אלימות פעם שניה

 

א.

בשבוע שעבר התחלנו לדבר על האלימות – מכת המדינה של ההווה, ובמיוחד של ההווה הספציפי הזה: שבועיים בתוך החופש הגדול, קיץ, חם, לח, עם מאות אלפי בני נוער שמציפים את הרחובות, מחפשים עניינים, מעבירים את האלימות – שבימים כתיקונים שוכנת בין כותלי בית הספר, רחוק יחסית מאתנו, מה שמאפשר לנו להזדעזע ממנה ממרחק בטוח (כלומר, מעל דפי העיתונים ומסכי הטלוויזיה), מבלי לעשות באמת שום דבר – אל המרחב הציבורי, שזה המקום בו אנחנו, האנשים הסבירים, נוהגים להסתובב בשעות בהן אנחנו לא נושאים את הצלבים שלנו אל מקום העבודה וממנו.

עכשיו זו עונת הצייד שלהם, גבירותיי ורבותיי, ואם השקט הנפשי שלכם שווה משהו בעיניכם, אין ברירה אלא לחכות לספטמבר, אז יחזרו אלה לחבוש את ספסל הלימודים ולדקור האחד את השני בנחת ובאין מפריע לפחות עד החגים, אלא אם כן תהיה שביתת מורים.

החופש הגדול הוא אכן קללה לנו, המבוגרים, אבל לפחות הוא מאפשר לנו לבחון את הדור הצעיר. לפעמים אני לוקח מספיק מרחק – בכל זאת, החיים שלי יקרים לי – יוצא אל אחד מאותם מקומות, ושם אני עומד וצופה על בני הנוער האלה.

הדבר שהכי קל להבחין בו כשבאים לדון ברצינות בקבוצת הגיל המעצבנת הזאת היא כמות הרעש שהיצורים האלה מייצרים. נדמה כאילו הם מעריכים את עצמם ואת זולתם בעזרת מד דציבלים. הם צועקים. הם צועקים גם כשהם מדברים בשקט. הילדים האלה, שיצאו לחופש הגדול, הם הדור הראשון שמש גדל על ברכי ערוץ הילדים וערוץ 2, ולפני שבאים לדון במשמעויות הערכיות שהיה לערש הגידול הזה על אופיים, נדמה כי ההשפעה הבולטת ביותר היא הווליום. והווליום, כידוע, אף פעם לא עומד בפני עצמו, הוא אף פעם לא בא לבד: כשהווליום עולה, עולה גם מפלס הלחץ, הכעס, האדרנלין והאלימות. ככה זה עובד. "אם יש בי אהבה", אומר השיר, "היא תיאמר בשקט" (ואני מעדיף את זה פי אלף על "יש בי אהבה והיא תנצח". למה כל הזמן לנצח? למה כל הזמן להתחרות?). והכביש הזה הוא דו סטרי: מה שנאמר ברעש, מביא אלימות.

מה גם שלא נעים לי לומר, אבל לפחות מהתצפיות שערכתי, הרי שכמות הרעש עומדת ביחס הפוך לכמות המילים שהאנשים הקטנים האלה מסוגלים להעלות על דעתם. להערכתי, אוצר מלים המילים הממוצע ששמעתי עומד על בין שבע לאחת עשרה מלים לבן-נוער בודד, לא כולל נהמות, מלמולים והברות בודדות.

אני לא רוצה להכליל או משהו כזה. אני די משוכנע שיש גם בני נוער שקטים, מנומסים ולא אלימים, אבל אני לא יודע איפה הם מסתובבים, אם הם מסתובבים בכלל.

 

ב.

אני מנסה לא להתנשא מעלי בני הנוער – למרות שזה נורא קשה (האמת שזה גם די כיף. אני אוהב את הפריבילגיה הקטנה הזו שפער הדורות מאפשר לי). בסך הכל, אני מנסה להבין את העולם שהם חיים בו. נדמה לי שעליתי על משהו: תראו את כל ילדי הטלוויזיה האלה – סף הגירוי שלהם נורא גבוה, והוא רק הולך ועולה כל הזמן. לעומתו, סף התסכול שלהם נורא נמוך, והוא רק הולך ויורד כל הזמן. נורא קשה – כמעט בלתי אפשרי – לגרות אותם, אבל הם נהיים מתוסכלים בקלות מייאשת.

בין סף הגירוי הגבוה וסף התסכול הנמוך נוצר חלל, חלל גדול, שכמעט אף אחד וכמעט שום דבר לא מצליח למלא. האטרקציות המוצעות לבני הנוער הופכות קיצוניות יותר ויותר, וכך גם הפרסומות שמפרסמות את אותן אטרקציות בדיוק. אבל החלל הגדול הזה – שנוצר על ידי תרבות הצריכה – לא יכול להתמלא בעוד מוצרים של תרבות הצריכה, לפחות לא לאורך זמן.

את החלל הזה ממלאת האלימות. האלימות מגביהה את סף התסכול ומורידה את סף הגירוי. היא המילוי המושלם לחלל שאי אפשר אף פעם למלא באמת, כל מילוי הוא זמני בלבד כי בתחתית הבור הזה, חברות וחברים, יש חור גדול, גדול מדי.

אני גם לא רואה דרך לקרב קצת בין ספי הגירוי והתסכול. סף גירוי גבוה וסף תסכול נמוך הם לא סתם תוצרי לוואי של התרבות שאנו – והילדים האלה – חיים בה: הגירוי והתסכול הם אבני היסוד של התרבות הזאת. ואפילו יותר מזה: כל מה שהתרבות עושה מכוון אך ורק למטרה אחת: להגדיל עוד את הפער הזה, תוך כדי שהיא משכנעת אותנו שאפשר למלא אותו.

הם – ואנחנו – תוצרים של תרבות שאין בה אמצע, תרבות שביטלה את המתינות.

 

ג.

הילדים האלה, כמו שאמרנו, גדלו על ברכי ערוץ הילדים וערוץ 2. הם גדלו תחת הטענה – שלא לומר הפרופגנדה – שהסלבריטי הוא האדם העליון, שהמטרה המוחלטת של הקיום האנושי היא הפרסום, שסוד האושר הנעלה והאמיתי הוא ההופעה בטלוויזיה. מאותו הרגע בו ההורים שלהם רק רצו לנוח כמה דקות ותקעו אותם מול הטלוויזיה, הם נדונו לצורת החשיבה הזו. ישיבה של אלפי שעות מצטברות מול הטלוויזיה יכולות לעשות לך את זה, תאמינו לי.

אבל לאט לאט הם מתגברים, הילדים האלה, ולאט לאט הם מבינים שלא כולם יהיו בטלוויזיה. לאט לאט הם מבינים שהחלום הזה לא בהכרח נועד להתגשם. וזה מעצבן אותם, זה מעצבן אותם לאללה.

אני גם קצת מבין אותם: קשה לגדול תחת הידיעה שכל מי שהוא משהו מופיע בטלוויזיה, ואז להבין פתאום שאתה לא בטלוויזיה. מה זה אומר? האם זה אומר שאתה לא משהו? האם זה אומר שאתה סתם בנאדם? כמובן שלא, אבל גם כמובן שכן.

זה מייאש, זה מייאש כשמדירים אותם מהדבר היחיד שיכול לגרום את האושר האולטימטיבי. זה לא רק מייאש, זה גם מכעיס.

ואז אתה מבין שיש יותר מדרך אחת להופיע בטלוויזיה או בעיתונים. כן, אתה יכול לזכות באיזו תחרות ידע, או תחרות שירה, או תחרות ספורט. כן, אתה יכול לעבוד קשה ולהגיע לטלוויזיה בתור זה ששיחק אותה, שהצליח.

אבל אתה גם יכול לקחת על עצמך את התפקיד ההפוך. כשאתה גדל אתה מבין שגם לצד השני של הקשת, לצד האפל שלה אם תרצו, יש מקום בטלוויזיה. נכון, הרבה פעמים לא ממש רואים שזה את/ה בגלל החולצה שמסתריה לך את הפנים או בגלל הטריקים של הטלוויזיה שמטשטשים הכל, אבל היי, מה זה משנה? טלוויזיה זה טלוויזיה, לא ככה? סלבריטי זה סלבריטי, לא ככה? ואם אתה לא יכול להיות סלבריטי בזכות עצמך, פשוט תהיה סלבריטי בזכות פגיעה במישהו אחר.

 

ד.

אבל זו תהיה טעות – שלא לומר פופוליזם לשמו – להאשים רק את הטלוויזיה באלימות. בכלל, אני חושב שזו תהיה תמימות לחפש – ובוודאי שלמצוא – את האשם. מצד שני, כמו שכתב לי אחד הקוראים, לומר שכולם אשמים זה כמו לומר שאף אחד לא אשם.

אז אם אני צריך למצוא רק אשם אחד, למרות שזה לא הולך ככה, אני הולך על הכיבוש. הוא אשם יותר מהכל: יותר מערוץ הילדים, יותר ממזג האוויר, יותר ממערכת החינוך. הילדים האלה שעכשיו נמצאים בחופש הגדול ומציפים את הרחוב באווירת אלימות אולי גדלו על ערוץ הילדים, אבל הרבה יותר מזה הם גדלו על אווירת הכיבוש, כי על ברכי הכיבוש גדלו גם ההורים שלהם, וגם המנחים של ערוץ הילדים, שזה עוד יותר נחשב מההורים.

זה בכלל ויכוח פוליטי. לא משנה את אתה סרבן מצפון או נער גבעות: את אווירת הכיבוש והאלימות ינקת עם חלב אמך. ונכון, גם להאשים רק את הכיבוש באלימות זה פופוליזם, אבל קרוב יותר למציאות.

בשבוע הבא: האלימות והקפיטליזם.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחד  On 02/07/2005 at 13:49

    ולחשוב שדור הסבים שלי אמר בדיוק את אותם הדברים על דור ההורים שלי ששמעו קליף ריצ'ארד ואלביס פרסלי, קרא להם ילדי שמנת ודור האספרסו.
    הדור של ההורים שלי קרא לדור שלי ילדי הטלויזיה, או משהו כזה, וניבא לנו שחורות, כו' וכו'.

    מעניין איך הדור שעליו אתה כותב יקרא לדור שיבוא אחריו.

  • הצועד בנעליו  On 02/07/2005 at 14:06

    היה יותר טוב.

  • נור לן  On 02/07/2005 at 18:10

    א. אהבתי את הציטוט (רצוי לתת קרדיט פעם הבאה) מפייט קלאב בסעיף ג' ("..וזה מעצבן אותם לאללה.")

    ב. אהבתי את הפוסט, ושמחתי להזכר שעשיתי עליך מנוי. המשך ככה.

  • דרור פויר  On 02/07/2005 at 20:51

    נור לן, פייט קלאב הוא כל כך חלק ממני שאני כבר שוכח לתת קרדיט, זה כמו לתת קרדיט לעצמי…

    ואתה, האחד: ארכאיות היא החדשנות החדשה, ופער הדורות, כפי שכתבתי גם בתוך הפוסט, הוא אחד מהתענוגות היחידים שמתגברים ככל שאתה מתגבר

  • Batel  On 02/07/2005 at 20:56

    There are many causes for violence and you see it a lot all over the world. I think it all starts and ends with your private world – your family and the amount of caring and love that you get as a child. Maybe we should not allow anybody to be a parent? maybe this is the solution? And ofcourse education follows… must raise the salaries and prestige of teachers.

  • נועה17  On 02/07/2005 at 21:26

    דרור, אני לגמרי מסכימה איתך.
    כאם לשני מתבגרים רעשנים (אם כי בעלי אוצר מלים נפלא – הם אוהבים לקרוא, תודה לאל) שמושפעים מכוכבי ערוץ הילדים.
    ולא, הטלביזיה לא היתה מעולם הבילוי האולטימטיבי מבחינתי (אני צופה בממוצע כ-4 שעות בשבוע בלבד). אבל ילדי עצמאיים למדי והם צוברים הרבה שעות מסך – במיוחד כשאני לא בבית. מאחר והטלביזיה וכוכביה מהווים חלק חשוב בהווי התרבותי שלהם, אין לילדים מתבגרים ברירה אלא לצפות בתוכניות שהחברים שלהם רואים. ההגבלות שאני מטילה (הטלביזיה אינה פועלת ברוב השעות שאני בבית, תוכניות מגעילות כמו המורדים, מחוץ לתחום) הן טיפה בים, אבל הבעיה העיקרית היא שכל מהדורת חדשות היא הרבה יותר גרועה מכל סידרה.
    כמויות האלימות (מחבלים) השנאה (מתנחלים) הדם ((תאונות דרכים) השקרים והכיעור (של הפוליטיקה והשחיתות המלווה אותה) ויתר תוצרי החברה הישראלית, גרועים יותר מהכל.
    וכן, הרבה פעמים אני מכבה להם את הטלביזיה באמצע החדשות..

  • .  On 02/07/2005 at 23:20

    האלימות לא מתחילה ולא נגמרת בטלוויזיה
    הטלוויזיה מביאה כמראה את המציאות
    מה שלא ראית ברחוב יש בטלוויזיה
    וברחוב יש המון אלימות.
    ולכן יש גם בטלוויזיה
    גם ניכור של הורים לילדיהם בגלל שצריך להיות
    עמיד ועשיר
    ובעל/ת קריירה
    ,זה סוג של אלימות
    אין להם זמן להקדיש לילדים, והיום קוראים לזה "זמן איכות"
    גם המצב הכלכלי והפער ההולך וגדל בחברה בין
    עשיר לעני יוצר אלימות
    וגם מבול ושיטפון של מסרים צהובים, חסרי תוכן ממשי הבאים לידי ביטוי דרך הטלוויזיה, העיתונות הצהובה, מודעות הפיתוי שברחובות
    המכירה דרך הסקס כמותג
    כל אלה יוצרים אלימות

  • גמל-ש  On 02/07/2005 at 23:36

    (הנה תגובה שכתבתי לפוסט הקודם שלך בנושא האלימות. כרגע גיליתי שיש גם "אלימות 2", אז אני פשוט מעתיק אותה לכאן, כי היא רלבנטית באותה מידה, לדעתי. מקווה שזה בסדר… :-))

    מה שמעניין לדעתי, הוא שבמקומות שנחשבים בלתי-אלימים כביכול, כמו אירופה המערבית וארצות הברית,למשל, קיימת לעתים אלימות לא מוסתרת כלל, אלא שהיא מתפרצת במקומות אחרים מאשר בישראל.
    לכן קצת חורה לי תמיד הדיבור על "האלימות הישראלית". נכון, באנגליה אנשים תמיד יהיו הרבה יותר אדיבים בכל הסיטואציות הבינאישיות מאשר בישראל, תורים וכולי. אבל תגרות אלימות קשות, כולל פציעות, בין חבורות של בני נוער, קיימות שם מאז ומעולם, בצורה שהיא קשה הרבה יותר גם ממה שמתפתח היום בישראל. יש שם מסורת אמיתית של "ללכת מכות עד הסוף", בניגוד גמור למה שמקובל פה.
    מישהי שאני מכיר הביאה לפה את החבר האנגלי שלה לא מזמן. הוא היה ממש המום מכך שפה מאוד לא מקובל להשתכר וללכת מכות (למעט אצל קבוצות מסוימות של עולים מחבר העמים). הוא חשב שמשום שאנשים כל-כך אלימים מילולית, שלפחות יהיה לזה ביטוי פיזי. הוא אמר שלדעתו, העובדה שפה המגע היומיומי הוא דווקא כל-כך לא אדיב, מורידה כנראה את האלימות הסטנדרטית.

    כך גם לגבי ארצות הברית, מקום שמתנהל, לכאורה, באופן קורקטי ואדיב הרבה יותר מאשר בישראל, ועל רמת האלימות הרצחנית שם לא צריך להרחיב.
    דוגמאות רבות ניתן למצוא גם בארצות "תרבותיות" נוספות, גרמניה, הולנד, סקנדינביה.
    אני חושב שיש הרבה מאוד היתממות והתחסדות בתפיסה לפיה ישראל היא מקום אלים במיוחד. האמת העצובה היא שבני האדם, בני תרבות, כאשר הם מקיימים חברה, נאלצים בכך לסדר איזה מנגנון מורכב של שליטה על האלימות האנושית היסודית, והדבר בא לידי ביטוי, כמובן, בהתפרצותה של אלימות זו בהרבה דרכים "לא ממושטרות". דווקא העובדה שישראל נמצאת במעין מלחמה מתמדת, מורידה לדעתי מרמת האלימות בחברה הישראלית עצמה, עד כמה שהדבר נשמע פרדוקסלי וסותר את כל הקלישאות המקובלות.

    המחשבה כי ניתן לקיים חברה אנושית ללא מידה (רבה!) של חיכוך אלים כלשהו בין חבריה, היא מופרכת. פרויד, כמובן, כמו רבים אחרים, ניסח רעיון זה שוב ושוב בדרכים שונות. זוהי תפיסה פסימית אולי, אך מציאותית יותר מאחרות, לדעתי.

  • כרמל  On 03/07/2005 at 9:10

    ילדים עד גיל 10 זה דור אחר לגמרי והם כאילו מעולם אחר, מדהימים. אויל מתחתיהם גדל דור משופר

  • חנן כהן  On 03/07/2005 at 9:43

    אלימות יש בכל מקום. לא רק בישראל ולא רק בגלל הכיבוש. אנחנו תמיד מרגישים שעכשיו יותר גרוע מפעם וכאן יותר גרוע משם.

    מה שתורם לתחושה שעכשיו יותר גרוע היא קלות הפצת הדיווח וההקשר הכללי של האלימות. כשיש אלימות מדווחים על אלימות. תום שגב כתב את זה יפה ב"מיליון השביעי" שפתאום סביב יום השואה יש דיווחים על אנטישמיות. מה, לפני יום השואה לא היו אירועים אנטישמיים? ואז, כשההקשר הכללי של החיים זאת אלימות, אז גם יש דיווחים על אלימות שמחזקים את ההקשר הכללי של אלימות.

    צריך לבדוק מבחינה אמפירית. לדוגמה, דיווחים של בתי חולים במשך עשרות השנים האחרונות. מי פנוי באיכילוב?

  • B  On 03/07/2005 at 12:24

    I live in England and I can confirm that the violence here is much stronger than I ever experienced in Israel. It is scary to walk in the streets here and not only at night. The British politeness sometimes ignores violence and hides it as if it doesn't exists and teenagers feel frustrated from the big hypocracy of the society and from the huge classes gap that puts them immidiately in a lower position than people with more money. There is a feeling that your future is set for you from the day you were born, just like in India. I believe that the right way forward (in Israel too) is to show ampathy, love and caring, whether it is at home (which usually doen't exist), in school (which also doesn't exist), or through the culture and messages in TV which will give teenagers the feeling that there is hope and help.

  • אילן  On 03/07/2005 at 19:42

    לדעתי הלא אמפירית. אם היו משקללים את ריבוי האוכלוסיה היו מוצאים שמידת האלימות הקשה לא עלתה באופן חד.
    אבל משהו אצלינו כן השתנה, כחברה. משהו ברמת הפגיעות שלנו.

  • גרי אפשטיין  On 03/07/2005 at 20:19

    מ-ו-ו-ת ל-א-ל-י-מ-ו-ת !-!-!

  • חנן כהן  On 03/07/2005 at 21:03

    עכשיו במקבץ הפרסומות בחדשות ערוץ 10
    1. פרסומת למיונז שבה לקוחות מרביצים לדיילת בסופרמרקט.
    2. פרסומת לפלאפון מוטורולה שבה איש זורק עיתון על ילד שליח על אופניים ומפיל אותו
    3. ועוד משהו שזרח מפרחוני

    שלוש פרסומות אלימות מתוך חמש-שש.

    אז אם בעיקרון פרסומות מציגות את המוצרים באופן שאמור למשוך אותנו, כנראה שאלימות בעיני המפרסמים היא חיובית. אין לי שום הסבר אחר.

    ואולי הם מפרסמות אלימות.

    ואחר כך מתפלאים שמישהו מת בחוף הים כי דקרו אותו בגלל סיגריה.

  • פרחה במרצדס  On 03/07/2005 at 22:12

    למה באמת רץ יונתן הקטן בבוקר אל הגן? הגרסה האמיתית ,המצמררת והכה מציאותית בימים אלו, נמצאת בשירה של יונה וולך "יונתן"
    אני רץ על הגשר
    והילדים אחרי
    יונתן הם אומרים לי
    יונתן הם קוראים
    קצת דם
    רק קצת דם לקינוח הדבש
    אני מסכים לחור של נעץ
    אבל הילדים רוצים
    והם ילדים
    ואני יונתן
    הם כורתים את ראשי
    בענף גלדיולה ואוספים את ראשי
    בשני ענפי גלדיולה ואורזים
    את ראשי בניר מרשרש
    יונתן
    יונתן הם אומרים
    באמת תסלח לנו
    לא ידענו שאתה כזה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: