למי יש זמן לכאבים

א.

יש פרסומת ברדיו לכדור נגד כאב ראש מסוג חָרָבַּלֶבֶּן פורטה. דפנה רכטר (לא בטוח בדיוק מי זו דפנה רכטר, אולי הייתי מזהה אותה בפנים אם הייתי רואה אותה בטלוויזיה, אבל אין טלוויזיה) מספרת לנו על הפעם הראשונה שלקחה את הכדור – בניו יורק, מיינד יו! – ושמאז כולם יודעים שיש לה אותו בתיק. "קחו חָרָבַּלֶבֶּן", היא אומרת, "כי למי יש זמן לכאבים".

 

"למי יש זמן לכאבים". בשאלתם זו מתמצתת כל הפילוסופיה של הפרסומאים. "למי יש זמן לכאבים"?! הרי הכאבים זה מה שאנחנו, זה מה שהפך והופך אותנו למה שאנחנו. אנחנו סך כל הכאבים שלנו. שוטים שבעולם! אתם שואלים "למי יש זמן לכאבים"; אני שואל למי יש זמן למשהו אחר!

 

השאלה "למי יש זמן לכאבים" מושחתת ומעוותת בכל כך הרבה רמות נוספות, כמובן: יש לה ניחוח של משטרים דיקטטוריים ועבודת פרך, יש בה טעם של ניכור, רוע וגם, אם יורשה לי, התכחשות ושנאה עצמית.

 

אתרגם עבורכם מדברי ג'ים מוריסון על הכאב: "אנשים מפחדים מעצמם, מהמציאות שלהם; ומהרגשות שלהם יותר מהכול. אנשים מדברים על כמה נפלאה היא האהבה, אבל זה בולשיט. האהבה כואבת. הרגשות מבלבלים. אנשים מאמינים שהכאב הוא רע ומסוכן. איך הם יכולים להתמודד עם האהבה אם הם פוחדים להרגיש?

הכאב נועד להעיר אותנו. אנשים מנסים להסתיר את הכאב שלהם, אבל הם טועים. הכאב הוא משהו שאתה נושא אתך, כמו רדיו. אתה מרגיש את הכוח שלך דרך חוויית הכאב. הכל תלוי איך אתה נושא את זה, זה מה שמשנה.

הכאב הוא הרגשה, והרגשות הם חלק ממך. מהמציאות שלך. אם אתה מתבייש בהם ומסתיר אותם, אתה נותן לחברה להרוס לך את המציאות. אתה צריך לעמוד על זכותך להרגיש את הכאב שלך".

 

ב.

בפרסומת אחרת, גם היא ברדיו, מוכר מישהו אחר – שמו לא נאמר וקולו לא מוכר לי – עשר דקות זמן אוויר מתנה מחברת זָיִנבָּעַין. נתנו לו רק שלושים שניות לספר על המבצע החדש, הוא מתלונן, אבל זה לא מספיק זמן. אם היו לו עשר דקות, זה היה סיפור אחר לגמרי, כי עשר דקות מתנה מחברת זָיִנבָּעַין זו אחלה מתנה.

 

ראו: "שלושים שניות לא מספיק לנו", זועקים הפרסומאים, "אנחנו צריכים עשר דקות". הפרסומאי רואה עצמו, בטעות כמובן, כאמן. הוא חי באשליה ששלושים שניות זה פחות מדי בשבילו על מנת לבטא את עצמו. שהוא צריך יותר.

מדובר, כמובן, בחרא של שור באיכות מובחרת במיוחד. הרוב המוחלט של הפרסומאים לא מסוגל לחשוב בחתיכות של יותר משלושים שניות. למעשה, זו בדיוק התכונה שבעטיה הם נמצאים איפה שהם נמצאים. זיכרון של דג הוא תכונה מצוינת לפרסומאי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אליק בליק  On 03/08/2005 at 17:21

    טור טוב, אבל אתה במיעוט, יקירי.
    עשר דקות חינם זה שוס היסטרי עבור מיליוני הלקוחות של זינבעין. המבצע של עשר הדקות חינם ממלא את הזמן שלהם כמו גם התרופה החדשה לכאבי ראש, הקופון המופלא שמאפשר להם לקבל חוברת רייטינג ב-2 שקלים בקניה מעל 800 שקלים ברשת האהובה עליהם, ההתמודדות של הבחורה מאשדוד בכוכב נולד, או הפיספוס המדהים של איש שמחליק כבר מעל עשור על קליפת בננה אצל יגאל שילון, שלא יורד מהעשרים-אחוז-ריטינג, גם בשידורים החוזרים בסוף אוגוסט תחילת אלול.

  • ניקו  On 03/08/2005 at 17:21

    לך היום? על איזה צד קמת?.. 🙂

  • נעמה  On 03/08/2005 at 21:32

    גם אני רוצה לחיות בעולם שיש בו זמן לכאבים
    אבל האמת, אם היה כדור ללב שבור
    או סירופ להקלת הבחילה הקיומית
    לא היית לוקח?

  • חייש  On 03/08/2005 at 23:50

    קוראים לזה סמים.

  • רואה שחורות  On 05/08/2005 at 2:12

    החברה המערבית בנויה כולה על מערכת אשליות מורכבת כמגדל קלפי טארוט. "למי יש זמן לכאבים", זוהי תמצית האשליה: שניתן לחיות ללא כאבים באמצעות גלולת ג'ל קטנה ותכולה. מה, לסלב שאני רואה כל יום בטלאממו בע"מ יש כאבים? מה פתאום. אני רוצה להיות כמוהו, זוהר ובלי כאבים. ככה זה היום: אף אחד לא רוצה חיים רגועים. כולם רצים ללא הפסקה, וכשמגיע הזמן לשלם את המחיר, לוקחים חרבלבן פורטה והכל לכאורה מסתדר. לא לחינם אומרת הקללה הסינית העתיקה: מי ייתן ותחיה בזמנים מעניינים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: