הסרט והשיח

 

א.

בימים אלה, כשתוכנית ויסקונסין ממריאה בישראל – אם אפשר לקרוא לקרטוע הזה בשם "המראה", ולא ממש אפשר – יכול להיות שכדאי ולנצל את הימים האחרונים שלפני ההינתקות כדי להסב את קבצני הצמתים למחלקי סרטים וסטיקרים. נכון, הכסף לא משהו, אבל היי: זו עבודה, לא? ואם תגידו שמדובר בחלטורה קצרת מועד ושעוד מעט הכל מאחורינו, אאלץ לפטור אתכם כתמימים. במקום המשונה הזה תמיד יחלקו סטיקרים, וכמו שזה נראה עכשיו, גם תמיד יהיו סרטים, כי הסרט הולך ותופס את מקומו של הסטיקר בשיח הציבורי בישראל.

כל הבלגן הזה הופך את העמידה בצומת לחוויה ביזארית משהו. יותר מדי אנשים ניגשים אליך, לכל אחד אג'נדה, כל אחד רוצה ממך משהו או מעוניין להעניק לך משהו. זה מעט מבלבל, שלא לומר מטריד. הייתי מעדיף בהרבה אם היה ניגש אלי בנאדם אחד, נציג הצומת, מגיש לי סרט כחול, סרט כתום, סטיקר לבחירתי ובסוף גם מבקש ממני שקל, שיהיה לתרופות. אני מאמין שצעד כזה יכול היה לחסוך לנו לא מעט זמן, שלא לדבר על חיסכון עצום באנרגיה: כל פעם שפותחים חלון המזגן בורח, ואז האוטו צריך לעבוד יותר קשה על מנת לקרר את עצמו. כל זה עולה לנו הרבה כסף. העולם עומד בפני משבר אנרגיה, ובכל פעם שחלון של מכונית נפתח לרגע אנחנו מקרבים את קץ העולם.

אז בבקשה, לפני שאתם מדברים גבוהה גבוהה על אחדות העם, שימו לב גם לפרטים הקטנים. ולא פחות חשוב: ככה אפשר להאשים את הצד השני גם במשבר האנרגיה, מה שאוטומטית יגרור הנפקת סטיקר חדש ("יהודי לא מבזבז דלק של יהודי". "אחי, המזגן עובד!") וסרט בצבע שעוד לא היה לנו.

 

ב.

הו, השיח הציבורי בישראל! איזו ישות עלובה. זה שיח זה? זה בררה. ככל שהזמן עובר, והוא עובר, מצטמצם השיח יותר ויותר. הייתי אומר שהוא מזדקק או מתרכז, אבל זה לא יהיה נכון: נכון יותר יהיה לומר שהוא מתבסס, מלשון חוזר אל הבסיס.

ליד הסרט, ולא משנה מה צבעו, נראה פתאום הסטיקר כתורה של ממש, משנה סדורה, טיעון לוגי בנוי למופת: היי, יש שם לפחות שלוש ארבע מילים! מה גם שהרבה מהסטיקרים מכילים פנייה ישירה למישהו – מראש הממשלה ועד ל"אחי". יש בהם הרבה גוף שני, לא מעט גוף ראשון. כמעט ואפשר לכנות את הסטיקר ככלי לאמירה אישית, מורכבת.

את הסטיקר ניתן לראות כבנו הלא חוקי של עידן הטלוויזיה להמונים, או לייתר דיוק, של אחד ממרכיביו המהותיים, ה"סאונד-בייט": התקשורת המהירה מכריחה את הדוברים לתמצת את המסר ולהבהיר אותו. מאחר והטלוויזיה קובעת את הדרך בה אנו חושבים על המציאות וחווים אותה, זלג הסאונד-בייט אל החיים של כולנו. הסטיקר הוא הסאונד-בייט של ההמונים. המשפט האחרון, אגב, יכול להיות אחלה סטיקר.

 

ג.

הסרט – ולא משנה מה צבעו ולא משנה איפה תליתם אותו – הוא השלב הבא באבולוציה ההפוכה העוברת על השיח הציבורי. ממילים עברנו לפחות מילים, משם ירדנו אל הצבעים. יותר ברור מזה, אין. למי יש כוח לקרוא את כל הסטיקרים האלה שיש לך על האוטו, אח שלי, תגיד לי מה הצבע שלך ובוא נסגור עניין. בעד או נגד? כתום או כחול? איתי או נגדי? מהר, אין לי זמן לבזבז על הדעות שלך והרגשות שלך. תן לי את הצבע ושחרר אותי. בעד או נגד? כתום או כחול? אתה אח שלי או שאני שונא אותך?

סרט עם צבע שיגיד בשבילך מה אתה חושב. תגידו לי אתם – כמה נמוך עוד אפשר לרדת? מה יהיה השלב הבא אחרי הצבעים? לדעתי, אנחנו יכולים ללכת לשני כיוונים: 1) צורות. העיגולים בעד, המשולשים נגד. המתומנים בעד, אבל מצד שני הם מזדהים עם הכאב של המשולשים. 2) הכיוון השני, שגם אותו קשה לפסול אותו על הסף, הוא נהמות. "וואוו" הם אלה שנגד, "טסססס" הם אלה שבעד. "זזזזז" בעד, אבל נורא מזדהים עם הכאב של ה"טסססס".

כשנשאל אלברט איינשטיין (שאת הביוגרפיה שלו שפורסמה עכשיו בעברית, "איינשטיין מאוהב", אני קורא ונהנה) איך תיראה מלחמת העולם השלישית אמר שאינו יודע, אך הרביעית תתנהל במקלות ואבנים. אם את הוויכוחים על ההינתקות הראשונה ניהלנו בצבעים, איך ננהל את הוויכוחים הבאים, נניח על ירושלים?

מה יש לומר, אשרינו שזכינו לחיות בזמנים מעניינים כל כך. 

 

ד.

אני, אולי לא הבהרתי את זה מספיק, לא תליתי סרט כתום, לא תליתי סרט כחול, לא תליתי סרט ירוק ולא תליתי סרט לבן – לא לחוד ולא ביחד, לא על האוטו, לא על התיק, לא על האופניים ולא על המרפסת. כשאני חושב על זה, בשנים האחרונות גם לא הדבקתי אף סטיקר לאף אחד מהמקומות הנ"ל, או למקומות אחרים לצורך העניין.

האם זה אומר שאין לי דעה? לא. יש לי דעה, ודווקא די נחרצת, עד כמה שאפשר להיות נחרצים בחום הזה. אבל הדעה שלי לא נכנסת לאף סטיקר, ובטח שאי אפשר לתת לה צבע. יש לי מלא דעות, במלא נושאים, אבל אני מסרב לכבס אותן, לסחוט אותן, לייבש אותן ולתלות אותן בציבור. אתם רוצים לדעת אם אני נגד משהו או בעד משהו, תשאלו אותי, אל תסתכלו לי על הצבע.

אני לא לוקח חלק בשטות הזאת של הסרטים.

 

ה.

אני כמובן מודע וזכותו של כל אחד להביע את עצמו בסרט. מי שרוצה, שישים. הבעיה מתחילה כשאנשים אומרים לי – וזה טיעון נפוץ – שכשאני לא שם סרט עם צבע, אני מחזק את הצד השני, משאיר לו את הבמה. זה טיעון לגיטימי ביותר שאף העליתי אותו בפני עצמי לא פעם ולא פעמיים, אבל תמיד פסלתי אותו.

מבחינתי זה בדיוק מה שצריך היה להוכיח. לשים סרט בצבע כחול רק בגלל שמישהו שם סרט בצבע כתום זה בדיוק הסימן הכי מובהק להידרדרות של השיח. זה הכי לא אומר כלום. לשים סרט רק בגלל שאנשים יראו שאני לא שם את הסרט השני נראה לי דבר אינפנטילי מאוד לעשות. לצערי, לא יהיה מופרך לומר שרוב תולי הסרטים, משני הצבעים, עושים את זה כי השני עושה את זה, כי צריך לתפוס צבע. זו לא הבעת דעה. זה יותר כמו אנשים שלובשים חולצות טריקו עם שם החברה מודפס בענק. אין לזה משמעות.

 

ו.

וכאן האבסורד מגיע לשיא: אנשים ששמים סרט נחשבים לאנשים עקרוניים, בעלי דעה ומודעות חברתית/פוליטית, ואילו האנשים שלא שמים סרט נחשבים לחסרים את כל התכונות הנ"ל, הם מה שמכונה "הרוב הדומם".

האבסורד מתחלק לשניים. הראשון, הברור, הוא שגם כשאתה לא שם סרט, אתה שם "לא סרט". אתה מקוטלג בכל מקרה. והאבסורד השני הוא שהאמת היא בדיוק הפוכה: מי שתולה סרט הוא אדם שרידד את דעותיו לכדי פיסת בד, המודעות החברתית היחידה שיש לו היא התרסה, והוא יהיה הראשון שיטען ש"זה בכלל לא פוליטי". יותר משהוא שם סרט שיזכיר לו שהוא מזדהה, הוא שם סרט בשביל להראות לאחרים שהוא לא מזדהה איתם. דווקא האנשים בלי הסרטים מציעים משהו אחר, עקרוני, עומד בסחף. במקום ובזמן בו אנשים מזהים את עצמם בסטיקר וסרט, הם – אנחנו, אם יורשה לי – מעדיפים לשמור אמונים לצורות התבטאות קצת, איך לומר את זה, נעלות יותר.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אבנר  On 05/08/2005 at 17:16

    בשתי מילים: קידוש האימפוטנציה.
    השיח רדוד? הפך לעשב? כל תרוץ מתאים כדי לא להזדהות עם צד או להשאיר את הבמה לאחרים.
    ממש כמו פז-מלמד:
    http://www.nrg.co.il/online/1/ART/949/547.html

    שורה תחתונה: לא אהבתי

  • חייש  On 05/08/2005 at 17:49

    אני מבין את אנשי הסרט הכתום. הם מוחים על החלטה חוקית של מדינה ריבונית. צריך מאבק ציבורי רציני בשביל להילחם בהחלטה, והסרטים הם החלק הלגיטימי במאבק הזה.
    אבל סרט כחול? באותה מידה, ניתן לתלות סרט שמשמעותו "אני בעד גביה מלאה של מס הכנסה" או "חינוך חובה חינם זה אחלה" ותמיד ישנו גם "רצח זה פויה".
    אין הרבה טעם במחאה אזרחית בעד הממסד. הממסד הוא הסטנדרט. מי שרוצה למחות נגדו, שימחה.
    לפני פרוץ הסרט הכחול, מי ששם כתום היה נגד וכל השאר בעד. כיום (או כך יכולים לטעון הכתומים) מי ששם כתום נגד, מי ששם כחול בעד ומי שלא שם כלום מתנדנד באמצע. מבט מהיר מסביב יצביע על כך שיש רוב לכתום ויחזק את טענת הכתומים שיש טעם במשאל עם.

    יאללה יאללה.

  • shira  On 05/08/2005 at 21:18

    הקטע הזה עם הסרטים תמיד היה תמוה בעיני. כל ההכרזה של זו-הדעה-שלי. למי זה משנה בדיוק? פרט לתחושה של פילוג לא מצאתי בזה הרבה.

  • מצקוש  On 05/08/2005 at 23:46

    תראו מי שמדבר. קראת פעם את הטורים שלך עצמך או שאתה פולט אותם וממשיך הלאה? הטקסטים שלך הם הרדידות בהתגלמותה והטקסט הזה הוא הרדוד מכולם. הסרטים הם דרך לביטוי של עמדה פוליטית. אף אחד לא חושב שמי ששם סרט כתום או כחול יש לו עמדה חד ממדית על החיים. רק אנשים רדודים ומלאים בעצמם כמוך יכולים לחשוב כך. לאנשים יש עמדה מורכבת על החיים לא פחות מהעמדות שלך אבל הם בוחרים לקחת צד. אתה מאידך מעדיף לעמוד מהצד ולקרוא להם רדודים.

    טור דוחה, מתנשא ומגעיל

  • דרור פויר  On 06/08/2005 at 19:18

    מצקוש, אני מוצא סוג מסוים מאוד של טינה חבויה בין השורות של תגובתך הרהוטה, אלא שקשה לי לאפיין את מקורותיה. אנא הרחב עוד בנושא.

  • אבילון  On 07/08/2005 at 5:15

    יש לי דעה, ודווקא די נחרצת, אבל היא לא נכנסת לשום מפלגה אז בטח שלא אצביע בבחירות.
    יש לי דעה, ודווקא די נחרצת, אבל היא לא נכנסת לשום סלוגן אז בטח שלא אבוא לשום הפגנה.
    יש לי דעה, ודווקא די נחרצת, אבל היא לא נכנסת לשום טור
    אתם רוצים לדעת אם אני נגד משהו או בעד משהו, תשאלו אותי, אל תסתכלו לי על הצבע.

  • יש לי רק שאלה  On 07/08/2005 at 9:51

    דרור, איך זה שאתה מגיב רק לי שיורד עליך (ולמען האמת, מכסח לך את האמ-אמא)? שתף אותנו.

  • איתמר  On 07/08/2005 at 13:56

    יש לי רק שאלה יקר: אני מעדיף להגיב לאלה שיורדים עלי מאשר לאלה שמשבחים אותי מהסיבה הפשוטה שעם אלה שמשבחים אותי אני מסכים.

    אבילון, אתה מוכיח בדיוק את מה שכתבתי עליו: בין סרט מסריח על האוטו לבין הצבעה בבחירות אין כלום.

  • יש לי רק שאלה  On 07/08/2005 at 16:22

    והאם הבחנת בעובדה שבפעולה זו אתה מעודד את התגובות השליליות? לא שיש משהו פסול בכך שאתה נהנה מירידות (ענף פופולרי למדי) אבל זה יוצר הרגשה סמרטוטית משהו

  • דרור פויר  On 07/08/2005 at 16:41

    יש לי רק שאלה יקר: אכן משונה מאוד שאני מופיע בתור "איתמר", תעלומה של ממש (הגבתי ממחשב בעבודה, אולי זה מסביר משהו, למרות שזה לא מסביר את הכתובת הנכונה), ועכשיו אני לא מצליח לשנות את זה. מדובר במשהו מיסטי, אם אתה שואל אותי, או אולי סתם מישהו ישב על המחשב שלי.
    על כל פנים, לשאלתך: אני לא חושב שאני מעודד את התשובות השליליות ואני גם לא ממש נהנה מזה שיורדים עלי, ובטוח שאני לא מסכים אתך לגבי ההרגשה הסמרטוטית. אתה יודע מה, מעכשיו אגיב יותר.

  • יש לי רק שאלה  On 08/08/2005 at 9:32

    כי אני (ואולי נכון לכתוב פה בשם רבים נוספים) נהנים לקרוא את הגיגיך גם בתגובות. אתה יודע מה? אולי אפילו יותר, כי אז זה דיון ולא מונולוג.
    גם אצל שייקספיר, לא כולם היו המלט.

  • גיורא  On 08/08/2005 at 15:03

    דרור היקר
    אתה היית צריך לדעת שעם הגזענים שצועקים "יהודי לא מגרש יהודי" אין על מה לדבר ואין על מה להתווכח. זה רגע די מכריע בתולדות המדינה שבו מתנהל מאבק על המונופול של השמוש בכח, על הנוכחות ברחוב ועל הפרהסיה. אפשר כמובן ללכת לים ולהשאיר לחיילים ולמג"ב לעשות את העבודה המלוכלכת והמיוזעת.
    ככה חשבו גם הרבה אנשים בווימאר ונשארו בבית
    אחד שמחלק סרטים כחולים בצומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: