די לשיווק!

 

א.

באחד מהערבים היותר חמים של השבוע שזה עתה מסתיים, בעוד אני ספון בחדר עבודתי והוגה ברשעותן של חברות הסלולרי ובצורה בה הן מנצלות את כוחן הרב על מנת להשפיע על מנהיגי הציבור להתעלם מהציבור בסוגיית האנטנות, מצלצל הטלפון בבית (אזהרה: מעכשיו לא יוזכרו יותר הטלפונים הסלולריים). זה לא קורה יותר מדי, לצערי. לפעמים זה טוב שהטלפון מצלצל באמצע מחשבה; זה קצת כמו לצאת לפרסומות. אל תלכי לשום מקום, אני אומר למחשבה שלי, מיד חוזרים.

מסבי, עליו השלום, ירשתי מספר תכונות אופי. אחת מהן, מהחביבות עלי במיוחד, היא הדרך בה עונים לטלפון בבית: בתחושת כבוד וברוב טקס. כסבי בשעתו, אני אוהב לכחכח בגרוני, להיטיב את קשר העניבה ובקול הכי רשמי בארסנל לענות לטלפון בנימוס החלטי, אבל חם ואדיב עם קורטוב של שמחה אמיתית ואהבת אדם: 'ערב טוב' בערב, 'שבוע טוב' במוצ"ש, 'חג שמח' במועדי ישראל, וכך הלאה. אותו הערב לא התייחד בשום דבר: זה היה ערב של 'ערב טוב' ותו לא, אבל גם ל'ערב טוב' הפשוט מגיע הכבוד שלו, ואת הכבוד הזה אני נותן בשמחה.

ערב טוב, אני מברך את השפופרת. שלום, אומר הקול מהצד השני של הטלפון, כאן אורי זוהר. זו הודעה מוקלטת, רציתי לדבר אתך על החינוך בלה בלה בלה. ניתקתי לו בפרצוף. זה הרגיש לא רע לנתק לאורי זוהר בפרצוף, האמת, למרות שבסולם "האנשים שהייתי רוצה לנתק להם את הטלפון בפרצוף" הוא מופיע די נמוך. הרבה יותר הייתי מעדיף לנתק את הטלפון לדדי בורוביץ', לדליה איציק או לישראל כץ, אבל הם לא מתקשרים אלי ובחיים צריך לדעת לקחת מה שיש.

מה גם שלנתק את הטלפון להודעה מוקלטת זה לא ממש מרגש. ההפך הוא הנכון: בכל פעם שאני מנתק לאחת מההודעות המוקלטות האלה – זו לא היתה הפעם היחידה השבוע שברכת השלום הרשמית שלי בוזתה על ידי הודעות מוקלטות מכל הסוגים. זה קורה הרבה יותר מדי פעמים – אני מרגיש סוג מסוים מאוד של עצב לא ממוקד, שקצת קשה להסביר אותו: הוא איפשהו ליד העצב של לראות את חוף ים מזוהם בבוקר יום ראשון.

לצד העצב הלא ממוקד אני כמובן מרגיש כעס ממוקד מאוד: מישהו סוחר במספר הטלפון שלי עם מישהו אחר. זה כל כך לא אישי שפשוט אין שום דרך שלא לקחת את זה אישי. הם סוחרים בנו, הם סוחרים במרחב שלנו. והכי מעצבן: הם סוחרים באחד הזיכרונות המתוקים שנשארו לי מסבא שלי. למזלי, יש לי עוד מלא.

 

ב.

מכל שיטות השיווק, ואלוהים יודע שהם מנסים עלינו הכל, ההודעה המוקלטת בטלפון הביתי – אני שונא כשאומרים "קווי", זה יותר מדי צבאי – היא שיטת השיווק שהכי פוגעת בי. אני זורק פליירים בלי להניד עפעף, מוחק דואר זבל כאילו כלום, סובל את הבאנרים ומתעלם מהודעות אס.אמ.אס שיווקיות ואפילו בשיחות דומות לטלפון הסלולרי אני נשאר אדיש פלוס מינוס.

אני גם סבלן ומנומס כלפי אנשי מכירות, סוקרים ומתרימים שמתקשרים הביתה תדיר; כשיש לי מצב רוח אני נהנה לשקר לסוקרים. אבל כשהודעה קולית מתקשרת אלי הביתה, אני מתעצבן. אני מאלה שמתקשרים בחזרה לשירות הלקוחות של החברה המטרידה וצועק על אנשי השיווק, מזהיר אותם שלא יתקשרו שוב וגוער בהם על התנהגותם הגועלית והלא מוסרית.

מעניין, אבל הם המומים בכל פעם מחדש מהדרישה שלי. הם פשוט לא מצליחים לתפוס למה שמישהו ירצה דבר כזה. אחד מהם אמר לי, 'זה בסדר, המבצע ייגמר עוד שבוע'. כנראה שאתה לא מבין את העניין, אמרתי לו, אני פשוט לא רוצה יותר לשמוע מהרשת שלכם לעולם.

 

ג.

זה לא רק סגנון המענה המיוחד שלי שמתבזבז פה, זה משהו אחר. קראו לי רומנטיקן, אבל בתוך תוכי אני עוד מחכה שהטלפון בבית יצלצל. אולי זה בכלל לא אני, אולי זה דימוי מסרט הוליוודי או זיכרון מספר שקראתי, אולי מדובר בכלל בהתניה תרבותית של מי שהספיק להיוולד בעולם שלפני הסלולרי: הטלפון מצלצל, כולם רצים לענות, זה מוצאי שבת וכל אחד מחכה לשיחה. מעניין מי זה, למי מתקשרים. אליך. אתה רץ, ילד, לוקח את הטלפון לחדר השני, ומתלחש עם ילדה עד שאחותה הגדולה צועקת עליה מהצד השני של הקו שהיא מחכה לשיחה חשובה.

מתקופות מאוחרות יותר אנחנו יכולים לזכור את עצמנו מרימים את הטלפון רק לבדוק שיש קו. היזכרו נא בדפיקות הלב אל מול ההבהוב במשיבון: אולי זו היא.

יש, אני מאמין, חלום קולקטיבי: שהטלפון יצלצל, שהשיחה תהיה עבורך, ושבצד השני יהיה משהו טוב. ההודעה המוקלטת רומסת את החלום הזה ברגל גסה הרבה יותר משיטות שיווק אחרות. במגפיים מלוכלכים היא פוסעת בזיכרונות הילדות שלנו, מזהמת אותם, דורכת ומועכת עוד שאיפה קטנה מפעם ולועגת לחלום הקולקטיבי הקטן הזה שלנו.

 

ד.

זה לא נגמר כאן. ההודעה הקולית השיווקית לטלפון הביתי חודרת עמוק יותר אל תוך התת המודע הקולקטיבי ומרסקת עוד משהו.

אני מדבר על הניתוק. אולי זו רק סנטימנטליות, אבל כשאני נזכר באבולוציה הטלפונית של עצמי, הרי שאני מבחין שבעברי, לנתק למישהו את הטלפון בפרצוף היה אחד מהצעדים הדרסטיים ביותר שיכול היה אדם לנקוט נגד אדם אחר. לנתק למישהו את הפרצוף היה נשק יום-הדין חברתי.

פעם היו טורקים את הטלפון, והטריקה היתה רבת משמעות. היום אתה מנתק כאילו כלום, יש ימים בהם אתה מנתק יותר שיחות בבית ממה שאתה מנהל. אנחנו כבר לא מבחינים בכך, אבל אנחנו הופכים קהים יותר בכל פעם שאנחנו מנתקים את הטלפון. העובדה שאנחנו מנתקים להודעה קולית, הופכת את כל העניין לבדיחה עוד יותר עצובה.

בכל הודעה קולית כזו אנחנו נדפקים מבפנים פעמיים: בצלצול ובניתוק.

 

ה.

במערכון ישן של רבקה מיכאלי ויוסי בנאי מצלצל הטלפון. בנאי עונה בנימוס רב. מיכאלי: זה יוסי בנאי? בנאי: כן. מיכאלי צורחת. זה חוזר על עצמו מספר פעמים, עד שבצלצול החמישי חוטף בנאי את הטלפון ופוצח בסדרת גידופים ארוכה וציורית למדי. בצד השני של הקו נמצאת אימא שלו, מזועזעת. נורא מצחיק, לא?

המערכון, שבוצע מזמן, בימים של טרום סלולרי, הגשים את עצמו. היום, עם כל ההטרדות המוקלטות האלה, האינסטינקט הבסיסי שיש לנו הוא להרים את הטלפון ולהתחיל לקלל.

ראו: פעם חיינו מתוך אמונה שבצד השני של הקו יהיה משהו טוב, היום אנחנו חיים מתוך ודאות שבצד השני של הקו יש משהו רע. ההתנגשות הזו, בין מה שהיינו (והחלק מזה שנשתמר) לבין מה שאנחנו עכשיו כפי שהוא משתקף בהודעה הקולית הזו, היא פשוט יותר מדי בשביל הנפש. אנחנו יורדים מהפסים.

אני מסרב להיכנע כיוסי בנאי בשעתו. אני מעדיף להמשיך ולענות בקול עמוק וחם "צהרים טובים" (אם זה בצהרים) ו"חג שמח" (אם זה בסוכות), גם אם בפעם המאה זו עדיין הודעה קולית. אותי הם לא ישברו. אני לא אאבד צלם אנוש.

ואתם יודעים מה, אני לא עושה את זה בגלל הסיכוי שהפעם זו תהיה אימא שלי ולא דורון מ'אל"מ מוצרי חשמל'. אני עושה את זה בשבילי, ואך ורק בשבילי. אני נלחם פה על עצמי מול ענקי שיווק מתוחכמים ומרושעים ששמו להם למטרה למעוך את מה שעדיין קיים בתוכי. זו מלחמה הרואית, ואני מתכוון לנצח בה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הצועד בנעליו  On 29/07/2005 at 9:43

    דומה מאד למס' של איזו חברת שמירה, שמקבלת הרבה פקסים.
    אין מה לעשות הרבה נגד טעויות של מזכירות שלא מסוגלות להקליד מספרים בסדר הנכון, וכך אני מקבל מדי יום ביומו הודעות פקס, גם (ובעיקר) בשעות הקטנות של הלילה.
    למדתי כבר לזהות את ההודעות האלה המופיעות בד"כ ב"שיחה המזוהה" כprivate caller. לפעמים, מופיע גם מספר.
    כשזה קורה, אני מנצל את השירות של בזק ושולח את כל הודעות הפקס שקיבלתי, בלי לקרוא אותן (יש לי אגב מכשיר פקס אבל הוא סגור בד"כ, כשאני לא שולח הודעות), בחזרה אל אותו מספר.
    אתמול שלחתי 28 הודעות כאלה למספר מזוהה שהופיע על הצג.
    ההודעה הקולית של בזק מסרה לי שהשליחה נכשלה, ו"הודעות הפקס לא הגיעו ליעדן". איזה בעסה! 28 פקסים.!
    לפעמים זה מצליח, ואז .. איזה כיף זה… נראה שאני פחות אוהב אדם מסבך.

  • ביג בירד  On 29/07/2005 at 10:08

    אדון פויר, חלק מהתגובות שלך בפוסטים של אחרים נראים מטרידים יותר ודוחים יותר אפילו ממה שאתה – וכולנו – סופגים בטלפון מחברות השיווק למיניהן. אולי כדאי שתביט במראה לפני שאתה מטיל דופי (מוצדק, דרך אגב) באחרים. זה לא בדיוק מראה שאתה סבלן ומנומס, כפי שאתה מתאר את עצמך בצניעות מרשימה כל כך.

  • עזי  On 29/07/2005 at 10:48

    דרור,

    שיווק היה ויהיה. כולנו משווקים, כך או אחרת, את עצמנו ואת מרכולתנו. אני סולד מהבאנרים שקופצים לי מעצב הראיה למוח וצובטים לי במרכז הקללות שבו. אז מה? אני יכול למנוע מ"הארץ" או "וויינט" לטמטמם אותי באמצעות פמפום גראפיקה קופצנית, שגורמת לי, לכל הפחות, להימנע מרכישת אותו מוצר/שירות שרוצים לתחוב לי?

    כשם שהשווקנים הבזויים מנצלים את הטכנולוגיה המתקדמת לטובתם, ללא התחשבות ברצון ובבחירה שלנו, אתה יכול לעשות אותו דבר בטלפון *הקווי* שלך (סליחה, אבל "ביתי" לא מתאים למשרד שלי), כלומר, לנצל טכנולוגיות מתקדמות לטובתך: כשם שיש מנגנון סינון לפרסום תגובות בבלוג (כמו כאן ברשימות) וכן בכמה פורומים, יש מנגנוני סינון להשארת הודעות במשיבון. לפחות כך רובוטים המכונים אורי זוהר לא ישאירו לך הודעה שיווקית. אפשר גם לחבר מנגנון סינון לכל שיחה אליך, ואז רק יצור אנושי יוכל לדבר אליך כשתרים את השפורפרת, לא רובוט.

    לעולם נקמה אינה תגובה ראויה. אבל פעולת מניעה והגנה היא לגיטימית, בדיוק כמו התקנת סורגים על החלון שלך.

  • אחרי הביפ  On 29/07/2005 at 11:14

    .פשוט. קסום

    ודרך אגב, רציתי כבר מזמן להודות לך על ההמלצה ל – Extremely Loud and Incredibly Close
    מזמן לא קראתי ספר כל כך מטלטל – במיוחד היחסים בין הסבא והסבתא

    קניתי עכשיו את הספר הראשון שלו. אני חייבת להספיק לקרוא אותו לפני שיצא הסרט

  • גרי אפשטיין  On 29/07/2005 at 12:32

    אין דבר יותר פאתטי מבחור בן 30 שעסוק בהעלאה דידקטית ועיקבית של נוסטלגיה מלפני 10 שנים.
    …"כן, ואתם זוכרים את הימים האלה שלא הייתה מצלמה בפלאפון?"…
    מעבר לזה – כשאני מקבל שיחה מוקלטת מאיזה דליה איציק אני מנצל את ההזדמנות ומקלל אותה בטירוף:
    דליה – "אנו עסוקים בשיווק ה…"
    אני – "יא חתיכת כלבה! שיווק?! שאני לא אדפוק לך איזה לאטמה לפנים!!!…"
    זה משחרר.

  • אלי  On 29/07/2005 at 14:44

    דרור צודק לחלוטין

    יש קוראים שהמצב מציק להם והם מבינים שמשהו דפוק בסביבתם, אבל בגלל הערצתם לטכנולוגיה קשה להם להודות בכך. אז הם משקיעים וקוראים את הטורים של דרור, אך יוצאים נגדם בחמת זעם באינטרנט ומנסים לשכנע את עצמם שהכל בסדר. לאנשים אלו, אתם יודעים אילו עמדות ודיעות יוצגו כאן, אם אתם לא מסכימים איתם אתם לא חייבים לקרוא אותם (להזכירכם הטורים של דרור ארוכים). אם משהו באמת מפריע לכם ואתם קוראים את דרור שנותן ביטוי לחוסר שביעות הרצון שלכם, אז תנסו ללמוד מטיעוניו ולא לתקוף כל מילה שלו

  • ואני בכלל אוהב את אורי זוהר.
    הדיבור האיטי שלו קצת העציב אותי…

  • יונתן  On 29/07/2005 at 21:53

    חודשים בדיוק את העניין הזה, מול משרד המשפטים, ונראה שאין אפשרות חוקית ממשית למנוע את ההטרדה, שהיא אכן אחת היותר מעיקות.

    אגב, גם אני קיבלתי את אותה שיחה מאורי זוהר, אחרי שסבתי נפטרה. לא הקשבתי להמשך, כי הנחתי שזה מיועד למשפחות היושבות שבעה (שיווק מצבה, תפילה בתשלום לעילוי הנשמה…). שמח שטעיתי.

  • ענבל  On 30/07/2005 at 12:03

    לו ידעתי לכתוב כמוך – זה בדיוק מה שהייתי כותבת.

  • אורן אנטין  On 31/07/2005 at 2:10

    צריך לדווח על כל חברה שמשתמשת בפירסום מציק מדי לתנועה לעצירת הפירסום המוגזם, דרך אתר האינטרנט שלה. ככל שהתנועה תתפוס תאוצה ותגיע ליותר אנשים, יהיה לחברות יותר מה להפסיד, ומשרדי הפרסום יחשבו פעמיים לפני שהם מאשרים את הבריף ומוציאים חשבונית
    נכון שכרגע תומכי התנועה מעטים, אבל כשהילדים של אתמול והיום יגדלו ויבינו את גודל העוול שנגרם להם (במהרה אמן סלע), תבוא התקפת נגד עצומה שתמוטט סופית את מפלצת הפירסום המוגזם

  • קרמברג  On 31/07/2005 at 10:00

    הפיכת המספר ל"חסוי" ואז אתה יודע שכל שיחה באמת קובעת 🙂

    יום טוב.

  • אליק בליק  On 31/07/2005 at 17:19

    מהו מיקומה של הרומנטיקה, של הנוסטלגיה, של ההתרפקות על העבר?
    הלא אתה כבר קשיש, הנוסטלגיה שלך נשמעת עתיקה, וסבא שלך נשמע אנאכרוניסטי.
    כמו שאתה לא מתרגש מהפליירים בתיבת הדואר שלך, למרות שהיא מיועדת למכתבים, כן, כאלה עם בול שנכתבו בכתב יד מהדוד בתל אביב, כך עוד עשור או שנים נתרפק על האתר הראשון, הבלוג הראשון, השיחה הראשונה בדור השלישי, או הגלישה האלחוטית הראשונה.
    והטלפון? הוא יהיה עוד מכשיר אותו יהיה צריך לנקות ולסנן מוירוסים, מזיקים, פורצים, סוטים ואורי זוהר (למרות שהדיבור האיטי שלו לפעמים מעציב).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: