אלימות פעם שלישית

 

א.

כמו שהובטח, השבוע נדבר על אלימות וקפיטליזם.

קצת על הקפיטליזם: מדורי הכלכלה מלאים פרשנים, מראיינים ומרואיינים המעלים על נס את התחרות. התחרות מעל הכול, התחרות היא הכול. הכי חשוב לאפשר תחרות, הם אומרים כל הזמן, חשוב שתהיה תחרות. שוק תחרותי הוא שוק טוב, שוק בריא.

קשה להתווכח עם זה והכול טוב ויפה מאוד, באמת, אבל כשמדברים אתכם על תחרות, כדאי לכם מאוד לזכור שזו לא התחרות שלכם. הם אומרים שהצרכן מרוויח מהתחרות. זו שטות מוחלטת בעיניי, קצת כמו לומר שהארנבת מרוויחה בתחרות הציד.

זו לא תחרות שלנו. זו תחרות עלינו. מי שחושב שהוא באמת, אבל באמת, מרוויח משהו מהתחרות בין חברות הסלולר או הבנקים, משלה את עצמו ברמות הגבוהות ביותר. יש מישהו שחושב שהוא באמת, אבל באמת, מרוויח משהו מהוזלה של כמה אגורות במחירים של כמה מוצרים? במקרה הכי אופטימי, הוא מפסיד פחות, וגם זה רק לטווח קצר. לטווח הארוך, חברים, אין לי בשורות טובות: בטווח הארוך, כולנו ארנבות.

בתחרות המקודשת הזו, היחיד שמרוויח הוא הצייד. את הארנבת שהיא אנחנו הוא משרה במרינדה של פרסומות ומוצרי צריכה זולים, ואחר כך אוכל לתיאבון.

הארנבת היחידה שכן מרוויחה זו ארנבת שהצליחה לברוח. אבל אנחנו לאן נברח, ואיך ניפטר מכל הכלבים האלה, שבעיניהם חמת רצח וריר נוזל בין שיניהם המחודדות?

אלימות וקפיטליזם רציתם? אלימות וקפיטליזם קיבלתם!

 

ב.

אלימות וקפיטליזם? הרי כל התנועות, ההשקפות, הדתות ושיטות הממשל התאפיינו, ומתאפיינות עדיין, באלימות. נכון, קשה להתווכח עם זה. בני אדם נשחטו על מזבחי כל הרעיונות וכמעט אין אידיאל שאיננו מגואל בדם. אבל נדמה שבקפיטליזם, באלימות שבו, יש משהו שונה שכדאי לדבר עליו; דווקא לא האלימות "הגדולה", כלומר מלחמות, אלא האלימות "הקטנה", בין אדם לאדם. בקפיטליזם, חברים, אנחנו אולי ארנבות יחסית לציידים, אבל ביחס לארנבות האחרות אנחנו זאבים.

אתם יכולים לחשוב: הפויר הזה, האשים את הטלוויזיה, את הכיבוש, את מזג האוויר ואת סוכנויות הדוגמניות, אז עכשיו הוא מאשים את הקפיטליזם.

ובכן, אני לא (רק) מאשים: נדבר מעט בשבחו של הקפיטליזם, שבבסיסו הוא הומני, רציונלי וליברלי.

על דגלו חרט הקפיטליזם את החירות האישית של הפרט, ויחד איתה את הזכות לקניין פרטי, כולל של האדם על עצמו (ולא דבר קטן הוא זה, בהחלט לא). האדם, על פי הקפיטליזם, אדון לעצמו. חירותו מסתיימת בנקודה בה הוא פוגע באדם אחר ובחירותו. נהדר.

השבחים לקפיטליזם לא נגמרים כאן. העולם הקפיטליסטי הוא שוחר שלום, גם בגלל אותה חרות וגם בגלל הסיבה הפשוטה שזה יותר משתלם.

הקפיטליזם, בבסיסו, דמוקרטי, אופטימי והוגן. הכול תלוי בבנאדם, והבנאדם חופשי. שלא כמו רעיונות גדולים אחרים, הוא טבעי לנו לגמרי, וחוץ מזה הוא מאפשר לכל אחד, כמעט, להיות בעלים גאה של מיקרוגל.

לי אין מיקרוגל. האם זה הופך אותי לאנטי-קפיטליסט?

 

ג.

אבל, וזה אבל גדול, הרי שיחד עם כל שנאמר לעיל, ולצד כל היופי והטוב והאופטימיות הקוסמית, הרי שאי אפשר שלא לראות שהקפיטליזם מכיל אלמנט חזק של אלימות בבסיסו, במהותו. הרבה פעמים החירות המדוברת והמקודשת, היא לא יותר מאשליה, שההתנפצות שלה – והיא מתנפצת כל הזמן, ובכל מקום – מתבטאת באלימות. תקראו עיתונים. עם הקפיטליזם באה האלימות. למה?

קבלו את החבר קרל מרקס – אני יותר ממליץ בחום לקרוא את הביוגרפיה המעולה של קרל מרקס שפורסמה בימים אלה בעברית, בה הוא מתואר קודם כל כאדם מרתק, בשר ודם, אבל גם קצת לפי הבונטון הנוכחי שמציג אותו כמין פרשן-על של הקפיטליזם (היי, הבנאדם נתן לקפיטליזם את שמו, שזה משהו שאבא עושה), וכמי שהובן הרבה יותר מדי לא נכון. ספר חובה לכל קפיטליסט.

בקיצור, מרקס כבר עלה על זה: בבסיס החברה הקפיטליסטית נמצא הניכור. האלימות היא התוצאה של הניכור הזה.

התיזה של מרקס קשישא היא הרבה יותר מתיזה: היומיום שלנו, ושל רוב האנשים סביבנו, הוא יומיום של ניכור, יומיום שוחק, שכולו מאבק.

נעבור חפיף על הניכור. ניכור בין האדם לעבודתו: העבודה היא פעילות שהאדם נאלץ לעשות תמורת כסף, לא בשביל עצמו. האדם מנוכר גם לחברה. מערכות היחסים החברתיות הן פונקציונליות: לקוח, מעסיק, ספק, פקח וכד'. אדם תופס את החברה על פי יחסי הגומלין שלו איתה ואינו תופס את בני האדם שסביבו כבני אדם.

שאר האנשים שאינם בני משפחה וחברים מצד אחד, ולקוחות, מעסיקים וספקים מצד שני, קיימים עבורנו – אם בכלל – רק כאיום. זה או הם או אתה. או שהם באו לפניך ותפסו לך את המקום הטוב, או שהם באו אחריך והפריעו את שלוותך.

האחר היומיומי (להבדיל ממושג "האחר" בפסיכולוגיה ובפילוסופיה) בעולם הקפיטליסטו-אורבני בו אנו חיים הוא בדרך כלל אויב. אפשר לומר שהקפיטליזם מוציא וחושף את הזאב שבין אדם לאדם בפתגם המפורסם. האלימות מתאפשרת בקפיטליזם בקלות יתרה.

או כמו שאומר פתגם בלקני עתיק: ארנבות במרוצה לא עוצרות על מנת לנסח קוד אתי.

 

ד.

נוסיף את הניכור בין האדם מהמדינה – לא אידיאל "המדינה", אלא המדינה של היומיום: בתחושה, המדינה תמיד אחרינו ואחרי רכושנו. את המסים המוטלים עלינו אנחנו משלמים בחריקת שן ותחת איום, כספנו נלקח מאתנו ונעלם. זו המדינה (מי שלא חושב ככה, שינסה לברר את החלק המדויק שלו בכל כביש, טיל, תעלת ביוב או פנסיונר). וכל הזמן אנשים במשקפות צופים שלא אסע מהר מדי, אנשים עם פנקסים שומרים שלא אחנה איפה שהוחלט שאסור, אנשים בחליפות מחליטים מה חוקי, אנשים בחליפות יקרות יותר מחליטים כמה עולה ואנשים במדים קובעים מה מוסרי.

מה לי ולהם במישור האישי? הם כלום עבורי, פרצופים בטלוויזיה. אנשים שלא אכפת לי מהם מנהיגים מדינה שלא אכפת לה ממני. יותר ניכור מזה לא תמצאו, תאמינו לי. אם תמצאו תבואו אלי, אני אחזיר לכם את הכסף.

אבל שימו לב מה קורה אז: אנחנו לא יכולים להוציא את העצבים על בכיר א' או שר ב', הם הרי מוקפים מאבטחים. אז את כל הקריז אנחנו מביאים על נציג הממסד הכי קרוב אלינו, והכי פחות מאיים: פקח החנייה.

בכל פעם שאני שומע אנשים צועקים על פקח חניה אני משתגע. זה אקט כל כך פחדני, להשליך על כתפי הפקח הזה את כל העוולות של הממסד. הרי הוא קרבן בדיוק כמונו. אז לפני שאנחנו מדברים על שלום בינינו ובין המתנחלים וכל מני צווי פיוס, בואו נחליט שלא צועקים על פקחי חניה. בואו נצעק על שרים וראשי ממשלות. אני חושב שהעולם היה נראה הכי יותר טוב אם חלק מאותו זעם היה מופנה כלפי מעלה, ולא רק כלפי מטה והצידה.

למרות שאם יורשה לי, גם פקחי החניה לא תמיד בסדר. גם הם לפעמים מתנקמים וגם הם, כמו כולנו, מוציאים את זה שנראה הכי פחות מאיים.

 

ה.

זה הניכור הקפיטליסטי: כולם נגד כולם כל הזמן. עוד בכלל לא הגענו לניכור הסופי, האמיתי, בין האדם לעצמו (אפילו לאלימות עצמה אנחנו מתנכרים), אבל כבר ניתן לסכם: האלימות הקטנה מתאפשרת בקפיטליזם בקלות רבה. הוא מניע ואליבי בכרטיס אחד. אתה זה מה שיש לך, אבל אף פעם לא יהיה לך מספיק. כלומר, אף פעם לא תהיה שלם. מצד שני, ההגשמה העצמית זה הדבר הכי חשוב, לא?

תחשבו רגע על המסחר, ותשליכו את זה על הפילוסופיה: ברגע שאנחנו קונים סחורה (מיקרוגל או מכונית), ערכה מתחיל לרדת. ככל שיש לך יותר, יש לך פחות. אכלת אותה. לא מעצבן? אומרים שזמן זה כסף. יה, רייט: רוב בני האדם נותנים את הזמן, ומישהו אחר עושה מזה כסף. אכלת אותה. לא מעצבן?

המרוץ הוא אינסופי, שוחק, מעייף. עצבים מרוטים הם דבר שבשגרה. הניכור מגביר את האלימות שמעמיקה את הניכור.

אבל העיקר, בעיניי, זו הדרך בה מנווט הקפיטליזם את האלימות כלפי מטה, לעבר ההמון (שזה אנחנו) ובתוכו (שזה בתוכנו). פעם, המונים היו פושטים על בתי אצולה או בנייני ממשל, היום הם (אנחנו) פשוט הולכים מכות אחד עם השני בתור לאיקאה. מעודי לא הייתי באיקאה, האם זה הופך אותי לאנטי קפיטליסט?

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דבי  On 09/07/2005 at 17:50

    אני תרגמתי את הביוגרפיה הזו!

    וגם אני לא הייתי באיקיאה, אבל יש לי מיקרוגל (יד שניה). אז איפה זה מציב אותי?

  • לא מאמין  On 09/07/2005 at 18:46

    בלילה הוא כותב כאן בגנות הקפיטליזם.
    ובבוקר הוא הולך לעבוד בגלובס.
    וכל פעם ששואלים אותו פה איך זה מסתדר ביחד – הוא מתעלם.

  • אבי ביטר  On 09/07/2005 at 19:16

    והשתנתי שם.
    איפה זה מציב אותי?

  • B  On 09/07/2005 at 19:21

    we know all of this for a long time. the question is what can we do and what is the alternative? some forecasts say that the dollar will crash soon. but then what?

  • שאולי  On 09/07/2005 at 23:23

    הגדה השמאלית.

    ורפרם חדד האורח החדש ברשימות.

    http://www.hagada.org.il

  • הצועד בנעליו  On 10/07/2005 at 7:20

    מיקרוגל.
    גם לא הייתי באיקיאה.
    ואני אנטי קפיטליסט.
    אבל שאף אחד לא יגע לי במחשב!

  • גנטור  On 10/07/2005 at 9:06

    הוא לא עונה כי אין לו תשובה או יותר נכון כי יש לו תשובה, אבל זה לא נעים להגיד אותה.

  • אליק בליק  On 10/07/2005 at 12:00

    הרעיון יפה אבל אנאכרוניסטי. בעבר היה אפשר להתעלם מהקפיטליזם ולדגול בסוציאליזם אבל היום זה לא רלוונטי.
    ובעולם בו כולם קפיטליסטים (גם סין הגדולה), אין לך אפשרות שלא להצטרף לשם.
    מה האפשרות העומדת על הפרק לגבי החברות הסלולריות?
    מה ניתן לעשות לגבי הבנקים? לא הרבה, לפקח ולפקח, להשאיר את הממשלה חזקה כדי שתוכל לפקח על המונופולים ועל התחרות, אבל להמשיך ולתת אפשרות לתחרות בריאה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 10/07/2005 at 21:59

    איפה מציב אותך?
    איפה שאת. זה צבא? מילואים?
    מציב אותך איפה את מציבה אותך.
    צו 0

  • שרון  On 11/07/2005 at 13:40

    אני מציע שפקחי החניה יהיו חייבים לגור ברחוב אותו הם מפקחים ( או לפחות בשכונה). כל פקחי החניה גרים ביבנה חולון או םתח-תקוה (רחמנא ליצלן). זה סוג של לגיון זרים צרפתי.

    חוץ מזה, אהבתי את נרשימה מאוד. זה נכון שכל עוד שהיחסים ביני לבינך הם יחסים של בעלי תפקידים יש כר נהדר לאלימות, שלי. אני יכול להיות אלים לפקח האומלל (מיבנה) כי אני לא רואה שהוא בן אשם אלא פקח וכו' זה דבר מסוכן מאוד.

  • פרחה במרצדס  On 12/07/2005 at 8:26

    רציתי לונדון וקיבלתי מלחמה..

  • aduldu  On 12/07/2005 at 14:46

    gfyhyuyuyuyuy

  • swell  On 12/07/2005 at 14:57

    תומס פרידמן המשיל את הקפטיליזים ליער, שבו הלביאה צריכה להתעורר בבוקר ולדעת שעליה לרוץ מהר יותר מאשר הצבי האיטי ביותר, על מנת לשרוד ואילו הצבי יודע שבכל יום עליו להיות מהיר מן הלביאה המהירה ביותר, על מנת להישאר בחיים.
    התוצאה היא שכולם קמים בבוקר ומתחילים לרוץ.
    לא קל לקום בבוקר ולדעת שעליך לרוץ כל הזמן על מנת לשרוד, אבל כרגע אין כל כך אלטרנטיוות, מכיוון שאנחנו חיים בעולם של טורפים ונטרפים.
    אני בכלל לא בטוח שבני אדם מסוגלים לחיות אחרת ולא רק בגלל כשלון השיטות החברתיות שדוגלות בשוויון.
    בסצנה מהמטריקס הראשון (אם אנ'לא טועה) מדברים על כך שהמכונות ניסו לבנות עבור האנשים עולם הרמוני ושליו, אבל הם פשוט סרבו להאמין בו.
    גם אני חושב שאנחנו לא כ"כ בנויים לכך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: