פרשת השבוע – פִּינְחָס

 

א.

חודשים עברו מאז דרשתי לאחרונה בפרשת השבוע, ודומה שבחודשים האלה נגרם נזק חמור לעם ישראל, שנאלץ להיחשף לדרשות הבל מאת דרשנים רבים, חלקם שרלטנים. מחרגול ופיל, שנו אבותינו, יוצא חרפיל. מדרשן ושרלטן, שונה אני, יוצא דְרָשָרלטָן.

מהדרשרלטנים אלה, אחיי ואחיותיי היקרים, צריכים אנו להיזהר כמו מאש, שהרי תורתנו נמשלה למים ואש הדרשרלטנות מאיימת לייבשה, שלא לומר לכבותה חס וחלילה, ואז אנה אנו באים ויפה שעת אחת קודם רחמנא לצלן.

 

ב.

חזרתי, אם כן, לפחות לפרשה הזו – פרשת פינחס, שדומה כי היא פתוחה לדרשרלטנות הרבה יותר מפרשות אחרות, ובמיוחד בימים אלה – ימים של מאבק.

ולמה? כי פרשת פינחס נפתחת בסיפור של קנאות דתית. רצח בשם אלוהים שמבצע פינחס, נכד אהרון הכוהן, בגבר יהודי ואישה מדיינית שעשו את ההוצ'י-קוצ'י לעיני משה וכל העם כחלק מפולחן הפוריות של בעל פעור. פינחס הסתער על הצמד ברומח והרג את שניהם על המזבח, בסצינה שמזכירה במעט את "אחד עשר אלף המלקות", הרומן הפורנוגרפי-סטירי של גיום אפולינר שנכתב ב-1907 ומלא גם הוא בסצנות פולחן-אורגזמה-מוות (לקריאה בפתיחת הספר, כאן), או אם לנקוט במניירה חביבה: אורגזמוות.

 

הרצח ארע בסוף הפרשה הקודמת, ופרשת פינחס פותחת בתגובתו של אלוהים לרצח: אלוהים משבח את פינחס וכורת אתו ברית עולם. מיד אחר כך משה, כדרכו, מצווה על עוד רצח המוני ומיד אחר כך – מִפקד, שתופס חלק נכבד מהפרשה. אלוהים ומשה תמיד אהבו לספור את בני ישראל. הם לא מפספסים הזדמנות לעשות רשימת מלאי. זו התנהגות אובססיבית ממש של הצמד הזה.

מה ההסבר שלי להתנהגות התמוהה הזו של אלוהים ומשה? ובכן, אתם הרי מכירים את משנתי: אין אלוהים, יש משה.

מיהו משה? בהכשרתו, משה הוא רועה צאן במדבר. אתם יודעים מה עושה רועה צאן במדבר; רועה צאן במדבר סופר את הכבשים שלו עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. אגדות ומדרשים רבים מספרים את קורות משה הרועה: הוא היה רועה טוב, רועה מוצלח, רועה שאף פעם לא איבד אף גדי. אני זוכר בבירור מדרש אחד שבסופו סוחב משה על כתפיו גדי עייף. ממש אריק שרון בתשדיר בחירות.

אחת ההזיות המרכזיות של משה, אולי הגדולה שבהן, תמיד הייתה שאלוהים, חברו הדמיוני, בחר בו להנהיג את עם ישראל בזכות כישוריו כרועה. כך, נתן משה מקום של כבוד, כבוד דתי אפילו, להפרעה הנפשית שלו: הספירה הכפייתית. תחשבו איך יכולים היו חיינו – וחיי העולם כולו – להיות שונים אילו למשה הייתה הפרעה אחרת. שוטף ידיים כפייתי, נניח. במקום מיפקדים משעממים ואינסופיים של כל שבט ומשפחה, היינו מקבלים תורה מלאה בטכניקות הסתבנות.

 

ג.

נסחפתי. סלחו לי. על כל פנים, נושא הקנאות הדתית והאהדה האלוהית כלפיה בפרשת פינחס הוא נושא מטריד ביותר. קנאות דתית היא הלחם והחמאה של הדרשרלטנות, ובמיוחד בימים אלה – ימים של מאבק. בבתי הכנסת יישמעו השבת מסרים של קנאות קיצונית. טיימינג איז אברית'ינג. דרשרלטנים מכל הסוגים יעלו על הבימות ויטיפו אלימות והתנהגות קיצונית. 

 

ד.

אין כל כך דרך לברוח מזה; הפרשה הזו, וההפטרה שלה (חדרשה קודמת שלי בפרשה כאן, כדאי לקרוא. חומר פצצות), מראה לנו עד כמה עמוקה ומושרשת הקנאות הדתית הרצחנית ביהדות, עד כמה היא מקובלת, והכי חשוב – עד כמה היא משתלמת! ברית עולם בין הקנאי והאלוהים. אחלה דיל.

סובבו את זה איך שתסובבו, וצטטו כמה פסוקי שלום ואהבה שתצטטו, זוהי האמת הפשוטה, החותכת.

 

ה.

ובכן, זה חרא.

אנחנו צריכים להיות חזקים, לעמוד אל מול הפסוקים בפרשת פינחס וההפטרה שלה ולומר לא. התורה, אלוהים, משה, הם כולם טועים ומטעים. הפתיחה של פרשת פינחס היא חשוכה ורעה, היא מלאת חטא ותאוות רצח. ההתנהגות של כל המעורבים – פינחס, משה, אלוהים, העם – דוחה ונחותה.

הפרשה הזו פתחה את הברז, וזרם הדם שנשפך מאז הירצחם של העברי והמדיינות לא יבש לרגע. 

זוהי שעתו הרעה של אלוהים (משה, כמובן). לי אין בעיה עם זה, כי אני חושב שאין אלוהים. אבל לא זה העניין. העניין הוא שצריך להדגיש את זה בבתי הכנסת: אלוהים אוהב שעושים מעשים נוראים בשמו, אבל אנחנו לא נשמע לאלוהים בעניין הזה, ולא נעשה. אנחנו נכפור קולקטיבית בחלק האלים של האלוהים. 

 

ו.

עוד דבר שהחזיר אותי לפרשה הוא ספר מצוין שנשלח אלי. "הוגים בפרשה", שמו. אסופת מאמרי התבוננות ועיון בחמישים וארבע פרשיות התורה. ספר חדש, דנדש, ויפה כל כך. קראתי את מאמרו של ידידיה יצחקי בפרשת השבוע; מאמר מרתק, ואני שמח להיות הראשון בארץ (!) שממליץ לכם על הספר הזה בחום. יש לי תחושה שהוא ידהיר אותי אליו, וממנו הנה, בשבועות הבאים.

שבת שלום.

  

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הצועד בנעליו  On 22/07/2005 at 11:16

    ודבריך בולטים במיוחד לאור התפתלויותיו הפאתטיות של אברום בורג בויינט, שם הוא מנסה בכל מחיר לסנגר על פנחס ועל כך שאלוהים כרת דווקא איתו "שלום נצחי" לאחר הרצח.
    אלוהים היחידי שאנחנו יודעים עליו, הוא מה שבני האדם ממציאים.

  • מינוס אחד  On 22/07/2005 at 14:13

    אולי אפשר לומר האברי והמזדיינית?

  • רואה שחורות  On 22/07/2005 at 23:46

    מעניין להשוות את הנלמד בפרשה זו לציטוטים הקבועים של הדתיים הבאים להוכיח שהתורה לא מצווה על אלימות. ציטוטים כמו "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" וכמובן כל התורה כולה על רגל אחת – "ואהבת לרעך כמוך". בקיצור, אלימות אסורה מן התורה – חוץ, כמובן, מאשר במקרים שבהם היא מותרת.

  • נעמה  On 22/07/2005 at 23:56

    הם שרשרת החכמים שבאו אחריו. בינינו, לאלוהים היו כמה וכמה יציאות לא מוצלחות אבל בדרך כלל חז"לינו עשו עבודה לא רעה בלטשטש את העניין. "עין תחת עין", לדוגמא, או הסיפורים על בן סורר ומורה.
    יש גם דוגמאות הפוכות: למי שקורא את ספר שמואל ברור שאלוהים מאד לא מרוצה מדוד, אבל דורות של יהודים לומדי גמרא יודעים לצטט ש"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" (שבת דף נו ע"א).
    בקיצור, הרצחנות של אלוהים היא לא מה שמפחיד בפרשת פנחס. מה שמפחיד זה שהיא זוכה לגיבוי של חז"ל, שהם הבוסים האמיתיים בעצם.

    ומה עם איזה ציטוט מהרד"פ?

  • רואה שחורות  On 23/07/2005 at 11:55

    היי, נעמה, כרגע שמתי לב שכתבת שכמה אמוראים מפוקפקים הם יותר חשובים מאלוהים. כמה זמן מקבלים על זה בגיהנום?

  • נעמה  On 23/07/2005 at 14:38

    אבל ככה זה, האמוראים קובעים את הכללים ואלוהים, כמו איזה משגיח בישיבה, מעניש או מצ'פר את הנתינים בהתאם למידת שמירתם על הכללים.
    וכמה חם כבר יכול להיות בגיהנום ביחס לצהריים בלתי ממוזגים בירושלים?

  • יזהר  On 23/07/2005 at 16:58

    (אש יה גולש.(שים לב לשנינה

    יש את הדרשנים שלא נותנים לעובדות לבלבל אותם. הם יעניקו משמעויות לטקסט שיוצאות מנקודת הנחה שאת קיומו של הקב"ה התורה רק מחזקת.אני מאמין משמע אלהים קיים.ולא רק שהוא קיים , הוא גדול ועצום ונורא
    אלה נסבלים בעיני ולא פעם הם מאירי עיניים שכן בפרשנותם מהדהדת תרבות עמוקה ואין סופית שאפשר לשפוך עליה ביקורת אבל חבל שלא לראות את יופיה.
    יש את הדרשנים החדשים שאומרים, בואו אתן לכם את הדרשה מגובה הדשא הירקרק של הגינה העלובה שלי. אלה באמת מעצבנים. ויש את

    פויר שמגובה הדשא משמיע דברי כפירה עמוקים כמו הים.שמח שחזרת לדרוש.מחכה לפרשה הבאה.

  • Calvin  On 24/07/2005 at 2:13

    ובן סורר ומורה?
    הרי עין תחת עין זה לא ממש ככה, ובן סורר ומורה "לא היה ולא נברא".
    לא הבנתי מה רצית לומר.

  • נעמה  On 24/07/2005 at 12:19

    בתנ"ך כתובים דברים מאד ברורים, ומאד קשים, על שני הנושאים האלה. חז"ל הבינו שמציאות בה אנשים עוקרים עיניים אחד לשני היא לא רצויה ושכנעו את החבר'ה שלא לזה אלוהים התכוון.
    נראה לי שאתה השתכנעת, אבל אני לא ממש.

  • כרמל  On 29/07/2005 at 16:51

    אבל נראה לי שהוא לא התכוון שהתורה הזו תיושם בפשט שלה, אחרת הוא לא היה שותל בה מסרים מנוגדים לחלוטין בכל נושא ועניין. מה עם "לא תרצח" למשל? לא היו שם תתי סעיפים על הקשר.

    אני דווקא פירשתי אחרת לגמרי את הפרשה הזו, לא סתם ההפטרה היא על אליהו הנביא שמתבכיין על זה שהוא קנאי כמו אבותיו ולא טוב מהם ואלוהים מפטר אותו. הרמ"ק אומר שהוא מתכוון לפנחס. יש כאן מתח מוזר שאומר דרשני. אני חושבת שיש הכרה במסירות שיש בשורש הקנאה אבל בעקרון אין לגיטימציה שלה. כשאלוהים אומר בפרשה הזו שפנחס השיב את חמתו מעל ישראל בתור תגובה, אפשר לקרוא את זה גם כאילו שהוא חזר לכעוס עליהם אחרי הברכות היפות של פרשת בלק.

  • דותן  On 04/08/2005 at 10:31

    היכן כתוב שפינחס הרג אותם על המזבח ?

    וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.
    וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם–אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
    וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה–אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף.

    ומה הסיפור על כך שאלוהים אובססיבי בכל הנוגע לספירת בני ישראל שוב ושוב , אם היית טורח להתעמק בנושא היית מגלה כי מיתוך חיבתו אליהם סופר הוא אותם שוב ושוב

    דבר נוסף שאיני מבין הוא כיצד אתה טוען שאין אלוהים רק משה – הלא אלוהים הוא הדמות המרכזית , המובילה והמכוונת את כל סיפורי התנ"ך .
    לומר שאין אלוהים משמע לשלולך את קיומו של התנ"ך ובכך לשלול את קיומם של כל שאר הדמויות .

    נראה לי כי האמת עבורך הינה שולית ונחוצה רק כאשר היא משרתת את האינטרסים שלך

  • דרור פויר  On 04/08/2005 at 21:27

    דותן: מעשה הרצח של פינחס התרחש באמצע טקס פולחן הבעל של המדיינים, פולחן שבמרכזו היו אקטים מיניים (זיונים) שהתבצעו על בימה גדולה, כלומר מזבח. ועוד, ידידי, קרא את הטקסט: "וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה". זו הפעם היחידה שהמילה קֻּבָּה מופיעה בתורה. פרשנים רבים מסיקים, כמוני, שמדובר במזבח.

    אתה אומר שאלוהים סופר את בני ישראל מתוך חיבה. מאיפה אתה מביא את זה? קרא את התנ"ך לפני שאתה בא אלי במדרשים (גם את, כרמל) – אין חיבה בין אלוהים לישראל. אתה סתם מדקלם אמיתות שהלעיטו אותך בילדות. אלוהים, כלומר משה, סופר את בני ישראל כי הוא רועה צאן בעל הפרעה נפשית. זו האמת לאמיתה.

    אתה כותב עוד שאתה לא מבין איך אני טוען שאין אלוהים, ואני מצטט: "הלא אלוהים הוא הדמות המרכזית בתנ"ך". וזה בדיוק מה שאני אומר: אלוהים הוא דמות בתנ"ך.

    אתה אומר שלומר שאין אלוהים משמעו לשלול את קיומו של התנ"ך. מאיפה הבאת את זה? התנ"ך קיים. קיים. אני מחזיק אותו בידיים שלי עכשיו. אני קורא בו. הוא קיים. אלוהים, ותקשיב לי טוב, לא קיים. אני מאמין בקיומו של התנ"ך וכופר בקיומו של אלוהים.

    אני חייב לעשות קופי פייסט למשפט האחרון שלך רק בשביל להאמין שמשפט כזה יכול היה להיכתב: "נראה לי כי האמת עבורך הינה שולית ונחוצה רק כאשר היא משרתת את האינטרסים שלך". תודה רבה.

  • דותן  On 07/08/2005 at 16:44

    אלו פרשנים מפרשים את המילה קובה כמזבח ?
    האם לא תמוה בעינך מדוע השתמש הסופר המקראי במילה הַקֻּבָּה כשלמעשה המילה מזבח מופיעה לאין ספור פעמים בתורה ?
    עוד ניתן להסיק מדבריך כי שיננת את כל התורה עד כדי כך שאתה זוכר כי לא מופיעה יותר המילה הַקֻּבָּה במקרא. או שגם כאן הינך מסתמך על דיברי "פרשנים רבים".
    בנושא זה ברצוני להפנותך אל פרשנותו של רשי , האבן עזרא ורשב"ם בפרשת בלק כ"ה ח' – אל הַקֻּבָּה=אל האוהל.
    כמו שכתוב "וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה" אחר משמעותו הלך אחריו (נכנס אחריו לאוהל ).
    לגבי חיבתו של אלוהים לבניו – זו לא המצאה או אמיתות שהלעיטו אותי כשהייתי קטן .
    את האמיתות שלי אני יוצר וקובע אך כל זאת לאחר בחינה מעמיקה בכל ה"אמיתות" המובאות בפני בנושא מסויים.
    לא כמו אנשים מסויימים הבוחרים להסתמך על דבריהם של "פרשנים רבים".
    ולכן גם כאן בנושא הספירה ברצוני להפנותך ל ספר במדבר כו' פסוק א' – אלוהים מצווה את משה ואהרון לספור את בני ישראל מיד לאחר המגיפה על מנת לאחד מחדש את השורדים ולחלקם לפי הנחלות בארץ ישראל.
    רשי נותן משל יפה לרועה שנכנסו זאבים לעדרו והרגו בצאן ולאחר מכן הוא מונה אותם ומסדרם שנית לפי כמותם הנותרת.
    בחלוקת הארץ מצויין "לאלה תחלק הארץ" – לאלה משמע להוציא הטפלים .
    סימוך נוסף לכך תמצא במסכת (ב"ב קיז' דף א' ).
    ונכון אני עדיין טוען כי אלוהים הוא דמות ככל הדמויות שבמיקרא .
    ואם אתא שולל את קיומו מניין לך כי שאר הדמויות אינן אלא פיקציה הבדויה ממוחו של מסומם?
    וכעת שאתה מחזיק את התנך בידך וקובע כי הוא קיים אין התנך אלא כספר אגדות וככלי בידך לעשות בו כרצונך.

    ברצוני לסיים במשפט שאהוב עלי במיוחד ובתקוה שתקבל אותו באהבה ממני.
    " כאשר רגליו של אדם יכשלו סופו ליפול אך כאשר יכשל בלשונו – יאבד "

  • דורה ובוץ  On 17/03/2008 at 17:23

    "… בואו נלך כולם! every body let's go!בואו נלך ביחד! להרפתקה מוצלחת!!! …"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: