול (וגם הם) כי לא צריך להעיר בבוקר, לזעוק חמס שילכו לישון בערב, להכריח להכין שעורי בית, לחתום על מכתבים מעצבנים, לבלוש ביומנים, לסדר תיקים, לענות על טלפונים נוזפים וכו'…

    המורות שלהם דוקא ממש בסדר – האמא וצאצאיה קצת פחות…
    וחוץ מזה לימור לבנת היא באמת עונש בלתי נסבל למורים, לתלמידים ולשאר אזרחי ישראל.
    מה עשינו שהיא מגיעה לנו?!

  • תמי  On 02/09/2005 at 8:48

    אנחנו חולקים את אותו המזל. רק שאני בצד המאוחר שלו, זה שיוצא אחרי שנת הלימודים.
    לאחותי יש יום הולדת בחופש הגדול, ואכן בעברה ישנה תקרית דומה לזו שתיארת, אלא שלא היה לה אפילו התירוץ של חופש גדול – היא היתה בת 20 בערך.
    נחמה פורתא?

  • נגה  On 02/09/2005 at 9:41

    מזל טוב. גם אני החודש. תגיד, דרור, הסיפור הזה על האפחד לא בא- היה באמת? או שזה הסיוט הארכיטיפי הזה שיש לכולנו, גם כשאנחנו גדולים?
    ועוד דבר,אני חושבת הרבה על העלמות הסימנים לליניאריות כשאנחנו גדולים. לפעמים אני מצטערת שאנחנו לא מקבלים תעודות יותר כל שלושה חודשים,כשהמקצועות הם-קריירה,זוגיות, יחסים בינאישיים,יחסים עם ההורים,מעורבות אזרחית. במחשבה שנייה, כשאני מביטה ברשימה הזאת- אולי עדיף שלא.
    ולגבי הליניאריות, יש לי הרגשה כשמגיעים לגיל מסויים- תחושת הליניאריות חוזרת בענק. עוד טרימסטר- עוד קמט.

  • דרור פויר  On 02/09/2005 at 15:12

    נגה, כן. זה קרה באמת
    תמי, לא. אני לא מתנחם מצרות של אחרים.
    נעה17, מה שאת מתארת נשמע רע מאוד מאוד
    איילת, תודה
    חנן, מזל טוב!

  • יש לי רק שאלה  On 04/09/2005 at 14:19

    מילא לימור לבנת, אותה המורים לא בחרו – אבל תראו מי מייצג את המורים עצמם: אחד עילג והשני עבריין.
    העבריין (רן אשר, ראש ארגון המורים) איתנו כבר הרבה שנים, שרד בקלילות אישום חמור (הכולל הוכחות מוצקות!) בקבלת כספים במרמה. הוא אפילו חצי אישר את זה. האדון קיבל משכורת מכובדת של מורה להתעמלות מעיריית אשדוד, ולא ראה משרוקית מקרוב הרבה שנים קודם.
    העילג (יוסי וסרמן, מזכיר הסתדרות המורים), החליף עילג אחר שנתפס בעודו גומר אוניברסיטה ביומיים על סמך עבודות של אחרים. יש סקרנות רבה בצפייה מה ימצאו אצל העילג הנוכחי.

    לבנת היא הרי תמצית הגוף שבחר בה (מי אמר מרכז הליכוד?). אז מסתבר שככה המורים רוצים להיות מיוצגים – ואלה הם דמויות המחנכים הראשיים של מדינתנו הצולעת.

    ובתור מי שמכיר מורים מקרוב (אמא שלי אחת כזו, מזל שהיא לא קוראת כאן) אני יכול להעיד שהמורים לא היו יותר טובים אז. בתרגום חופשי מהשיר "Sunscreen": כל דור חושב שפעם פוליטיקאים היו אציליים וילדים כיבדו את הוריהם.
    מורים תמיד היו במקצוע לא מוערך, השתכרו פחות מדי ונתקלו בלקוחות קשים. לעומת זאת, כל אחד מהקוראים היה רוצה את החופשות ושעות העבודה שיש להם.

    לאחר כל הדברים האלה, את ילדי אני שולח בשקט למערכת החינוך. לדעתי, אני לא עברתי במערכת טובה יותר ואין לי יותר מדי תלונות על התוצאה. אז מתקנים איפה שצריך (מורים פרטיים), מקטרים וממשיכים. בכלל במדינה (ושוב, זה היה נכון גם בעבר) כסף עונה בקלות על החידלון של המערכות הממשלתיות (בריאות, בטחון אישי, דוגמאות לא חסר).

    ושנת לימודים נעימה.

    ומזל טוב!!! דרור, בן כמה אתה? במילים אחרות, בן כמה היית כאשר זחלת בארובות ק"ק פתח תקווה בסוף שנות השבעים?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: