אלימות פעם ראשונה

 

א.

אני מודה: גם לי זה קורה. גם אני מוצא את עצמי קופץ אגרוף עד שפרקי האצבעות מלבינים מחוסר דם והציפורניים חורטות בבשר. גם אני מרגיש לפעמים את הדם שבי מתחיל לרתוח, מבעבע בוורידים, מפמפם וגואה בכוח עז בכל נים ובכל וריד בגופי עד שהוא מאיים לפרוץ כמזרקה מתוך ארובות העיניים המאדימות שלי, שאת האישונים שלהן אני יכול להרגיש מצטמצמים, מתחדדים כעיניה של חיית טרף לפני זינוק. גם אני מרגיש את הלב פועם במהירות ובכוח, מנגן רק בשבילי את הסימפוניה של הזעם בפול ווליום – בום! בום! בום!

גם אני מוצא את עצמי על סף רתיחה, שטוף חשק עז, קמאי, להיכנס במישהו, לפרק אותו במכות; את זה שחותך אותי, עוקף אותי, דופק אותי, דוחף אותי, משקר לי, גובה ממני יותר ממה שצריך, צועק עלי, מצפצף מאחורי, פולש לי למרחב הפרטי.

גם אני עומד בתור ולפעמים מוצא את עצמי מדמיין סצינה מהסרטים, כזו שיש בה שילוב מדויק בין נשק קר וחם. יש תורות שאני עומד בהם והם נראים לי פתאום זירת גלדיאטורים צרה וארוכה, חתומה בחבלים דקים. כאן זה כולם נגד כולם, והכל מותר. העיקר לא לצאת פראייר. אני עומד בתורות כאלה, וממש אפשר לחוש ולראות את השנאה. מה שהאמת מעט מפליא: הרי לכולם אותה מטרה, לגמור את הסידור וללכת. למה להאריך את הזמן שלנו ביחד כשהאינטרס שלנו הוא לצמצם אותו?

גם זה שמזהם את המרחב המשותף עוד יקבל ממני. האבא שקנה לילדיו חמישה קרחונים בחוף הים באילת בשבוע שעבר ואת העטיפות פשוט עזב על החול. כמה הייתי רוצה לחבוט בו חבוט היטב.

וגם בזה שלא מכבד את האחר: את הזר, הזקן, הערבי, האישה, הילד, העני, הנכה, איש השירות, הולך הרגל, רוכב האופניים, הפקיד, השכן, זה שמאחורה או מלמטה, את זה שמקדימה או מלמעלה. הרבה פעמים יוצא לי להזדמן למקומות בהם אני לא יכול להשתחרר מהתחושה שכולם מניאקים.

אלימות. אני מרגיש אותה. בדיוק כמוכם. היא פה.

 

ב.

מי שקורא את העמוד הזה מדי פעם (פעם בשבוע הוא המינון המומלץ), יכול היה לקבל את הרושם שאני טיפוס רגוע ובסך הכל די חובב אדם. התיאור הזה לא יהיה רחוק מדי מהמציאות. למרות מה שנאמר בסעיף א', אני אדם מנומס ומאוד לא אלים. בימים טובים אני אוהב לחשוב על עצמי כעל הבודהא של הרחובות הראשיים (בפרפראזה על שם ספרו של חניף קוריישי).

ובכל זאת, אתם יודעים איך זה – לא כל הימים הם טובים, והרבה יותר מדי פעמים בשבוע אני מוצא את עצמי בסיטואציה אלימה, או לפחות בעלת פוטנציאל אמיתי לאלימות, שבוקעת בכל הזדמנות ומכל מקום; בתור, בכביש, בחדשות, ברחוב, במסעדה, בפאב, בעיתון, באוטובוס, בסופר, בתחנת הדלק, בחוף הים, יו ניים איט. אלימות בכל מקום. כמעט ואין מקום ציבורי שלא קיים בו סיכוי סביר לצעקות, התנגשות, קטטה, ואם יש מזל – דקירה או ירי.

השבוע הלכתי לתומי ברחוב, וחבר שנהג במכונית האט לצדי פתאום. עוד לא הספקנו ללחוץ ידיים, וכבר צפצוף ארוך וגס נשמע מאחוריו. סימנתי להוא 'רק שניה', לחצתי את יד חברי והוא נסע. כל העצירה לא נמשכה יותר משש שניות. האיש מאחורה צעק. אל תכעס, אמרתי לו, זה לא בריא. "מה אמרת?!", הוא נעצר בחריקת צמיגים, והתיר את חגורת הבטיחות כאילו הוא מתכונן לזנק עלי ושאל שוב: "מה אמרת?!". מאחור, כמו בגלגל אינסופי, כבר הגיעה צפירה של מכונית אחרת. האיש שעצר יצא מהמכונית. זה קצת הפתיע אותי, אודה על האמת. הוא נפנף לכיוון זה שצפצף לו, ואז פנה אלי. קקפוניה של צפירות ועצבים מילאה את הרחוב. 'אח שלי', אמרתי לו, 'למה אתה מחפש בלגאן? מה שהכעיס אותך עבר'. "מה אמרת?!", הוא שאל שוב. 'תירגע. לא בריא לך לכעוס', אמרתי. האיש חכך בדעתו, בעוד מכוניות אחרות מצטרפות לצפירה – זה היה כאילו כל האנשים נורא היו שמחים לראות קצת דם – ואז נכנס לאוטו, קילל את האימאימא שלי ואת האימאימא של כולם, ונסע. סתם מקרה, וזו לא היתה הפעם היחידה שדבר מהסוג הזה קרה לי השבוע.

שחזרו את השבוע שהיה לכם, שקללו אותו עם השבוע של יקיריכם וחבריכם הקרובים, ותיווכחו כמה גדול משקלה של האלימות, כמה גדול המקום שהיא תופסת. כמה תדירה היא.

זה בולט שבעתיים, כמובן, כשיוצאים וחוזרים. אפילו רק לכמה ימים. ה"כמה ימים" האלה הם זמן מכריע. בחן/י את עצמך – כמה זמן לוקח עד שזה מפריע לך פחות? כמה זמן לוקח מהחזרה מהחופשה ועד שאת/ה תופס/ת את מקומך בשרשרת המזון של הכאסח? מי שעומד בתוך צונאמי, שלא יתפלא אם מכנסיו מתרטבים.

האלימות. אתם מרגישים אותה. בדיוק כמוני. היא פה.

 

ג.

חשבתי על האיש ההוא, במכונית. מה אני יודע עליו? כלום. בהנחה שלא מדובר בפסיכופט או באדם אלים בצורה יוצאת דופן, אני נשאר עם האפשרות שאולי הוא פחות או יותר כמוני וכמו כולם. אולי כל היום – ואולי כבר הרבה זמן – הוא מרגיש שכולם דופקים אותו וכולם נגדו. ואולי באמת דופקים אותו. הבנקים, הרשויות, הלקוחות, אולי פיטרו אותו, אולי הוא נאבק על העסק שלו, ומע"מ רודפים אחריו, ואולי הוא נאבק ברשויות הבריאות, או שמישהו נעלם אחרי שחתם לו ערבות, ואולי הוא שם לרגע את האוטו ומייד גררו לו, ואולי בתור שהוא עמד כולם עקפו אותו, וזה רימה אותו וההוא שיקר לו והשלישי צעק עליו. לך תדע. ואולי החיים במדינה הזו גורמים לו להרגיש שהוא כל הזמן חי על הקצה, אולי פשוט נשבר לו לגמרי והוא רק מת להגיע הביתה, להתעצבן קצת מול הטלוויזיה, ואולי אני פשוט הייתי שם, מנעתי ממנו מבלי דעת את הדבר שהוא הכי צריך. אולי הוא איש רגיל שפשוט התפוצץ ברגע אחד.

סביר להניח שהוא פחות או יותר כמוני, נטחן על ידי המציאות. אנחנו, האנשים הרגילים, לא תמיד אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות שרי אריסון. לא תמיד השלום מתחיל בתוכנו, הרבה פעמים מה שמתחיל בתוכנו הוא הזעם העיוור.

האמת היא פשוטה, אם כי לא קלה לעיכול: דופקים אותנו. אין הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות חוץ מלבלוע. אבל לפעמים זה יוצא החוצה.

 

ד.

אני נגד אלימות באופן גורף, אבל יש מקרים בהם אני מוצא את עצמי מצדיק אלימות, שאותה אני מכנה "אלימות-זעירה": אני הכי בעד האימא עם עגלת התינוק ושני הזאטוטים המשתרכים אחריה שנאלצו לרדת אל הכביש בגלל איזה ארבע על ארבע מפואר של איזה יאפי נאלח וחסר התחשבות. אחרי שהעבירה את טפה למקום מבטחים, שלפה מפתח מהצרור וחרטה על המכונית את מה שהיא חושבת. אני גם בעד הקשיש שירד לילה אחד בשתיים בלילה ושבר את הווישר ואת מראת הצד של מיני-קופר שהאזעקה הקולנית שלה – מהמופעלות בקלות – הרסה את שנת הלילה שלו ושל תושבי רחוב שלם. יש אנשים שפשוט מגיע להם.

החברה שלנו, הישראלית, מכירה באלימות. האלימות היא נקודת המוצא. כשמתווכחים אם המתנחלים ירימו או לא ירימו יד על חייל, כבר במשפט הזה נמצאת ההנחה שיש אחרים שעליהם אין שום בעיה להרים יד.

 

ה.

את מי אני מאשים? את כולם ואת הכל. את השיטה, את המקום, את מזג האוויר, את האנשים, את התקשורת, את שלטון הטיפשות והסלבריטאיות. את העריצות של תפישת העולם האומרת שאדם לאדם זאב, שיצר האדם רע מנעוריו.

אתם מכירים אותי, אני האחרון שיטיף לאחרים ויגיד להם מה לעשות, אבל האלימות הזאת מחייבת צעדים דרסטיים. עד כדי כך דרסטיים, שאני עומד להקדיש לעניין סדרה של שניים-שלושה טורים רצופים. זה היה הראשון.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אודי שרבני  On 01/07/2005 at 14:50

    דרור, בקשר לסעיף ד'
    אני בעד, אבל האלימות הזעירה צריכה להיות אובייקטיבית ולא לעמוד אל מול יאפי נאלח עם 4 על 4, תקלל גם את הפורד קורטינה, ובמקום המיני קופר, אפשר גם סתם מיני מיינור.
    הרבה פעמים, אנחנו עומדים מול סיטואציה והיא מקבלת קיצון או שידרוג בגלל ה"תיק" שלה שקיים אצלנו כבר (4על 4=יאפי= = יותר מתרגז) ואני אומר; התרגזות אז עד הסוף! אני בכלל אומר שצריך לחזור לתקופת האדם הקדמון: מישהי מצא חן בעיני, אני אמשוך לך בצמה (או אזרוק עליה סלע) ונחליט, כן-כן, לא-לא…

  • דרור פויר  On 01/07/2005 at 15:22

    אודי, אתה צודק, אבל אתה גם מאוד טועה. חוסר ההתחשבות של העשיר מרתיח הרבה יותר, כי הוא בא מהתנשאות ומזלזול של מי שיש לו, בעוד שאת חוסר ההתחשבות של העני אתה יכול לפטור כעוד היבט של מלחמת הקיום שלו. הוא ראוי לאמפטיה הרבה יותר מהעשיר.

  • קורינה  On 01/07/2005 at 15:44

    שלושת הסעיפים הראשונים מאד לרוחי – בשל, בוגר, אף מלה לא מיותרת, כל מלה קולעת וחכמה.

    הצגת המצב מן ההיבט של האני האחד – ועם זאת האנאטומיה של כל אחד ואחת מן הכלל.

    הטור השני, ס'ד' – מציג איזו אפשרות שהיא כמו של בית הילל, אך למעשה היא בית שמאי קיפוד שזה עתה נולד ועדיין אין לו קוצים אבל חכו חכו.

    האימא שמצאה מדרכה חסומה – חסימת מדרכות היא מעשה מקובל על כל בעל/ת מכונית בישראל, עשירים ועשירים פחות כאחד וכאחת – יכלה באותה מידה להשאיר פתק, או לקחת את המספר של אותה מכונית ו"לעשות טלפון" קצר למשטרה.

    כנ"ל האיש שהאזעקה העירה אותו.

    ברגע שאתה מסכים עם הפעלת אלימות, איבדת את הלגיטימיות של ההתנגדות שלך לאלימות. כפי שבעצמך כתבת – במה שאני רואה כחלק ראשון – כל אחד שמתנהג באלימות, יש לו סיבה. נפלא.

    נכון שההבדל הוא בין מי שנוהג באלימות כלפי מעורר הסיבה הישיר ובין מי שנוהג באלימות כלפי מעורר אסוציאציה של הפוגע הראשוני.

    עדיין, כך לא מביאים שינוי.
    כן מביאים שינוי בדרך שבה נהגת בנהג המכונית בעל הפיוז הקצר. כלומר, ככל האפשר בדרכי נועם.

    אני מוצאת שממש כמו האלימות, גם דרכי הנועם מדבקים. במעגלים הולכים ומתרחבים, פוטנציאלית.

    נו, כל כך הארכתי? אין ברירה אלא לכתוב על כך רשימה אצלי, אולי בסוף שבוע זה.
    אין מה למהר, האלימות לא תברח…

    תודה דרור, רשימה מצויינת. כן תרבינה.

  • דרור  On 01/07/2005 at 16:03

    לפעמים באמת, אתה חושב לעצמך, להביור טוב (טווח 12 מטר) הוא כל מה שהיית צריך כדי לפתור בעיות נקודתיות כאלה. הנקודתיות של הלהביור מדברת אליי בימים כאלה.

  • הרצל  On 01/07/2005 at 16:45

    דרור, העם איתך.

    נראה לי שדווקא איפוק מזויף הוא מתכון בטוח להסלמה, וקללה עסיסית תהרוג את הכעס כשהוא קטן. שחרור מבוקר בדומה לקול שאוטובוס משמיע עם פתיחת הדלתות.

    יש לחנך לניבולי פה כתחליף לאלימות פיסית.
    אני לא אכה מישהו שאני יכול לגשת אליו קרוב, לצעוק לו "מה אמרת ?" בפרצוף, לקלל את הוריו, ולדעת שהוא הבין.
    זו תקשורת במיטבה ולא אלימות.

    Look ma', no hands

  • .  On 01/07/2005 at 16:55

    אין מה לכתוב על אלימות. חבל על הטירחה שלך
    זה נתפס כסוג של התבכיינות היום, כסוג של בזבוז אנרגיה מיותר, בערכים ההוליסטים המלאכותיים שהישראלים חיים בתוכם ומשחקים בנדמה לי.
    עמדתי ב"איקאה" בתור ארוך ונוראי שלא נגמר
    בשביל לקנות כמה פריטים קטנים
    שעתיים עמדתי בתור
    אנשים מסביב כל אחד חיפש איך לתפוש את המקום של
    זה שלפניו
    דחקו אותי גברתנים, ואחר כך גברות עם חיוך קטסטרופלי ומכוער כאילו מה?
    כשהתעקשתי על מקומי הפכתי אוטומטית לנודניקית
    ועמדו וצחקו מכעסי המוצדק
    גברתנים, נשים עם חיוך שצריך היה לנבור בלמה הן מחייכות בצביעות מטופשת כשהן עומדות בתור מחניק ובעזות מצח תופשות מקום של אדם אחר
    אם אתה מתלונן הם צוחקים
    אסור היום אפילו להתלונן
    אתה חי במדינה מוכת רוע ודורסנית
    בהמית ועלובה שמי שמסתובב בחוצות
    ברובם גברתנים וגברתניות בג'יפים
    מלאי כסף או סתם גנבים של מס הכנסה
    והיום הכל מותר
    ואין אלוהים
    זה האופי היהודי כך אומרים
    זה המקום הצר והקטן כך אומרים
    ובעיקר זו התחושה שהמדינה גמרה את עצמה לדעת
    וזוהי האמת לאמיתה

  • דרור  On 01/07/2005 at 17:14

    החיוך זה מהפחד
    הפחד מהלהביור

  • דוד כפרי  On 01/07/2005 at 17:46

    וזה באמת יעזור למנוע אלימות?
    כן, אני מבין מאיפה אתה בא.
    גם אני לפעמים רוצה לשלוף מאג ולרסס.
    אבל חשוב כמה צעדים קדימה ותבין לאן זה הולך.

    חרטת על דלתו של ה-4-על-4 מה דעתך על חנייתו, יופי – אבל אם הוא ראה אותך, הוא זה שיפעיל אלימות בתור הבא.
    ובמשפט הוא ינצח, כי יש לו יותר כסף ליותר עורך-דין.

    כמו במקרה הזה:
    http://www.notes.co.il/berman/12155.asp
    אלימות לא תמנע אלימות, רק תסלים אותה.

    סיפוק האגו, במקרה הזה, יוביל רק לנזק יותר גדול.

  • גרי אפשטיין  On 01/07/2005 at 19:30

    מדינה של יהודים זה סטארט-אפ מצויין שסופו טרגדיה נוראית.

  • פ  On 01/07/2005 at 19:33

    אני חושבת על המונח באנגלית. violence זה הפעלת כוח על מישהו אחר כדי לפגוע בו. המונח הזה מתיחס רק לפעולה.
    אבל בעברית, המונח "אלימות" מתיחס למניע שגורם לפעולה. יש שם דגש בל', ראית? זה בעצם בא מ"אל-לי-מות". זאת אומרת, אני חושבת, שבעצם המונח יש הצדקה לפעולת הviolence כי מי שנוהג בה מרגיש מאויים עד כדי פחד מוות.
    נניח שאפשר להרחיב את גבולות ה"אל-לי-מות" לפגיעה נפשית/רוחנית/תרבותית ולא להתייחס בו רק לפגיעה פיזית ממש. אבל גם כך, ההתנהגויות שתיארת בפוסט שלך גרמו לי לחשוב שהמונח בעברית לא מתאים.

  • אילן  On 02/07/2005 at 9:20

    אהבתי את ההתייחסות יוצאת הדופן לאלימות. תמיד קשה להתייחס לאלימות שבי וקל להתייחס לאלימות של האחר. ההוא החוליגאן, השכן, המתנחל, המחבל… ואיכשהו כולנו נמצאים אי שם בסקאלה של האלימות. זה מזעזע לחשוב, אבל באיזשהו מובן מעוות, בכולנו קיים גם מישהו שרוצה לרסס את כולם במאג, מי שרוצה לעיתים להכות את בן בת זוגו, את ילדו הרך, את כל מי שפגע בסדר הטוב.
    אצלנו במשפחה אנחנו מזכירים לעצמנו את המשפט: הורה טוב רוצה לזרוק לעיתים את ילדו מהחלון. הורה רע הוא זה שבאמת עושה את זה.

    לדעתי תגובה אלימה מתחילה כמעט תמיד מפגיעה. פסיכופטיים אמיתיים נטולי רגשות יש בסרטים. כמעט ואין כאלה במציאות. מה שכן יש זאת פגיעה רגשית קשה איתה אנחנו מתקשים להסתדר באמצעים המוגבלים שהעמידה לרשותנו אמה אנושות, ושאותה אנחנו מנסים להסתיר באמצעות כעס והתנהגות אלימה. זאת דרך גברית נפוצה שלמדנו מאלפי שנות היסטוריה- ואולי זה באמת התחיל אי שם בג'ונגל שם מי שעצר לבכות חטף. מי שעשה קולות נפץ הפחיד אחרים. איתו לא כדאי להתעסק. היום גם הנשים למדו להתנהג כמו גברים. אנחנו מוכנים לעשות הכל, לפוצץ, להרוס, רק שלא יתפסו אותנו פגועים וחסרי אונים.

    מה שמביא להגדרה של אלימות: כשאני מגן על עצמי זו הפגנת כוח הגנתי סביר כלפי התוקפן. כשעושים את זה לי, זאת אלימות.

    החיבור הפנימי, ההכרה שיש בי תוקפנות ושזה בסדר, יש בה משהו הפוך לחלוטין לעמדה הקורבנית הרגילה שבה רובנו אוהבים לחיות, ושעוזרת דרך אגב להצדיק מעשים אלימים שלנו. אם אני מכיר בתוקפנות שלי, מנתב אותה למקומות לא הרסניים, לא דורסניים- אני פחות מרגיש אשמה, אם בטעות פגעתי. ואשמה לדעתי היא דבר יותר קשה לפעמים מתוקפנות גלויה.

  • איריס  On 02/07/2005 at 16:57

    תולדות עם ישראל זה תולדות האלימות האנושית. אף אחד לא ראה בזה משהו רע עד לא מזמן. אחרי שהאלימות כמעט מיצתה את עצמה במלחמת העולם השניה. מרקס ראה בא כוח הכרחי לקראת שחרור, ובכלל זה כל האדם. אחרי מלחמת העולם ושואתנו היקרה, התחילו רוחות חדשות, גנדי לותר קינג וכולי. זהו סיפור חדש יחסית, האו"מ והפיסניקים. היהודים דוקא תפסו את זה די מהר איינשטיין ועוד כמה אנשים, ישראל קצת מפגרת אחר האירועים, אולי זקוקה לתזכורת קטנה שהעבר נגמר באושוויץ ואיתו הרעיון שבכוח פותרים בעיות. תמיד לפני שינוי גדול, העבר קופץ ומוציא את ציפרניו בניסיון אחרון לשרוד. כאשר יימאס לרוב האנשים לחיות כמו בכלוב של חיות טרף רעבות, זה ייגמר, לא דקה לפני כן. מאחר שהישראלי המצוי הוא די דביל ועקשן אז החורמייזא הולך וגובר.

  • גמל-ש  On 02/07/2005 at 23:15

    מה שמעניין לדעתי, הוא שבמקומות שנחשבים בלתי-אלימים כביכול, כמו אירופה המערבית וארצות הברית,למשל, קיימת לעתים אלימות לא מוסתרת כלל, אלא שהיא מתפרצת במקומות אחרים מאשר בישראל.
    לכן קצת חורה לי תמיד הדיבור על "האלימות הישראלית". נכון, באנגליה אנשים תמיד יהיו הרבה יותר אדיבים בכל הסיטואציות הבינאישיות מאשר בישראל, תורים וכולי. אבל תגרות אלימות קשות, כולל פציעות, בין חבורות של בני נוער, קיימות שם מאז ומעולם, בצורה שהיא קשה הרבה יותר גם ממה שמתפתח היום בישראל. יש שם מסורת אמיתית של "ללכת מכות עד הסוף", בניגוד גמור למה שמקובל פה.
    מישהי שאני מכיר הביאה לפה את החבר האנגלי שלה לא מזמן. הוא היה ממש המום מכך שפה מאוד לא מקובל להשתכר וללכת מכות (למעט אצל קבוצות מסוימות של עולים מחבר העמים). הוא חשב שמשום שאנשים כל-כך אלימים מילולית, שלפחות יהיה לזה ביטוי פיזי. הוא אמר שלדעתו, העובדה שפה המגע היומיומי הוא דווקא כל-כך לא אדיב, מורידה כנראה את האלימות הסטנדרטית.

    כך גם לגבי ארצות הברית, מקום שמתנהל, לכאורה, באופן קורקטי ואדיב הרבה יותר מאשר בישראל, ועל רמת האלימות הרצחנית שם לא צריך להרחיב.
    דוגמאות רבות ניתן למצוא גם בארצות "תרבותיות" נוספות, גרמניה, הולנד, סקנדינביה.
    אני חושב שיש הרבה מאוד היתממות והתחסדות בתפיסה לפיה ישראל היא מקום אלים במיוחד. האמת העצובה היא שבני האדם, בני תרבות, כאשר הם מקיימים חברה, נאלצים בכך לסדר איזה מנגנון מורכב של שליטה על האלימות האנושית היסודית, והדבר בא לידי ביטוי, כמובן, בהתפרצותה של אלימות זו בהרבה דרכים "לא ממושטרות". דווקא העובדה שישראל נמצאת במעין מלחמה מתמדת, מורידה לדעתי מרמת האלימות בחברה הישראלית עצמה, עד כמה שהדבר נשמע פרדוקסלי וסותר את כל הקלישאות המקובלות.

    המחשבה כי ניתן לקיים חברה אנושית ללא מידה (רבה!) של חיכוך אלים כלשהו בין חבריה, הוא מופרך. פרויד, כמובן, כמו רבים אחרים, ניסח רעיון זה שוב ושוב בדרכים שונות. זוהי תפיסה פסימית אולי, אך מציאותית יותר מאחרות, לדעתי.

  • רוח סערה  On 02/07/2005 at 23:59

    אחת הבעיות של המצב הזה הוא הרעיון שלנו שאין ממש מה לעשות. שאי אפשר לשנות נורמה מושתתת כל כך. אבל יש מקומות לא מעטים שההתנהגות הנורמטיבית היא אחרת. נכון שיש בכל מדינה התפרצויות של אלימות. נכון שתמיד יש אנשים שהתסכול עבר את גבול הסובלנות. ובכל זאת יש מספיק מדינות בהם מטרת הנהג הממוצע אינה להראות מי הגבר (אפילו אם הוא אישה), אלא פשוט להגיע כמה שיותר מהר ונוח מנקודה א לנקודה ב. אני לא סבורה שהבעיה נעוצה במצב הבטחוני . אני סבורה שהגורם הוא חינוכי. אנחנו שוטפים לעצמינו את המוח בצעקות בקללות , אנחנו לא למדנו לכבד את העובדה שהאחר הוא אדם עם תחושות רגשות ותיסכולים. לא למדנו גם להאזין לאחר ולמען השם להעשיר את עצמינו על ידי כך. אנחנו חיים חיי גירוי-תגובה, ולא התפתחנו להעריך ניואנסים ותחושות מורכבות, אפילו בעצמינו. זהו גלגל שלג של תקלה חינוכית. זהו סוג של ADHD נרכש.
    מה אנחנו מרויחים מכך? מאום. אני לא יכולתי עוד. עזבתי.

  • גמל-ש  On 03/07/2005 at 3:16

    אני קצת מסכים עם מה שאת אומרת. אני חושב שמה שעדיף ונוח במדינות "תרבותיות" מישראל, הוא שהאלימות מגודרת (מלשון גדר) כביכול טוב יותר, וניתן לומר אפילו נסתרת יותר מעין. ככה קל יותר להתנהל ביום-יום, ולהדחיק את האלימות שקיימת תמיד סביב. בישראל לעומת זאת, המפגש עם הברוטאליות הוא מתמיד: ברחוב, בכביש, בתקשורת. יש בזה משהו מכביד מאוד.

    אבל אני עדיין חושב שבאופן מהותי, ישראל היא לאו דווקא חברה אלימה יותר מדמוקרטיות מערביות שאנחנו כל כך להשוות אליהן. נכון שיש מקומות בפירוש פחות אלימים (הודו היא מין דוגמה אהובה), אך גם תנאי החיים הממוצעים שם, כמו גם הסיטואציה החברתית, הם ביסודו של דבר לא דבר שמי שמגיע מתרבות כמו שלנו יכול לקנא בם.

  • איריס  On 04/07/2005 at 6:31

    כן, כאשר הייתי באוסטריה והכל היה שליו ואדיב, חשבתי איך חברה כזו כניראה מתפרצת פעם בחמישים שנה, רוצחים את היהודים וחוזרים לשקט, וחוזר חלילה. כאילו, לכל דבר טוב יש מחיר מובן מאליו, כאילו הכל גרוע ובשביל מה להתאמץ. זה מטעה, כיון שמסתבר שפה גם צועקים ברחוב, גם לא מדחיקים אגרסיה, וגם הורגים פלשתינאים. כלומר, זה לא בהכרח זה על חשבון זה. גם לא שקט, וגם אין הרבה דברים טובים שיוצאים מפה כדי לאזן את הרע. ההשוואות לעיל תמיד מעצבנות אותי, מישראלים. משווים את הדברים הרעים במנותק מהשאר. כך למשל, נכון שבארצות הברית יש אלימות איומה, אך יש גם דברים נפלאים שפה לא קיימים בכלל. כך יוצא שיש פה אגד של דברים רעים, שכל אחד בפני עצמו אולי לא הכי גרוע בעולם, אבל ביחד, ובהיעדר הדברים הטובים שיש בכל מקום שמוזכר כאן, זה דומה לגיהנום.
    אגב בעשר השנים האחרונות בהחלט הגיעו לכאן גם התופעות שלא היו קודם, שיכורים, רוצחים סדרתיים, אלימות רנדומלית כמו רצח בגלל שלא נתנו לו סיגריה, אבל משום מה הנימוס הבריטי, לא עלה לארץ. אז לכל המשווים …מספיק להגיד "יש את זה גם שם" תסתכלו מה טוב שם ואין פה, ואז תפסיקו להשוות.

  • גמל-ש  On 04/07/2005 at 16:42

    מה בדיוק הבעיה עם השוואות עקרוניות? אם הטענה שלך היתה נגד מה שאמרתי, אז באמת לא הבנתי אותה. אולי את מתכוונת שעדיף להיות מנומס ושקט אבל מדי 50 שנה לרצוח את כל היהודים, מאשר להיות ברוטאלי באופן כללי וגם לכבוש את השטחים? או שאולי עדיף להיות אדיב ולהרוג כמה מיליוני יהודים מאשר להיות גס רוח ולהרוג כמה אלפי פלשתינאים? נראה שדווקא את עוסקת בסוג די משונה של השוואות. למשל, בוודאי שבארצות הברית יש הרבה דברים נפלאים שלא הגיעו לפה, אבל למרבה הצער (או המזל) יש שם גם הרבה מאוד דברים שטוב מאוד שלא הגיעו לפה, ונקווה שלא יגיעו לעולם. וחוץ מזה, פה יש הרבה דברים טובים שאין שם ולא יהיו שם. מה הנקודה?

    ולגבי: "מספיק להגיד "יש את זה גם שם" תסתכלו מה טוב שם ואין פה, ואז תפסיקו להשוות.", למה לא להיפך? לא ברורה לי הבחירה השרירותית הזאת. ובאמת שאני לא איזה פטריוט גדול.

  • קולגה  On 04/07/2005 at 21:13

    דרור, למה בעצם אנחנו לא יכולי םלהיות שרי אריסון? האם לא שמעת על אנשים עניים ואף חסרי כל שהיו שלווים ונעימים? האיש האלים מגיב אוטומטית לאיזו פגיעה, אמיתית או דמיונית, כמו הנהג שציפצף לך. אבל יש גורמים שעוזרים לתגובה האוטומטית, ה"קמאית" כדבריך, שבאה מאיזור האמיגדלה במוח, יש כאלה שמחלישים אותה. כל תורות המזרח (וכמה במערב) נועדו לערער את התגובה האוטומטית הזו, את המחטף הזה. מה זה קשור לכמה כסף יש לך בבנק? בן אדם מרביץ לאשתו בגלל שהוא עני? הרי לא דווקא עניים מרביצים. מה תגיד למישהו שיגיד לך "אני רוצה להפסיק להרביץ, כשאהיה עשיר כמו שרי אריסון אפסיק להרביץ?". עכשיו, דבר שני. לצד הניתוח הפסיכולוגי של הגורמים לתגובה האוטומטית יש גם גורמים פיסיולוגיים. למשל, צריכת ניקוטין, למשל, נטילת תרופות בעלות השפעה פסיכואקטיבית (יש הרבה כאלה), שתיית קפה, חוסר שינה, התמכרות להרגלים שונים, ועוד. אלה גורמים נפוצים מאוד. אל נא תזלזל בגורמים האלה, הם חזקים לא פחות מטראומות וניאורוזות. נחיצות הטיפול בהם ידועה,והעולם לא כל כך מעונין בטיפול. זה חלק חשוב מהסיפור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: