כל הכלים הכבדים פרצו שוב בהורה סוערת

 

א.

החיים בעיר, יודע כל מי שחי בעיר, הם – (זהירות: פרפרזה לפניך) – מה שקורה לך בזמן שמישהו אחר עושה תוכניות אחרות על חשבונך. החיים בעיר הם פחות או יותר מה שקורה לך בזמן שמישהו אחר הופך את הכביש, חופר מתחת לרחוב, חוסם את התנועה ורושם לך דוחות.

רחובות העיר מתהפכים להם בזה אחר זה ובסדר לגמרי לא מסוים. אין, ולא היה אף פעם, שום היגיון באי הסדר של עבודות התשתית, חוץ מכלל הברזל הנכון תמיד: זה תמיד קרוב מדי לאיפה שאתה גר, ואפשר לתמצת אפילו יותר: זה תמיד קרוב מדי. ואם זה לא מספיק, זה גם חוזר על עצמו בתדירות גבוהה מדי. כמה תשתיות כבר יש, שואל הבנאדם את עצמו כשהרחוב הסמוך לביתו נחפר ונהפך בפעם המי יודע כמה.

לפני מספר שבועות הגיעו, יותר נכון חזרו, השיפוצים אל השכונה. הפעם הם לא ברחוב שלי, הם ברחוב שכן; רחוק מספיק בשביל לא לשמוע, קרוב מספיק בשביל ליהנות מהאקשן.

כן, כי בפעם הזו גיליתי (מחדש, כמו בכל הפעמים הקודמות) את הקסם שמהלכים עלי הכלים הכבדים: הדחפורים, הטרקטורים, המנופים, העגורנים, המכבש, המלגזה, עגלות הענק הנגררות אחרי משאיות עצומות הפורקות גלילי בטון עצומים, מכשירים מוזרים למראה, חלליים לגמרי – זה חותך, זה מיישר, זה מרים וזה מוריד – ולצדם כלים קטנים יותר, זריזים ושובבים שמתנהגים כמו מלגזות אבל נראים קצת אחרת.

אני נוהג ללכת לשם עם הכלבה, לאתר הבנייה הקרוב למקום מגורי, ולצפות במתרחש. לפני כמה ימים ראיתי מחזה מלבב: משאית עצומה שכמותה עוד לא ראיתי הגיעה לרחוב ועליה העמיסו דחפור ענקי שבכפתו הגדולה אחז שתי כפות קטנות יותר, גם הן די בומבילות.

איזה קסם זה הכלים הכבדים האלה. יש כאלה המתלהבים מאוניות, יש כאלה האוהבים מטוסים, אבל אני: תן לי את הכלי הכבד. אותי הוא מרשים יותר מכל צוללת או נושאת מטוסים, את דמיוני הוא מלהיט הרבה יותר מכל אופנוע שטח או מטוס פרטי.

הו, אני חושב בכל פעם שאני עובר ברחוב, מי יתנני נהג משאית! הלוואי והייתי טרקטוריסט או דחפורן. הלוואי ואגשים את חלומי להפעיל פעם אחת מנוף ענקי, אבל ענקי! כמה אושר יכול הייתי להפיק מלנהוג על מכבש, כלומר: להיות מכבשן! הו, רטט עובר בגווי רק מהמחשבה על כרטיס הביקור המפואר שלי: דרור פויר, מכבשן!

אני נאחז בשרידי זיכרון ישן נושן ומתוק מדבש של עצמי נוהג על מלגזה. מלגזן. ככל שהשנים עוברות יותר ויותר קשה לי לזכור את עצמי כמלגזן. המלגזן שבי, ואתו תחושת המלגזנות, הולכת ונמוגה, והעצב הקל של הצווארון הלבן הולך ומשתלט: העצב של זה שכבר לא יעטה על ראשו את הקסדה הצהובה.

מהמראה ניבט אלי הפרצוף שלי. אני מביט בו, ולפעמים אני חש את הבלוז המסוים של זה שמלגזן הוא כבר לא יהיה. זה שימי המלגזנות שלו מאחוריו, ועתידו המוטורי צופן לו מקסימום פיאט פונטו.

 

ב.

העבודות בכביש גזלו מתושבי השכונה את המדרכות. המדרכות הן תמיד הדבר הראשון שנגזל מהתושבים. אם לא עבודות, יהיו אלה פחי זבל, אם לא פחים, אז מכונית חונה, אם לא זה, אז טוסטוס, אם לא, אז בית קפה שהשתלט, אם גם לא זה, אז ערמה נאה של צואת כלבים בשלבי טריות שונים, או כנופיית חתולים שמסתכלת עליך במבט של "עוף מפה, חבּיבּי". המדרכה, אחת מזכויות היסוד הבסיסיות של כל אדם, היא כבר מזמן – שנים! – לא מובן מאליו.

אני אוהב מדרכות, מה שלא מפתיע כלל וכלל. מתאים לי לאהוב מדרכות. במיוחד אני אוהב את המדרכה השקטה של הרחוב הקטן שלי. זו מדרכה ישנה, מדרכה אמיתית, לא האקרשטיין המגעיל הזה. המדרכה שלי היא מדרכה רצינית. בכל פעם שאני יוצא מהבית – ואני יוצא מהבית לפחות שלוש פעמים ביום – היא צופנת בחובה סוג של הבטחה. אני יוצא מהבית והמדרכה לא יודעת לאן אני הולך, זו אותה המדרכה אם אני יוצא רק לסיבוב קטן או לנסיעה של ארבעה חודשים. ומאחר ואני יוצא הרבה יותר לסיבוב קטן מאשר לטיולים של ארבעה חודשים, אני מנחם את עצמי שלפחות מבחינת המדרכה אין הבדל. מדרכות הן אדישות.

 

ג.

באופן קטגורי, אני אוהב דברים שניתן להתייחס אליהם כאל מיקרוקוסמוס, ואין הרבה דברים שניתן להתייחס אליהם כאל מיקרוקוסמוס כמו מדרכות. הן המיקרוקוסמוס של המיקרוקוסמוס. (כמעט) כל מה שקיים בעולם, קיים על המדרכה. חיים שלמים. באיזשהו מקום קראתי פעם שהרוחב הסטנדרטי של מדרכה הוא 1.3 מטר, שזה מספיק שטח לרוב המיקרוקוסמוסים שאני מכיר.

דוגמה למיקרוקוסמוס ישראלי שכזה: אני נוסע הרבה על אופניים. הרבה פעמים אני נוסע על המדרכה, בעיקר בשל הרצון המשונה שלי להישאר בחיים ולא להידרס על ידי נהגים מטורפים. הרבה פעמים כשאני נוסע על האופניים, הולכים לפני שני אנשים. זה בסדר גמור מבחינתי, הרי המדרכה היא שלהם לא פחות משלי.

כשאני מתקרב אני מבקש סליחה, ואז תמיד – לפחות ב-99% מהמקרים – קורה הדבר הבא: אחד מהשניים זז, מפנה לי מקום ומנסה להזהיר את השני. בשלב הזה האיש השני תמיד יאמר את המשפט: "שאני אזהר? שהוא ייזהר!".

בעיניי, המשפט הזה – "שאני אזהר? שהוא ייזהר!" (ולהלן שאש"י) – הוא ה"יהיה בסדר" החדש, ה"יהיה בסדר" של האלף השלישי. בעיניי, הוא הרבה יותר ישראלי מ"יהיה בסדר", כי השאש"י, שלא כמו קודמיו, מכיל מרכיבים חשובים אחרים שנוספו לחיים בישראל בשנים האחרונות: ההתנערות מאחריות, הזריקה הלאה, הטלת האשמה, הבריחה, האלימות, חוסר הכבוד הבסיסי כלפי האחר וההתעלמות מהזרימה הטבעית של החיים (במקרה הזה, החיים על המדרכה). לאף אחד, עושה רושם, לא אכפת מאף אחד אחר. מה מפריע לך לזוז שניה ולתת לעבור? מה זה גורע ממך, בנאדם?

הייתי יכול להיות מיליונר אם הייתי מקבל חמישה שקלים על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה, הייתי יכול לקנות לעצמי צי של מלגזות, עגורנים, מנופים ודחפורים, ולהפוך את כל המדרכות שבעולם, אבל לצערי אני נתקל בבעיה רצינית של גבייה: ממי בדיוק אגבה את אותם חמישה שקלים בכל פעם שאשמע את השאש"י? מי האיש שישלם לי חמישה שקלים על כל פעם שאשמע את המשפט הנלוז הזה? כמו שזה נראה עכשיו, אני לא אראה מזה שקל לעולם. חבל.

 

ד.

אני מאוד אוהב, כאמור, את המדרכות בעיר, אבל יש מדרכות שאני לא אוהב, מדרכות שגורמות לי אי נוחות רבה. אני מדבר על המדרכות בפרברים.

כלל האצבע שלי לזיהוי פרבר: הרחובות מסווגים לפי נושאים – פרחים, מנהיגי עבר, עצים, נחלים, ארצות וכיו"ב – כולם ריקים וכולם נראים בדיוק, אבל בדיוק אותו הדבר.

המדרכה הפרברית תמיד מדכאת אותי. זו מדרכה שלא נועדה שילכו עליה. זו מדרכה שרק מסמנת את שולי הכביש, הרי שם בפרברים כולם נוסעים במכוניות, אף אחד לא הולך לשום מקום, לבד מהליכה ספורטיבית. המדרכה הפרברית היא תמיד חדשה מדי, מזויפת מדי, היא לא משומשת, לא מעשית, היא עצובה ועלובה (קצת כמו רוב הקיום הפרברי אם יורשה לי), ואותי זה תמיד עושה קצת עצוב, כי אין הרבה דברים עצובים כמו מדרכה שלא מגשימה את עצמה.

ליד המדרכות הנקיות, הרחבות והריקות של הפרברים, נראות לי המדרכות העירוניות, על כל החרא תרתי משמע, כשמחות הרבה יותר. לפחות מישהו דורך עליהן.

 

ה.

בשנים האחרונות הוצגו בתל אביב תערוכות רחוב יפות שכאלה – פעם פסלים של פינגווינים, פעם דולפינים, פעם פורטרטים. ואני חושב: למה שלא יעשו את הפרויקט הבא על מדרכות? למה שלא ייתנו את המדרכה לאמנים שיציירו ויצרו עליה ממנה יצירות חדשות ויפות?

כמה נחמד יהיה ללכת, נגיד, על מדרכה שצוירה כמו שמיים, לרכב על אופניים על מדרכה מעוטרת כתשבץ או לפסוע מעדנות על מדרכה הנראית כאילו היא מתחת למים. זה יכול להיות יפה מאוד מאוד.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דיאגו ארמנדו  On 17/06/2005 at 13:46

    יהונתן גפניזם

  • שרון  On 17/06/2005 at 15:14

    באמת היה חלום מוזר.

  • אילן  On 17/06/2005 at 16:48

    מדרכות יפות מאוד מאוד מאוד:
    http://gprime.net/images/sidewalkchalkguy/

    בהצלחה

  • יוסי רז  On 17/06/2005 at 17:27

    רשימה נוגעת ומעוררת מחשבה, תודה

  • גרמלין  On 17/06/2005 at 17:30

    האם צריך לפרסם כל תשפוכת מלים גם אם היא סתומה וחסרת כל פשר? האם רק בגלל שהגיע היום שבו צריך לפרסם טקסט ואין על מה לכתוב, צריך הקורא לעיין במחשבותייך הביזאריות על חשיבותם של כלים כבדים בעולם פוסטמודרני שכזה? המדרכה היא המיקרוקסומוס של המיקרוקוסמוס? תגיד, זה טוב החומר שאתה לוקח?

  • קזבובו  On 17/06/2005 at 19:02

    ואז איך ימכרו את המדרכות המצויירות במכירה פומבית? אהה – יבואו עוג כלים כבדים יקחו את בדל המדרכת ויעבירו לקונה המאושר ובנו מדרכה חדשה – אקרשטיין. פויר לא חשבת עד הסוף.

  • מנשה  On 17/06/2005 at 19:04

    לא הבנתי אף פעם את הגישה המפגרת הזו שאתה מייצג.
    לא טוב לך, אל תקרא. אפשר לחשוב שמימנת מכיסך את המוצר הזה.

  • גדי  On 17/06/2005 at 21:26

    הוא "צריך". ומילא צריך, זה "צריך הקורא". משהו אוניברסלי. אין ספק. פויר תתבייש.

  • איל  On 17/06/2005 at 23:57

    אחלה רשימה.
    אתמול הייתי בנהריה וישבתי בקפה "פינגווין" המפורסם.
    בפתח הבית קפה עומדים שני פינגווינים!
    אני די בטוח שהם היו בתערוכה.

  • morcarmon  On 18/06/2005 at 12:01

    שגם אני מחזיקה בעוינות כלפי רוכבי אופניים שמאיימים להיתקל בי על מדרכות, אבל המשפט שאימצתי לצורך העניין אינו שאש"י, אלא דווקא הלה"ב – המדרכה לאיש, הרכב בכביש.

  • ימימה  On 18/06/2005 at 16:31

    אני חייבת להוסיף שאין דבר מעצבן יותר מאנשים המתעצבנים על כך שביקשת מהם סליחה באדיבות רבה ובנומך רוח, תוך שאתה מאט עד כדי 0 קמ"ש ולעתים אף יורד מהאופניים לצורך כך.

  • ד.ט  On 18/06/2005 at 17:20

    רשימה מלבבת בהחלט בכל אחד מחמשת חלקיה.

  • גרמלין  On 18/06/2005 at 17:49

    זה שאתה לא מבין לא אומר כלום. גם אני לא מבין מי נותן לבן שלו שם כמו מנשה. לגופו של עניין, גישת ה"לא טוב לך אל תקרא" לא ממש עובדת במקרה הזה. מר פויר הנכבד עובד בעיתון מכובד שנקרא "גלובס". רשימותיו מתפרסמות בעיתון הזה. אני משלם עבור העיתון הזה ולא ברור לי למה אני צריך לממן ערימה מופרכת של מלים כמו הטור הנוכחי. מר פויר לא כותב למגירה, הוא כותב לקוראיו. אני אחד מקוראיו. ומה שאתה והחבר שלך שמשון מרמזים הוא שרק כאשר יש לי מלים טובות ומתחנפות כמו ערימת המתהפכים פה, רק אז אני צריך להגיב. ועל זה נאמר "מה אתה לדבר".

  • מירי  On 18/06/2005 at 23:45

    (כי מרימים אותן עם מנוף)
    קסום.

  • עידו  On 19/06/2005 at 15:22

    אני בטוח שאנשים כמו הגרמלין לא יכתבו ביקורת מתנשאת כל כך למתי גולן, למשל, או אולי לרונית ורדי. הם הרי כותבים על ענייני כלכלה טהורים לאנשי העסקים הרציניים כמו (דוגמה מלבבת היא מאמרו של האדון גולן בנושא משפט המושבעים של מייקל ג'קסון. נושא בעל חשיבות עליונה לכלכלה הישראלית). אגב, אם מר גרמלין קורא את עיתון הגלובס מדוע הוא מגיב באתר רשימות (פעמיים, לפחות. אני די בטוח שזה לא הסוף)
    דרור – יופי של כתיבה על המדרכות. בעיר כמו ת"א למדרכות יש מקום של כבוד (רק מקום קצת צר. מדרכה של 1.3 מטר באמת לא מאפשרת מעבר נוח של אופניים מול אנשים. מצד שני זה נותן לך את האפשרות להמציא ראשי תיבות מצחיקים) ומדרכות של פרוורים הן תמיד חשופות לשמש הקופחת, ושוממות.

  • גרמלין  On 19/06/2005 at 22:06

    אוי, נורא נפגעתי שקראת לי מתנשא. אני אלך לבכות רגע. סיימתי. לגופו של טיעון אווילי, התגובה שלי לא מתנשאת. היא בדיוק מה שאני מרגיש. אני מרגיש שלדרור לא היה על מה לכתוב. לא נורא, קורה לטובים שבכותבים. אבל במקום למלא את המקום במשהו אחר, הוא פשוט חירבש טקסט מופרך. הטקסט אגב לא חייב להיות "ענייני כלכלה טהורים לאנשי עסקים" אבל הוא צריך להיות טקסט שאתה לא רואה עליו מקילומטר שמישהו מזלזל בך. זה טקסט שמזלזל בך. הוא אומר לך "אין לי על מה לכתוב אבל אני מוכשר, אני יכול לכתוב על כל דבר. אני אכתוב על מדרכות". זה מזלזל ואני כועס כשמזלזלים בי. ואגב, גם מתי גולן חוטף כאשר הוא כותב טקסטים מזלזלים – זה קורה גם לו. אני לא מבין מה כל כך נורא בלומר לכותב שיש לו לפחות קורא אחד שלא מרוצה. מה קרה? מישהו מת?

  • עידו  On 20/06/2005 at 12:06

    לטענתך לדרור לא היה על מה לכתוב, היה לו דד ליין, אז הוא הילך ברחובות הלום צער, יגון וחרדה בחיפוש אחר הנושא המופלא שיביא את צ'ק המשכורת הבא. באופן מקרי נחו עיניו על המדרכה ואז זה הלם בו: ניתן לדרוך גם על הקוראים!

    אתה יודע, מר גרמלין היקר, ניתן לעשות את הבחירה הדמוקרטית ולבחור לא לקרוא את המאמר. אפילו לא צריך לקרוא את שאר העיתון. גם לא חייבים להמשיך את המנוי. זו הבחירה שיש לכולנו.
    אבל – כאשר אתה טורח ומגיב ומגיב, יש כאן משהו מעבר. קח לך דקה, התבונן פנימה וחשוב על כך.

  • נועם זוהר  On 20/06/2005 at 17:12

    כל מילה מלמיליאן.
    לא חשוב מה תענה לגרמלין,הוא סימן מטרה וימשיך לא לחשוב.
    לדרור,"מושכני,אחריך נרוצה…."

  • גרמלין  On 21/06/2005 at 11:42

    הייתי שמח להתבונן פנימה אצלך אבל אני מפחד ללכת לאיבוד בתוך הריק. גם אתה וגם נועם לא מכירים בחשיבותה של ביקורת. בעיניכם ביקורת היא "דרור, איזה תותח!!!". בגלל זה אתם שני מתהפכים. אפשר להישאר מנוי על העיתון ולהמשיך ולקרוא את פויר בשירותים ועדיין להעיר לכותב כאשר הוא כתב טקסט לא מוצלח. זה א-פ-ש-ר-י !! אפשר לעשות את שניהם ביחד!!! מדהים נכון?

  • נועם זוהר  On 21/06/2005 at 15:34

    עכשיו שאנו יודעים היכן אתה קורא,אנו מבינים מה עולה לך לראש.

    (האמת,קצת נסחפנו.גם אני!!! קח את כל ההערות
    בהומור)

  • אפרת  On 21/06/2005 at 17:45

    נורא נחמד להתווכח על כלום. כולו כמה מילים, נקודות ופסיקים.
    אפשר לחשוב…
    get a life
    פויר כתב משהו נחמד, קליל, אבל מכאן ועד "מתהפכים" … מה קורה ילדים? איפה אמא שלכם?

  • גרמלין  On 22/06/2005 at 12:28

    הגיעה

  • עידו  On 26/06/2005 at 14:00

    בשירותים? זה נראה לי מסובך 🙂

  • פרחה במרצדס  On 01/07/2005 at 12:35

    היום זכיתי לצפות בסיפור אהבה בין טרקטור למשאית(ארוכה במיוחד) .הם נסעו זה לצד זו ,כאשר מדי פעם נופלים דברים ממטענה והטרקטור בכפו הכבדה מרים ומחזיר. כך כברת דרך לא קצרה וממבט צידי זה נראה היה כמו התגפפויות בלתי פוסקות בין שני ענקי הברזל, ומלבד תסכול קל על הנסיעה האיטית -היה מרגש

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: